אומנם כל הזמן הזה המשכנו לרדוף אחר השלום, בעיקר בתפילותינו. ביקשנו מאדון העולם שיברך את עמו בשלום, כאילו השכנת שלום היא מעבר ליכולותינו שלנו. כתבנו שירים על אודות השלום, ולאחר מלחמת יום הכיפורים אפילו העזנו לקוות "שזאת תהיה המלחמה האחרונה". אך לאחר כישלונו של תהליך אוסלו ותחילתה של האינתיפאדה השנייה, כמעט הפסקנו לשיר ולחלום שלום. מחנה השלום נעלם, והשלום נשמט מחזון העתיד שלנו. במקום לחשוב על שלום ופתרונות קבע, עברנו לביסוס הסטטוס־קוו ולניהול הסכסוך. לאחר ההתנתקות, עליית החמאס ברצועת עזה והתקפות הטילים שבאו בעקבותיה, וביתר שאת לאחר ההתקפה הרצחנית בשבעה באוקטובר – רבים בישראל, מכל הקשת הפוליטית, קברו את שיח השלום, ו"אין פרטנר" הפך למוסכמה. השלום חזר להיות רעיון משיחי, אוטופיה במובנה המילולי – שום מקום. שלום? לא במקומנו, לא עם אויבינו. במקום לחתור להסכם עם אויבינו, אנו שואפים לכל היותר להפסקות אש, ומנהיגינו מבטיחים שגם הפסקות אלו הן רק זמניות: "נחזור להילחם אם יהיה צורך", וכולנו יודעים שאכן יהיה צורך.

אך איננו הדור הראשון שבו אויבינו קמים עלינו לכלותנו. אף שזוהי הנורמה בהיסטוריה של עם ישראל, חז"ל סירבו לתרגם נורמה זו לגורל. הם קבעו כי "אין מזל לישראל" – עתידנו אינו מוכתב מראש על ידי כוחות טבע או גורמים מטאפיזיים. המדרש מצווה עלינו לרדוף אחר השלום: "בקשהו למקומך ורדפהו למקום אחר". גם כשהשלום אינו נמצא ונראה רחוק מהשגת ידינו. אם עַם נטול כוח מצוּוה לבקש שלום ולרודפו, קל וחומר שמצווה זו חלה עלינו – עם עוצמתי, מהחזקים בעולם, שלצבאו יכולות גבוהות הרבה מעבר לחלומות האוטופיים ביותר שהיו לנו. אך עם הכוח והמלחמות הגיע ההרגל. אם לעם נטול כוח אין ברירה אלא לחלום, עם רווי כוח עלול להתרגל למלחמה ולהאמין ש"על חרבך תחיה" (בראשית כז מ). אלא שזוהי קללתו של עשיו, ואילו עבור יעקב, עבור עם ישראל – "הכול צפוי והרשות נתונה". הבחירה בידינו.

אמת, בזמן שאויבינו מתהדרים בתת־אנושיות ומפתחים – כך נדמה – תרבות צמאת דם, האמונה שאין פרטנר נראית הולמת את המציאות. עד שלא יקום דור שלא ידע את חמאס, שאינו מתחנך על רצח, שיחה על אודות שלום נתפסת כבלתי רלוונטית ואף כמסוכנת. המתעלמים ממציאות זו ומתחושות אלו עתידים להיכשל. אולם כפי שמדגיש המדרש, רדיפת שלום מושתתת על ההנחה שהשלום אינו נמצא במקומנו. האם ניתן אפוא לקבל את המציאות הזאת, להכיר בה, ולמרות זאת – ואולי אף בגלל זאת – להתחיל שיח חדש על אודות השלום?

בשלב זה תוכנית שלום והסכם שלום הם מעבר לאופק עבור רוב אזרחי ישראל. אולם "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" – הבה נתחיל לשוחח, לדבר, לחשוב על אודות שלום, על אודות עתידנו ועתיד ילדינו. המסורת שלנו מצווה עלינו להתחיל לדבר שלום, ובמאמר זה ברצוני לעשות בדיוק כך. אבקש להציג את סוגי השיח המרכזיים על אודות שלום המופיעים במסורת היהודית ולשאול: מהו השלום שצוּוינו לרדוף אחריו? מהו השלום שאנו מתפללים שאלוהים יברכנו בו? ומהן ההשלכות של שיח השלום במסורת היהודית על חיינו כאן, היום ומחר?

