חסידות חב״ד, בראשות הרב שניאור זלמן מלאדי, התפתחה במאה ה-18 והפכה לתנועה נפרדת מהחסידות עד כה, עם אידיאולוגיה ייחודית. "האדמור הזקן", הר' שניאור זלמן מלאדי, יצר חיבור בין תורת החסידות לתלמוד, והדגיש את חשיבות הלימוד התיאולוגי והקבלי.

חתן פרס ישראל פרופ' ד"ר דב שוורץ שוחח על תנועת חב"ד עם אלכס צייטלין בסדרה חדשה בערוצו של צייטלין – "באים אל הפרופסורים". הוא פתח וסיפר קודם כל כיצד האדמור הראשון של חב"ד בחר להתייצב לצד רוסיה וכנגד נפוליון, בניגוד ליהודים רבים ברוסיה. "הוא בחר בשמרנות הרוסית על פני המהפכנות של נפוליון, מתוך ראיית העתיד על כל אתגריו לעם היהודי – בדמות ההשכלה, וההתחלנות."

בניסיון להתמודד עם אתגרים אלה, הקים ר' שניאור זלמן מלאדי חצר חסידית שבניגוד לחסידויות אחרות, שמרה על הלימוד התלמודי והמסורת היהודית, ומתוך תפיסה זו גם העז והעלה על הכתב את "התניא", שבשונה מכל הכתבים החסידיים עד כה, לא איגד תורות בעל פה, שנאמרו מול קהל, אלא התחייב לתורה סדורה.

היה צריך אומץ כדי להעלות תורה סדורה כזו על הכתב, מפני ש"בידי הקהילה יש עוצמות. אם תכתוב משהו שלא יובן כהלכה – יש תיעוד. אבל מעבר לאומץ, אמר שוורץ, "יש בזה גם אמירה, התחייבות לחשיבה מעמיקה, והנורמה הזו השתרשה בחב"ד." אותו אופי עיוני הוא שמיצב את חב"ד כמה שגרשום שלום קרא לו – 'השלב האחרון בקבלה', והוא גם שאיים כל כך על מתנגדי החסידות, ובראשם הגאון מווילנה: "היה ברור שכבר לא מדובר בתופעה חולפת."