אחד המבחנים הקשים של החיים הוא היכולת לשאת רגשות סותרים. היכולת להיקרע לפרק זמן מסוים בין שני חלקים שלא מסתדרים ביניהם היא לעתים תחילת היכולת לעבור לשלב הבא, המחבר אותם. היכולת לשאת ניגודים משנה את המטרה: לא תמיד חייבים להכריע בין הקטבים או לחזק צד אחד כדי שיגבר על השני. לפעמים מתוך הנכונות לשאת שני קולות הפוכים, רגל אחת פה ורגל אחת שם – יתגלה מקומך בעולם.
הכישרון לשאת רגשות הפוכים נדרש לראשונה בשנה השנייה לחייו של אדם. הפעוט שנהנה להיות בחיק אמו (או אביו) בשנתו הראשונה לחיים מגלה את קסמו של החופש לזחול לחדר השני, שם הוא נבהל כשאמו נעלמת לו, וחוזר בזחילה כדי להשיב לעצמו את הביטחון שבקרבתה. המסע הזה בין שני העולמות אפשרי רק בנוכחותה של אם היודעת גם היא לשאת רגשות הפוכים. היא נהנית מהזדקקותו של הילד אליה אך נהנית גם מרגעי השקט שלה. אוהבת את ילדה תלותי, סקרן ועצמאי.
המתח בין תלות לעצמאות חוזר בגיל ההתבגרות ומבלבל את הנער הדורש מהוריו להיות עצמאי וגם לקבל את זכויות הילד. הבגרות מתרחשת כאשר האדם לוקח על עצמו את האחריות לממש את עצמאותו לצד יכולת לשאת את תלותו ולממש את צרכיו בעזרת שותפים חדשים או בעצמו. מי שהצליח במסע הקשה הזה ולמד להקשיב לשני קולותיו, יגלה שרוב המבוגרים נשארים גם קצת ילדים.
הרעיון הפסיכולוגי הזה הוא הד לאתגר שהציבה אמונת הייחוד העברית. מי שהעניק לי את מתנתי הוא גם זה שהעמיד אותי בניסיון קשה, וגם זה שמעניש אותי על חטאי, וגם זה הקשוב לתחינתי. שום דבר בו לא מסתדר בהגיון האנושי. והוא אחד, ואין שני.
ביטוי לערך שהמסורת היהודית נתנה למשא הסתירות נמצא במחלוקת התלמודית: אחד מביע עמדה נחרצת; בא שני וטוען את היפוכה; שלישי מוכיח שזו לא השאלה הנכונה. הסתירות הללו קודש הן. דרכן אנו נישאים אל המקום הנמצא מעבר למילים. "הכל צפוי והרשות נתונה"; "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה"; "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני?" – מזכירים קצת את עקרון הסופרפוזיציה בתורת הקוונטים: חלקים תת אטומיים יכולים להתקיים ביותר ממצב אחד בכל רגע נתון.
בתולדות מדינת ישראל היו לנו שנים ארוכות שבהן זכינו למנהיגות שידעה לשאת את מה שנדמה לנו היום כסתירה ולנוע בין קטביה: יום אחד תפקידנו לקבל את מה שהעולם מציע, ויום אחר להתעלם ממנו. יום אחד תפקידנו לשלם מחיר יקר כדי להגיע להסדר, ויום שני להציב גבול חד צדדי שעלול להוביל למלחמה (בגין של הפצצת הכור בעיראק והסכם השלום עם מצרים, בן גוריון של ההסכמה לתכנית החלוקה וההכרזה על הקמת המדינה).
השבר הישראלי של הימין מהשמאל והחילוניים מהדתיים, התובע מאתנו לבחור באופן קבוע בין שני הפכים, הוא חזרתה של המחלה האנושית העתיקה, שהעם העברי קם כדי להירפא ממנה: עבודת האלילים החד ממדית, שיש בה הסבר פשוט לכל התופעות, דבר אחד, שאם משיגים אותו, או מכחידים אותו – יפתרו כל בעיות האדם. בכל סתירה פנימית, אומרים עובדי הזכויות או עובדי החובות, יש צד אחד נכון ואחד טועה. לכן חייבים להגיע להכרעה, לבחור באחד ולדכא את השני. אני הורג את האחר, ה"פשיסט" או "הבוגד", כדי להשקיט את הקול שהוא נושא עבורי ויוצר סתירה בתוכי.
