כבר מספריו הקודמים של הרב פרופ' שפרבר יכולנו להיווכח שהוא איש אמיץ. אני מעיזה אפילו לומר שהוא איש במקום שלא תמיד יש בו אנשים. בממסד רבני שלרוב מונחה מחשש ה"מדרון חלקלק" או מתפיסות מהותניות המכסות במעטה של שוני רלוונטי על עמדות בלתי שוויוניות בעליל, יש לקולו חשיבות עצומה.
אם כך, מה חדש בספר שלפנינו? לכאורה זהו סוג של המשך לספריו הקודמים של שפרבר, הנוגעים להלכות הקשורות במעמדן של נשים בריטואלים דתיים. הספר מרחיב את תפיסתו לתחומים נוספים של ההלכה: אם בעבר עסק הרב שפרבר בעליית נשים לתורה וקריאה בתורה, הרי שבספר זה מתרחבת היריעה לסוגיות מסקרנות מאוד כמו נשים כפוסקות הלכה, נשים כסנדקיות ומוהלות, נשים כתוקעות בשופר בציבור, אמירת "כל נדרי" על ידי נשים ועוד.
ברובד הגלוי – אכן כך הם פני הדברים. נאמן לשיטתו העקרונית, לפיה המציאות בנוגע למעמדן החברתי של נשים השתנתה לבלי הכר ולפיכך כבר לא ניתן להפטיר כדאשתקד, אלא יש להפשיל שרוולים ולמצוא דרכים פרשניות חדשות יצירתיות כדי "לעשות נחת רוח לנשים" – שפרבר לא חוסך במאמץ כדי להרחיב את מעגלי ההשתתפות של נשים בתחומים רבים וחשובים במעגל החיים היהודי.
כך למשל, בספר נחשפת בפנינו העובדה שנשים באשכנז שימשו כסנדקיות, וכי מחאת הרבנים כנגד נוהג זה נסובה בעיקר על חוסר הצניעות שבכך ועל פריצת המנהג שאישה לא תיכנס בימי נידתה לבית הכנסת. הרב שפרבר מראה שהתנגדות זו מסתמכת על מקור מפוקפק שאין לו תוקף הלכתי מחייב (ברייתא דמסכת נידה), וכי המנהג האשכנזי נוגד את המהלך ההלכתי העיקרי לפיו נשים מותרות להיכנס לבית הכנסת בכל זמן.
בנוסף, כפי שפסק הרב עובדיה יוסף על בסיס דברי התלמוד, במקום שבו יש השראת שכינה לא חששו חכמים להרהור, וכפי שהדבר נכון לגבי קריאת נשים בתורה כך הוא נכון לגבי תפקיד הסנדקית בבית הכנסת. יש להדגיש: במהלך זה מתיר שפרבר לנשים לשמש כסנדקיות בברית מילה שנערכת בבית כנסת, אולם כאשר ברית המילה לא נעשית בבית הכנסת אין חולק שהדבר מותר.
ברוח דברים אלה שפרבר פוסק כי אישה מותרת למול, לשחוט, וכן לברך ואף לתקוע בשופר לעצמה בראש השנה. אמנם, היות והיא אינה מחויבת במצווה זו, היא אינה יכולה להוציא את הציבור בתקיעות החובה מדאורייתא, אולם לגבי עשרת הקולות האחרונים בתקיעה של ראש השנה היא בוודאי יכולה להוציא את הרבים.
לשיטתו של שפרבר אף ראוי שדווקא אישה היא שתבצע תקיעות אלו, שכן הן זכר ליבבותיה של אם סיסרא, או לפי מסורת אחרת יבבותיה של אישה היושבת על המשבר. אמנם אין כאן פריצת דרך בנוגע לכלל ההלכתי ש"כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את החייב ידי חובתו", אך זוהי בוודאי התקדמות משמעותית בנוגע למנהג הרווח כיום, לפיו נשים אינן שותפות כלל לתקיעות – ויש בכך משום בשורה גדולה להרחבת נראותן בריטואלים הדתיים. יש שיסברו שמדובר בשינוי קטן ולא משמעותי, אך שפרבר נאמן כאן לדרכו ההלכתית, לפיה כאשר השינויים קורים בצורה אורגנית, שלב אחרי שלב ובאופן איטי – אזי הם מתקבלים והקונצנזוס משתנה. יש להעריך כל התקדמות הלכתית ולו הקטנה ביותר, עד שתיווצר מסה קריטית שתשנה את המפה מן היסוד.