שלום של אדנוּת

במקרא, השלום הדומיננטי הוא שלום שמשמעו כניעה של היריב ופשרה מצידו. שלום מתרחש כאשר שכניו של עם ישראל – הקרובים והרחוקים, אויבים ושאינם אויבים – מקבלים על עצמם את אדנותו של עם ישראל ומפסיקים להילחם בו. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לסוג זה של שלום מופיעה בפרק המלחמה בספר דברים:

כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְֹתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה… וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ… דברים כ י-יד

לעם ישראל ניתנה הרשות לצאת למלחמה כנגד מי שיחפוץ, כנגד מי שיש בידו דבר־מה שעם ישראל מבקש לעצמו. ברגע שעם ישראל בוחר להילחם בעמים אלו, הם מוגדרים "אויבים", המלחמה בהם מותרת, ואף מובטח לנו שה' יילחם בהם למעננו: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ ד). וכדי שלא נטעה לחשוב כי הפסוקים עוסקים במלחמת הגנה כנגד אויב הצר לנו בלבד, התורה מדגישה: "כֵּן תַּעֲשֶֹה לְכָל-הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה" (דברים כ טו).

מהו שלום בינינו ובין אותם "אויבים"? הבוחר בשלום עימנו מקבל את מרותו של עם ישראל ושלטונו: "יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". האויבים יכולים להמשיך לחיות, להתגורר בעריהם, אך תחת ריבונות ישראל. למעשה, שלום ומלחמה מסתיימים שניהם בניצחון מוחלט של עם ישראל והרחבת ריבונותו ושליטתו, אלא שבמקרה של שלום, מטרה זו מושגת ללא הרג של כל הזכרים ולקיחת הנשים והטף כשלל.

עדות למשמעות זו של שלום במקרא מופיעה בסיפור על אודות הגבעונים, בפרק ט' בספר יהושע. המקרא מספר כי "הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּם" (יהושע י א), אך מתאר באופן ברור את מהותו של אותו שלום:

וַיַּעֲנוּ [הגבעונים] אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ… וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה. וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם. וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה… יהושע ט כד-כז

בתלמוד מתארים חז"ל הסדר זה עם הגבעונים כאפשרות השלום היחידה שעם ישראל יכול להציע ליושבי הארץ, לצד האפשרויות של הגירה או מלחמה:

שלש פרסטיניות [=איגרות] שלח יהושע ל[תושבי] ארץ ישראל… מי שהוא רוצה להִפָּנות – יפּנה, להשלים – ישלים, לעשות מלחמה – יעשה. הגרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי… הגבעונים השלימו… שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו .ירושלמי שביעית, ו א

למעשה, שלום של אדנות אינו אלא כיבוש. אם אל שלום כזה אנחנו מייחלים, אפשר לטעון כי המציאות ביהודה ושומרון אינה המשך הסכסוך, אלא מציאות של שלום שאליה מתפלל העם היהודי. כל מה שחסר הוא הפסקת ההתנגדות מצידם – והנה, שלום מלא ישרור בינינו ובין הפלסטינים. אם זוהי תפיסת השלום שלנו, אנו יכולים להפסיק להתפלל בעבורו משום שכבר השגנו אותו, וזכינו שיתקיימו דברי המשורר "פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות". בזכות כוחו של צה"ל אנו מסוגלים לשמר סטטוס קוו של שקט יחסי ביהודה ושומרון ולדמיין שזהו שלום. הקונפליקט הסתיים משום שהצד השני, על שאיפותיו ורצונותיו, נבלם ונבלע בתוכנו. ובמקרה שינסה העם שכנגד להפר את הסטטוס קוו, כמו שקרה בשבעה באוקטובר, נכה בו בחזרה. נפיק לקחים, נשנה את היערכות צה"ל ונחזור לסטטוס קוו החדש־ישן.

האם זהו השלום שצוּוינו לבקשו ולרודפו? האם זה סך כל חלומותינו?

