ברוכות וברוכים הבאים,
את ההחלטה לייחד את היום הפתוח שלנו השנה לדיון באתגרי החברה המשותפת קיבלנו עוד הרבה לפני היוודע תוצאות הבחירות האחרונות, אבל כבר עמוק בתוך ההבנה שאין שום תסריט שבו הן מסתיימות בדרך שאינה מעמיקה את הקרע ההולך וגדל בחברה הישראלית.
כששאלנו את עצמנו בתוך צוות 'בארי' מה הדבר שמטריד ומעסיק אותנו כרגע – נוכחנו בדאגה העמוקה שאנו חולקים לגבי עתידה של החברה הישראלית, ביחס ליכולת שלה לשמור על מרקם היחסים העדין בתוכה ולטפח אותו, ומהאפשרות שלה לקיים בתוכה סולידריות הנשענת על רגל אחת של שותפות אזרחית ודמוקרטית, אבל גם על רגל יציבה לא פחות של ערבות הדדית היונקת מערכי התרבות היהודית.
אין כאן נאיביות. אנחנו רואים נכוחה הפחד, התסכול והכעס הקיימים כמעט בכל שבטיה של החברה הישראלית ויודעים שקשה מאוד לנסות להשמיע קול מתון, שקול ומפויס בתוך עין הסערה ובעיקר לנסות לא לפול בעצמנו למקומות של שיסוי ולעומתיות. אבל אנחנו לא רוצים ולא מוכנים להתעלם. אנחנו מתייחסים מאוד ברצינות לציווי "מבשרך לא תתעלם" וחושבים שנכון לכלול את כל חלקיה של החברה הישראלית בתוך ציווי זה.
לתחושת הדאגה העמוקה שלנו מצטרף גם רגש נוסף – תחושת מבוכה. מה לנו ולדיון על חברה משותפת?
אנחנו אנשי חינוך ולא פוליטיקאים או מקבלי החלטות. אנחנו נמצאים במאמץ יומיומי ושוחק על עצם האפשרות לקיים עם תלמידות ותלמידים למידה סבירה על זהותם, מורשתם ותרבותם, ונאבקים על המקום הזה, הדורש תשומת לב, פתיחות ועדינות בתוך מרוץ רועש של התלהמות, תרבות של חוסר קשב ואלימות, וכל זה בעידן של רפורמות ושינויים המקשים מאוד למצוא מדרך יציב לרגליים.
אנחנו מתעקשים על העיסוק בחברה משותפת דווקא בגלל שאנחנו ערים לתפקיד המיוחד שיש לכולנו, מובילי תרבות יהודית -ישראלית, כמי שיודעים שהמקף בין ה"יהודית" ל"ישראלית" צריך להוות גשר ולא חומה. אנחנו מאמינים שלכל אחד ואחת מהיושבים כאן היום נועד תפקיד בחידוש הברית בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית", לקידום ההיכרות בין הזרמים והגישות בתוך היהדות ולאיחוי הפצעים וריפוי היחסים בינה לבין כלל הדתות והלאומים המהווים חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.
אנחנו לא שייכים למחנה שתוכנית העבודה שלו היא מלחמת חורמה כנגד היהדות והרצון להניס אותה מכל המרחבים וגם לא למחנה שמבקש לכלוא אותה בדל"ת אמות של הלכה. כי "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח", כך למדנו קהלת.
אנחנו מבקשים להילחם על היהדות ולא כנגדה. על יהדות רבת פנים וביטויים, יהדות שחוגגת את המסורות השונות שלה ומברכת על ההתחדשות בתוכה, יהדות שלא מפסיקה לדרוש – לדרוש ערבות, לדרוש שוויון, לדרוש צדק ושלום. יהדות ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
חנוכה הוא מועד שמזמן באופן בלתי נמנע את דימויי האור והחושך. כולם מבקשים להרבות אור בתוך החשכה אך חלוקים באופן עמוק לגבי הערכים שמייצגים נאורות ומיהם בדיוק ה"חשוכים". אז אולי אפשר לפחות להסכים שאת האבוקות שנבקש להדליק בלבבות התלמידים שלנו – נדליק על מנת שיאירו ויחממו ולא על מנת שישרפו. יהי חלקנו עם מדליקי הפנסים ולא עם מציתי הדלקות.