אולם כמו שציינתי, כל האמור לעיל אינו בגדר חידוש משמעותי לגבי הרב שפרבר עצמו אלא המשך של דרכו ההלכתית וגישתו העקרונית לסוגיות של נשים. מסיבה זו אני סבורה כי תרומתו המשמעותית של הספר נעוצה גם בכמה מישורים אחרים, מעבר לפתרונות ההלכתיים המוצעים בו.
החידוש העצום של ספר זה נוגע דווקא לסגנונו ולרטוריקה החדשה שאנו מוצאים בו, ובכך הוא מעלה תרומה שאין להמעיט בערכה לגבי האופנים שבהם יש לכונן שיח הלכתי במאה ה-21. לשם המחשת העניין אני מבקשת להתייחס לשתי נקודות מרכזיות: המקורות שאליהם מתייחס שפרבר בדיוניו והרטוריקה המאפיינת את הספר, המתבלטת כבר מכותרתו.
כתיבה הלכתית בת זמננו אינה מתייחסת בדרך כלל למאמרי דעה, לטקסטים אקדמיים או לכתיבה הגותית של נשים. אמנם פה ושם ניתן למצוא התייחסויות כאלה בספרים הלכתיים הנכתבים על ידי רבנים המקבלים את מהפכת תלמוד התורה לנשים ומכירים במציאות החדשה שנוצרה (כמו למשל ספרם של הרבנים דוד ואברהם סתו, "אבוא ביתך"), אך אלו מעטים וניתן לספור אותם על אצבעות יד אחת.
הרב שפרבר בוחר לתת מקום של כבוד לכתיבה של נשים. כך למשל, הוא מצטט באופן נרחב מספרה של חוקרת ספרות חז"ל ג'ודית האופטמן כדי להוכיח את עמדתו לפיה יש לנקוט בשינויים הלכתיים שיטיבו עם נשים, כפי שעשו חז"ל. במקום אחר הוא מתייחס ל"מאמרה המנומק בהגיון צרוף" של הרבנית חנה הנקין ולא נרתע אף מלהביא את דבריה של בלו גרינברג, ממייסדות הארגון הפמיניסטי האורתודוכסי בארה"ב (JOFA). בכלל, כפי שידוע לכל, הרב שפרבר אינו נרתע מפמיניזם דתי, עובדה נדירה לכשעצמה לגבי רבנים (לפחות בישראל), ובהתאם לכך הוא אף מצטט מספר הלכתי שהוציאה קהילת "שירה חדשה" בירושלים, המתפללת בהתאם לדעתו ההלכתית להתיר עליית וקריאת נשים בתורה, לרגל 12 שנים להיווסדה.
אומץ ליבו של הרב שפרבר אינו נעצר כאן. לא רק שדעותיהן של נשים נשמעות בין דפי הספר (ולא בהערות שוליים זניחות) אלא שהוא אינו חושש לצטט בלב ליבו של חיבור הלכתי מתוך הברית החדשה. במסגרת ניתוח המושג "כבוד הציבור" מצטט שפרבר מן האגרת הראשונה אל הקורינתיים כדי להביא תנא דמסייע לעמדתו כי לא ניתן לדחות בשמו של "כבוד הציבור" את האפשרות שנשים יקראו בתורה. אני לא מכירה ולו ספר הלכתי אחד נוסף שהיה מעז לעשות כן.
מלבד המקורות אליהם פונה שפרבר, הספר מתייחד באופן התייחסותו העקרוני לנשים. עובדת גבריותה של המסורת ההלכתית ידועה לכל ודומה שקשה לחלוק עליה. העובדה שנשים הן בבחינת "נוכחות נפקדות" בספרות חז"ל, בספרות השו"ת ובעצם ברוב רובו של ארון הספרים היהודי עד לדורנו – גם היא קשה להפרכה. אחת העדויות הבסיסיות למבט הגברי, הפולשני לעיתים, המכונן את הזהות המגדרית של נשים בספרות התלמודית הוא קיומו של "סדר נשים" במשנה ובתלמוד: שמו של סדר זה משקף את העובדה כי הנשים הן אובייקט או מושא לדיון של החכמים הגברים (ותעיד העובדה כי אין סדר מקביל המכונה "סדר גברים").