שלום של צדק

שלום שמשמעו שקט והיעדר מלחמה בלבד (באנגלית: peace and quiet, ובלשון המקרא: "שָׁלוֹם וָשֶׁקֶט"; דברי הימים א, כב ט), אינו ממצה את סך חלומותינו על שלום. למעשה, לשלום כזה נקרא בעברית של ימינו "הפסקת אש" – זמנית או קבועה – ובערבית: "הודנא". כאשר אנו מצהירים כי אין פרטנר לשלום, אנחנו מתכוונים לסוג אחר של שלום, לדבר־מה רחב ושלם יותר – הפסקת העוינות בין שני הצדדים. שקט ניתן ליצור גם על ידי אדנות והפחדה, ללא פרטנר, אולם השלום דורש את ראיית האחר, זכויותיו ושאיפותיו, כבוד הדדי, ואפילו אחווה.

במקרא יש עדות אחת לניסיון ליצור שלום כזה, על ידי משה. עם ישראל מסיים את נדודיו במדבר, שהוא ארץ ללא עם, ובדרכו לארץ המובטחת הוא נדרש לעבור בארצות של עמים אחרים. האל פונה אל משה עם הוראות התנהלות מדויקות לשלב זה:

אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר. אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם…

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה…וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר. אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר. וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁהדברים ב ג-יט

ליושבי שעיר, מואב ועמון יש זכות מאת האל לריבונות על ארצם, ולפיכך כשעם ישראל נכנס לשטחם, עליו לכבד את ריבונותם ואת זכויותיהם. בשונה מהאויבים של פרק כ' בספר דברים, אלו אינם עמים שקופים, ולא ניתן להכפיף אותם לשאיפות אימפריאליסטיות או כלכליות של עם ישראל. אלוהים מצווה שעם ישראל ינהג עימם בשלום מסוג אחר, שלום בין שני עמים המכבדים את עצמאותם באופן הדדי. גם אם ביכולתו של ישראל לקחת מהם אוכל ומים בכוח הזרוע – אסור לו לעשות זאת, וחובה עליו לשלם על כל דבר שייקח מהם.

אולם דבר שונה מתרחש כאשר בני ישראל מגיעים לגבול האמורי, הנשלט על ידי סיחון מלך חשבון. כאן אלוהים מתיר את הרסן:

רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ (דברים ב כד-כה).

בשונה משעיר, מואב ועמון, לאמורי אין זכות אלוהית על ארצו, ומשום כך הוא הופך לאמצעי בתוכנית האלוהית. חולשתם של האמורים מהווה הזדמנות לניצחון קל וליצירת הרתעה בקרב העמים שבקרוב יצטרך ישראל להילחם בהם. ישראל מצוּוה ליזום מלחמה כנגד העם נטול הזכויות, ולכבוש את ארצו. אולם משה, עבדו הנאמן של האל, בוחר הפעם להתנגד לציווי האלוהי:

וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ דברים ב כו-כט

הלשון שמשה נוקט אינה מקרית. בפנייתו אל סיחון הוא מצטט מילה במילה את ציווי האל בנוגע לשלושת העמים הקודמים. משה לא חש שיש לו זכות להילחם בעם שאינו יושב בנחלתו המובטחת, ואינו רוצה לקחת ממנו מאומה. משה מגדיר פנייה זו כ"דברי שלום": לא שלום של אדנות, אלא שלום בין שווים, בעלי זכויות הדדיות. זהו שלום המונחה על ידי עֶקרון הצדק.

לשלום כזה, שלום של צדק, המגביר כבוד ואחווה בין בני אדם, התכוון ודאי משורר תהלים באומרו "בקש שלום ורדפהו". קשה לדמיין שלום של אדנות כמשימה שראוי לבנות סביבה את שאיפות האדם, כפי שגם עולה מהֶקשר הפסוקים, המכוון אותנו לשלום מהותי ועקרוני הרבה יותר, הכרוך בשאיפה מוסרית וערכית בין אדם לחברו:

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ תהלים לד יג-טו

שלום של צדק, כבוד ואחווה הוא השלום הראוי לתפילותינו, לחלומותינו ולכמיהותינו. הוא השלום שכל כך קשה לנו לדמיין אותו במציאות הנוכחית, אך בה־בעת השלום שראוי להקריב ולהסתכן עבורו.