במקום להכריע בעימות בין החילוניים והדתיים אפשר להתחיל למצוא את עצמנו מסכימים עם הדברים הקשים שהם אומרים אחד על השני: היהדות הולכת ומתקרבת לפונדמנטליזם של החמרות כפייתיות ופשיזם של לאומנות דתית. החילוניות שוקעת בנרקיסיזם המנתק את הפרט מן הזולת והדוניזם המאבד את הגבולות שהבחינו בין בני אדם ובעלי חיים. האחד אינו תיקון של השני; אלה שני קצוות בתנועת מטוטלת של מחלה אחת.
דרושים לנו אנשים שזוכרים כי המחלוקת הייתה גאוות היחידה שלנו, שבה כל חבר חושב קצת מחבריו. חכמי הספק יודעים כי שום תורה לא הצליחה לנסח באופן סופי את השבר האנושי. רק בעלי סתירות שאינן מתיישבות עם ההיגיון יודעים דבר על מצבו הלא פתור של האדם.
כדי שלא נצטרך לבחור עבודת אלילים אחת או אחרת דרושים לנו אנשים שיחברו בין העולמות. ישראלים רבי סתירות, שליבם נשבר – חלק אחד אצלם וחלק אחד במקום אחר. אנשים שמותר להם לראות דבר שאחרים השייכים לקבוצתם אינם רואים. כאלו המעזים להכיר בהזדקקות הנפשית שלהם למחנה השני, שגילו כי שברנו לא יירפא אם לא נעשה שינוי מן היסוד, בו כל איש מאתנו יבנה מחדש, עם חלקים שהשליך מתוכו על הזולת.
דרושים לנו אנשים שאין בידם פתרון פשוט. שמאלנים שחושבים שאסור לנו להמשיך להרוג מפגינים מרצועת עזה, אך אסור לנו גם לאפשר לאיש מהם לחצות את הגדר. ימניים, שרואים שאין לנו שותף להסדר שלום, אבל מכירים גם בחוסר האפשרות להמשיך לנצח להחזיק מיליוני פלסטינאים כנתינים חסרי זכויות. תלמידיו של קהלת, שחיפש לכל דבר מקום ועת, ולא העמיד ערך אחד – ארץ ישראל, זכויות הפרט, היי טק, שולחן ערוך, יחידה מובחרת, מלחמה, שלום – מעל כל האחרים.
דרושים אנשים שמרגישים בבית בהרבה מקומות בעולם, יחד עם זיקה שאין לה תחליף לעמם. אנשים שיודעים ליהנות מהחיים, ומתגעגעים לחברת המופת שפעם ניסינו להיות. חילוניים שמעזים להרגיש משיכה לסיפור היהודי ולתורה.
דרושים דתיים המקבלים אמת מכל מקום בו היא נמצאת – אצלנו כמו בתרבות הכללית. תלמידי חכמים שלומדים תורה כאילו אין בה מוקדם ומאוחר; זוכים לרגע, דרך הווה שאינו נגמר, לגעת בדבר שאין לו זמן. שוזרים בלימודם את המחקר האקדמי של מקורות ותולדות היהדות, מגלה שלכל פסיקה ישנו הקשר בזמן ובמקום. דרושים דתיים שמכירים בגדולי התורה של הדורות האחרונים, החלוצים שמרדו בהלכות הגולה והובילו את שיבת ציון. דרושים חילונים שיודעים שמייסדי המדינה חטאו ביהירות גדולה כשמחקו את מה שצמח בין התנ"ך לפלמ"ח.
דרושים חילוניים ודתיים שגילו שקשה לפענח תכלית ישראלית בלי היסטוריה יהודית, ואי אפשר לפענח את חובות זמננו בלי לדרוש את המקורות בעצמנו. דרושים דתיים שנקרעים בין נאמנות למדינה ולדת; חילוניים שנקרעים נאמנות ללאום ולעצמם.
דרושים אנשים שלא מוכנים לתת לאיש מכוהני המחנות להגיד להם איך לחיות. מורדים בסמכות משטרת המילים של התקינות החברתית, ומורדים ברבנות. מורדים בדיקטטורה הפלורליסטית שאינה מרשה למצוא אמת המחייבת גם את הזולת, ויודעי שקר עליונות הלאום ונצחיות המנהגים הדתיים. דרושים לנו אנשים שיודעים לאחוז בשתי עמדות השוללות מכל וכל אחת את השנייה, ואין להם יכולת לתת הסבר מנומק ומסודר לזהותם. לא הסבר דתי, לא פילוסופי, לא משנה חילונית כלשהיא. החיים מכתיבים להם תרכובת שאינה עולה על הדעת בשום אסכולה או מגזר.