ברוח ההמשכיות של השיח ההלכתי תוך פרשנות מחודשת שלו, היה יכול הרב שפרבר לקרוא לספרו "סדר נשים", והיה זה אף מתבקש למדי. בכך הוא היה חושף את עצמו לביקורת הפמיניסטית הרגילה: הנה שוב רב, גבר, כותב על ענייני נשים. ואמנם, אין להכחיש שזהו המצב; מהפכת תלמוד התורה לנשים עדיין לא הגיעה לשלב בו היא כבר הצמיחה גדולות בתורה בעלות מעמד הלכתי-חברתי מבוסס היטב. אולם הבחירה לקרוא לספר "סדר ", בהשמטת אות אחת בלבד, משנה במשהו את התחושה הלא נוחה שהנה שוב נשים הופכות אובייקט למבט הגברי.
"סדר נשי" אינו "סדר נשים". ב"סדר נשים" יש הכללה של כל הנשים בקטגוריה אחת אחידה, ולפיכך הוא מחולל הדרה: אלו הגברים המביטים על נשים, שומעים אותן מכלי שני, אם בכלל, ובוודאי שלא כשותפות שוות בבית המדרש ובשקלא והטריא ההלכתיים; הן מעוצבות כאובייקט הכפוף למבטו ולחקירתו של הסובייקט הגברי. "סדר נשי" אינו חוטא בכך. אין כאן "נשים" כקטגוריה אחידה, והשאלה מה "נשי" נתונה לפרשנות ולמחלוקת. "סדר נשי" תופס את האישה כסובייקט, מתייחס לדבריה בכובד ראש ואף מתדיין איתה כשווה בין שווים.
ניתן אולי להקל ראש בזוטות שכאלה. אבל אני סבורה שמהפכות חברתיות נבנות על גבי "עבודת האריסים האנונימית", כלשונו של ולטר בנימין. המהפכה שאנו מצויים בעיצומה מתחוללת על בסיס אלפי מעשים קטנים, יומיומיים של נשים המבקשות לשנות את המציאות: לימוד של עוד דף יומי, אמירת קדיש יתומה נוסף, עוד הספד שנאמר על ידי אישה, עוד חגיגת זבד הבת, עוד עלייה לתורה של בנות מצווה, עוד מאבק משפטי כדי לאפשר לנשים להבחן בבחינות הסמכה לרבנות, עוד תקיעה בשופר על ידי אישה בציבור, עוד אישה שמשמשת כסנדקית, ובין כל אלה: גם שיום מחדש של קטגוריות מסורתיות. כל אלו יוצרים יחד מסה קריטית שמשנה את פני כל המערכת. ולטר בנימין ביקר את השקיפות של אותה "עבודה אנונימית", את העובדה שבסוף החזקים, בעלי הכוח לוקחים את הקרדיט על הניצחון. אבל כפי שספרו של שפרבר מוכיח, נשים אינן שקופות עבורו. הוא נותן לגיטימציה למוטיבציות הדתיות שלהן (שבהן נוטים רבנים רבים לפקפק) ומכיר בכך שהקהילה והעולם הדתי בכלל יצאו נשכרים ממהפכה זו.
כאמור, זו מהפכה איטית, עקב בצעד אגודל, תוך רצון שלא "לפרק את ביתו של האדון" אך גם לא להשאירו כפי שהוא. כדבריו של יוסק'ה אחיטוב ז"ל:
מהפכות דתיות אינן מתבצעות בדרך כלל על ידי ניפוץ מסגרות ומערכות קיימות והחלפתן באחרות חדשות. אלא על ידי העצמה של ערך אחד או של קבוצת ערכים מתוך המערכת הדתית הקיימת והעמדתם בראש סולם הערכים. מיניה וביה משתנות כל הקואורדינות, והערכים המסורתיים הקיימים משנים את מעמדם. עקב כך יכולים פניה של המערכת הדתית והמסורתית להשתנות, לעיתים בצורה דרמטית עד לבלי הכר, למרות שהיא מסגלת לעצמה רטוריקה של אותנטיות והמשכיות רציפה מסיני.
מאחר שחצי מספרו של הרב שפרבר מוקדש להערות שוליים ארוכות, בהם ציטוטים רבים ודיונים הלכתיים ארוכים, הוא בוודאי משמר את הצורה בה "עושים הלכה" מימים ימימה ואינו חורג מהרטוריקה של המשכיות רציפה. אבל בשל אותם שינויים קטנים אך רבי משמעות בהם דנתי לעיל, אני מאמינה שהוא מקדם אותנו בצעדי ענק לעבר שינוי כל הקואורדינטות.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