שלום של צדק והזהות היהודית

מפתיע לגלות שאלוהים אינו תומך בשלום הזה שמשה מבקש ליזום עם סיחון מלך חשבון. לאחר "דברי השלום" שמשה שולח, התורה מספרת על כישלון מאמציו ומסגירה את הסיבה לכך:

וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּהדברים ב ל

אלוהים אפילו אינו טורח להתווכח עם משה או לגעור בו על שיקול הדעת שהפעיל. הוא פועל מאחורי גבו כדי לסכל את ניסיון השלום ולוודא שתוכניתו המקורית, תוכנית המלחמה, תצא לפועל:

וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה. וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ. וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד. רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ.דברים ב לב-לה

השלום הנעלה של משה הופך לשלום של אדנות, רודנות והרג, כדוגמת השלום של פרק כ' בספר דברים.

איזה חלק מן הסיפור נאמץ אנחנו היום? את ניסיון השלום של משה או את התעקשות האל על מלחמה? חז"ל בחרו באפשרות הראשונה:

זֶה אֶחָד מִשְׁלשָׁה דְבָרִים שֶׁאָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ לִמַּדְתַּנִי…

הַשְּׁלִישִׁית, כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן; אֲפִלּוּ הוּא אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת עִמְךָ אַתְּ תִּתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה… וּמשֶׁה לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא מַה כְּתִיב – 'וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים'. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְבַטֵּל דְּבָרַי וּמְקַיֵּם דְּבָרֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם' (דברים כ, י). כֵּיוָן שֶׁלֹא קִבֵּל סִיחוֹן הִפִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִפְּנֵיהֶםבמדבר רבה, יט לג

חכמים משכתבים מחדש את סיפור המלחמה. הם הבינו נכונה את המרד של משה, אבל בחרו לשנות את תגובת האל. במקום אלוהים שמבטל את תוכניתו של משה, חז"ל מציגים אלוהים שמודה: "לימדתני; חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך". אם לא די בכך, במחי יד הם עורכים את הטקסט המקראי, ומשמיטים ממנו את העובדה כי האל הוא זה שהקשה את לב סיחון. בשכתוב החז"לי של הסיפור, זוהי החלטה עצמאית של סיחון, המסרב לשלום של צדק וכופה עלינו לצאת למלחמה. משה ואלוהים יחד מאמצים את ערכו של שלום של צדק. יתרה מזאת, סופו של המדרש מחבר בין סיפור חשבון ובין פרק כ' בדברים, ובכך הופך גם את קריאת השלום של פרק כ' משלום של אדנות לשלום של צדק.

במדרש אחר חז"ל מעמידים את התנהגותו של משה כאן כדגם לרדיפת השלום שעליה מצווה ספר תהלים:

'בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' – בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם בִּמְקוֹמְךָ, וְרָדְפֵהוּ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְכֵן עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה', רָדְפוּ אֶת הַשָּׁלוֹם: 'וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן אֶעְבְּרָה נָא'במדבר רבה, יט כז

אם כן, משה לא מרד במצוות האל. בדברו שלום אל סיחון הוא אומנם התעלם מהציווי האלוהי לצאת למלחמה, אך נשאר נאמן לציווי האלוהי לרדוף שלום. בנוסף, לפי המדרש אין מדובר בהחלטה פרטית של משה, אלא במעשה קולקטיבי של עם ישראל כולו. מעתה רדיפת שלום, אפילו כנגד דבר האל, הופכת למאפיין בזהות הלאומית שלנו.

האם העם היהודי יכול להכיר בכך שלעם הפלסטיני יש זכות וטענה בארץ ישראל? במקרא, ככל שמדובר בעמים היושבים בארץ ישראל, אין מקום אפילו לשלום של אדנות. אחרי תיאור השלום של אדנות, בפרק כ' בדברים, מבהירים הפסוקים:

כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה. רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.דברים כ טו-יח

ניטש ויכוח בנוגע לאפשרות ההלכתית לפשרה טריטוריאלית בארץ ישראל. לרוב הדיון ההלכתי נסב על אודות ערך קדושת הארץ מול ערך החיים ("פיקוח נפש"), ואינו מביא בחשבון את שאלת זכותם הלאומית של הפלסטינים לריבונות על חלקים מארץ ישראל. אך שלום של צדק מאתגר אותנו לחשוב גם במונחים אלו. יתרה מזאת, מהתנהגותו של משה עם סיחון אנחנו לומדים שגם אם התורה מצווה עלינו לכפור בזכויותיהם של הפלסטינים לריבונות בארץ ישראל, עלינו ללכת בדרכי משה וללמד פרק חדש בדיני רדיפת שלום.

שלום אוטופי

בספרי הנביאים מתוארת כמה פעמים מלחמת האל נגד אויביו ואויבי ישראל באחרית הימים:

כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ… וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים. וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם. וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ.ירמיהו ל ג-יא

התיאורים הללו, של מלחמות האל וגאולת ישראל, רבים ומגוונים בדברי הנביאים. רובם משרטטים עתיד ובו שלום של אדנות, שלום של שקט ושלווה לעם ישראל בנחלתו. אך בחזונות אחרית הימים של כמה מהנביאים, בעיקר ישעיהו ומיכה, מופיעים גם תיאורים של השכנת שלום אחר בעולם, שלום רדיקלי ואוטופי:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה ישעיהו ב ב-ד; וכן מיכה ד ב-ד

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשֹ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים ישעיהו יא ו-ט

השלום המתואר כאן אינו שלום של אדנות. המצב העתידי שבו אין עוד כלי מלחמה, אין צבאות ואין מלחמות, יביא בכנפיו שלום של צדק, אחווה ורעות בין כל יושבי תבל. באחרית הימים מלחמת הכול בכול תגיע לקיצה, ודעת ה' ומשפטו יעלימו כל רוע והשחתה. השלום העולמי אף יעצב מחדש את סדרי הטבע: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ".

מהו תפקידו של שלום אוטופי בחיינו? כיצד הוא משפיע עלינו? כאשר האדם נמצא בגיא צלמוות, הוא אינו חפץ רק בישועה ובביטחון, אלא זקוק גם לחזון. עליו לדמיין תמונת מציאות שתמלא את חייו בהשראה ובתקווה. עליו להאמין שמלחמת הקיום לא תהיה גורל ילדיו ונכדיו, שהם לא ייאלצו לחצות את אותו גיא צלמוות, שזו אכן תהיה המלחמה האחרונה.

וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּרמיכה ד ד

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַֹחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָזכריה ח ד-ה

חזון אוטופי חיוני עבור כוח ההישרדות ותעצומות הנפש שהאנושות זקוקה להם בעולם בלתי גאול. טעה הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן, כשביקר את שיח השלום וטען כי הוא מחליש את רוח העם. הוא האמין שרק עם המכיר בכך שמלחמה היא גורלו הנצחי יוכל לנצח בה. אך חזונות הנביאים היוו מגדלור לעם היהודי ולאנושות כולה ולימדו כי מלחמה אינה גורל, כי יבוא יום שכוחות הרשע ייעלמו והארץ תימלא דעה את ה'.

אוטופיה כמצווה

במציאות חיינו הנוכחית, שלום אוטופי עשוי להתגלות כחרב פיפיות. לצד החזון וההשראה שהוא מעניק, הוא עלול להיות מקור לייאוש ולתסכול. שכן השכנת שלום אוטופי, שבו נכתת את חרבותינו לאתים, היא מעבר לכוחם של בני האדם, ושלום כזה ישתרר אך ורק בכוח הניסי של אלוהים כשיבחר לגאול את עולמו. בתרגום לשפת המציאות הישראלית, הרוויה בחוויות של מלחמה, סכנה, הרג והקרבה, רבים יאמרו: "אני תומך בשלום של צדק עם הפלסטינים, אך רק בעתיד, כאשר הפלסטינים יכתתו את חרבותיהם לאתים וזאב יגור עם כבש. וגם אז, ליתר ביטחון, אני מעדיף להיות הזאב". ועד שתגיע העת האוטופית הזאת, השלום היחיד האפשרי הוא שלום של אדנות.

אני מבין את הנטייה הזאת המאפיינת כיום את רוב החברה הישראלית. כבר עם דחיית הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה, ובוודאי שאחרי השבעה באוקטובר ולנוכח התמיכה בטבח בקרב רבים מהפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון – רבים מאיתנו איבדו את היכולת ואף את הרצון לחתור לשלום. אך המסורת היהודית, המצווה עלינו לרדוף שלום, מצווה עלינו גם להידמות לאל ולנסות ללכת בדרכיו: "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון", ולענייננו – מה הוא משכין שלום, אף עלינו לשאוף להשכין שלום. על אף העובדה ששלום אוטופי הוא נחלתו של האלוהים, אנו מצוּוים לקחת חלק בשאיפה לשלום זה.

רדיפה אחר שלום אוטופי היא תיקון לרדיפת שלום עכשיו. תומכי השלום האוטופי מבינים שכרגע אין אפשרות לשלום של צדק, וששלום כזה דורש שינויים רדיקליים בקרב שני העמים, בראש ובראשונה – הרצון לגור אלו לצד אלו בשלום ובביטחון הדדיים. הדבר דורש מנהיגות חדשה, חינוך של דור צעיר השבע ממלחמות ומבקש לבחור לו ולילדיו דרך חדשה.

המחויבות לשלום אוטופי אינה פסיבית. כרודפי שלום אוטופי, אנו מקבלים על עצמנו לפעול לקירוב אפשרות השלום ולהפיכת החזון האוטופי לבר־מימוש. לשם כך, נדרשים מאיתנו שני דברים עיקריים. הראשון הוא לא לוותר על נוכחותו של השלום בשיח החברתי, הפוליטי והיהודי. כרודפי שלום, אנו מצוּוים לדבר שלום, לשיר שלום, לקוות לבואו ולדחות כל שיח שבו שלום הוא בלתי אפשרי. כרודפי שלום, אנו חייבים לשמר את ההבחנה בין כפירה בשלום עכשיו ובין כפירה באפשרות השלום בעתיד.

הדבר השני הוא מחויבות לבחינה עצמית תמידית: כעם של רודפי שלום, מה בכל זאת עלינו לעשות היום כדי לקרבו. בדומה למקרה של משה וסיחון, שלום של צדק מתחיל בהכרה כי לצד השני יש זכויות המחייבות אותנו, כל עוד הן לא מסכנות את קיומנו. גם אם אין פרטנר לשלום, אי אפשר להכחיש שיש פרטנר – יש כאן בני אדם שעימם אנו חולקים את ארצנו. כרודפי שלום, אנו מחויבים להכיר באנושיותם של בני העם הפלסטיני, בכך שהם נבראו בצלם אלוהים, ובעובדה שאף הם ילידי הארץ הזאת ושזו היא גם נחלתם. כרודפי שלום, עלינו לכפור בשלום של אדנות כמציאות אידיאלית.

כעס, פחד ותסכול פוגעים ביכולתנו להאמין בשלום, ולעיתים אף מונעים אותנו מלהעז לקוות לשלום. זהו הטבע האנושי. אך כאשר רגשות אלו פוגעים בערכים האנושיים שלנו, כך שהפלסטינים הופכים לנטולי זכויות בסיסיות וחייהם נעשים שקופים – הזהות היסודית של היהדות ושל הציונות נשחתת. כאן נעוצה חשיבותו של השלום האוטופי לזהותנו: גם אם שלום כזה לא יגיע היום, המציאות שאליה הוא שואף חייבת להישאר המסגרת הערכית שלנו. התורה לא מצווה עלינו רק "בקש שלום ורדפהו", אלא גם "צדק צדק תרדוף". היותנו רודפי שלום הוא תנאי הכרחי לרדיפת הצדק.

כרודפי צדק, חובה עלינו להבטיח צדק וביטחון לעמנו, אך בה־בעת עלינו לשאוף לצדק גם עבור העם הפלסטיני. צדק וביטחון הפכו למשחק סכום אפס, כאילו אי אפשר להיות מחויבים בו־זמנית לצדק ולביטחון לעם היהודי ולעם הפלסטיני. אולם יש הרבה צדק שאינו מסכן את ביטחוננו, ובכל זאת איננו רודפים אחריו. מובן שבזמני מלחמה יש רגעים שבהם צו הצדק מחייב אותנו: "חייך קודמים". אך גם אז ניתן ואף צריך ללחום מלחמה צודקת באופן צודק, על פי רוח צה"ל וערכי טוהר הנשק, ולהימנע מהברוטליות שמאפיינת לא פעם את אויבינו.

כעס, פחד ותסכול הם גורמים משמעותיים בחיינו כרגע, וטוב שכך. הם הכרחיים כדי לעמוד על המשמר ולהבטיח שחיינו לא יהיו שוב הפקר. אך כרודפי שלום של צדק, עלינו לוודא שהם לעולם לא יהיו כל מה שזהותנו מכילה. כרודפי שלום של צדק, אנו שואפים ליותר.