דרושות לי נשים מרחוב אחד העם בתל אביב, שמוכנות 'לצאת מהארון' במפגש של חילוניים ולהכריז שיש להן אלוהים. ודרושים לי דתיים שלא מוכנים להתחתן ברבנות, או לקבל ממנה כשרות, כדי לא להטעות את הרבים שמזהים אותה עם יהדות.
דרושים ישראלים שאינם יודעים לומר לאיפה הם שייכים. אנשים שמקבלים על עצמם להפסיק להזדהות כדתיים או חילוניים, ולחיות בין שני הקטבים. נאמנים יום אחד לפסוק מן התורה, ויום שני לערך שקיבלו מן התרבות הכללית. דרושות מכינות מעורבות, קהילות של חילוניים ודתיים, ובתי ספר משותפים, שבהם בונים מכנה המשותף חזק יותר מהסיעות והמגזרים. דרושה מערכת חינוך אחת, שיש בה שעות בחירה ללימודי דת.
דרושים אנשים צעירים שקיבלו על עצמם את מצוות מיזוג המגזרים. נערה דתית שלומדת גמרא הנמשכת לבחור חילוני שהיא רואה עליו דבר שאינו יודע על עצמו, שיש לו אלוהים. ובחור חילוני בעל כמיהה לאישה הנושאת עמה מחויבות מסורתית למשפחה, ומקבל על עצמו גבול לא מקובל בין חבריו – לשמור נגיעה עד החתונה.
אנשים שאיני מצליח למיין אותם, שלא נכנסים לשום מגירה. לא יכולים יותר לתייג את עצמם כי אינם עונים לאף אחת מן ההגדרות: לא חילוני, לא דתי, לא מסורתי, לא חרדי. אנשים המאחדים בתוכם את ההפכים, וחיים בתנועה ביניהם. כשאני מתעקש לברר את זהותם הם עונים: "על הרצף".
אנשי הרצף הם האחרונים שעוד לא יצאו מהארון. קשה לצייר להם דגל. לתת להם סיסמה או שם. הם מופיעים רע בתקשורת כי אינם שונאים במיוחד אף צד. נעלמים למחקר הסוציולוגי, כי לא יתארגנו תחת שום מושג. דור הרצף גדל מהר. שליש, אומרים לי תלמידי, ואולי יותר, בין גילאי חמש עשרה ושלושים. לפעמים יאלצו לא מרצונם להסתדר בצד אחד או שני של המפה, אבל לבם אינו לגמרי שם. לחילוניים הם נחשבים לדתיים; לדתיים הם נחשבים לרפורמים. לשמאלנים הם נחשבים לפשיסטים; ימניים מסורתיים חושדים בהם בבגידה.
אנשי הרצף הם הדבר הבא, הסיכוי לתיקון; לחיבור ישראל והגולה, ביטחון עם שלום. מכינה חילונית שמזמינה רב אורתודוקסי ללמד. נוער חרדי שמארח היסטוריון למפגש. בודהיזם וטאואיזם וקבלת שבת בבית חב"ד. נהנתנים ומתנדבים. מוכנים למסור את נפשם ומתלוננים בינתיים על התנאים.
אלו יתקנו אותי מהצמצום המחנאי, מהאנוכיות הסקטוריאלית, מהנכות החד צדדיות. אלו יחברו את חלקי השונים שהתפזרו, ירפאו אותי ממצב החצי-בן-אדם שבו התרגלתי לחיות. אלו יבנו לי עם ויתנו לי כוח לעמוד במאבק הקיום.
דרושים לי גיבורים של סתירות. נזירים מן הסיעות. מורים למורכבות. גאוני דבר והיפוכו. הידועים למצוא את כתובתו של מקום שמולו שברי מתאחים.
המחבר מודה לשותפיו לעריכת המאמר שתיקוניהם החכמים והנדיבים אתגרו אותו להתעלות חלקית על הנטיות המגזריות שלו: רות קלדרון, דב אלבוים, אסף ענברי, חנה פנחסי, ציפי חוטובלי, עליזה לביא, הרב חיים וידל, מוטי פירר, יותם זיו, אורי הייטנר, ליאת נטוביץ', מעין יוסף מגנהיים, מיכאל שילה, אורלי קנת, עודד בן ארי, עודד פוליג, יעקב מעוז.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו