נוהג הקבורה המתואר בספרות חז"ל, לפיו לאחר הקבורה הראשונית לוקטו עצמות המתים והונחו אלו לצד אלו, משקף יחס בריא ונינוח יותר למוות ולתהליך הפרידה מן המת. ד"ר יאיר פורסטנברג סבור כי חזרה לאופן קבורה זה עשויה לפתור את מצוקת הקרקעות החריפה אליה נקלעה מדינת ישראל בשל קבורת השדה הנוהגת כיום
עיון בהלכות טומאה וטהרה ובנוהג הקבורה כפי שנתעצבו בתורה ובספרות חז"ל, מלמדת שני דברים עיקריים על תפיסת המוות המקראית והחז"לית. בראש ובראשונה, מזוהים כמובן המת והמוות עם טומאה. ההלכה מייצרת מנגנונים שונים ומשוכללים שמטרתם להפריד בין הקדושה, ובעיקר – מקום המקדש, לבין המת. המתים מוצאים אל מחוץ לעיר, וגם כל הקרב אליהם אינו יכול לקרב אל הקודש, אלא אם עבר תהליך של טהרה.
במקביל, נוהג הקבורה והתהליכים השונים הקשורים אליו מלמדים על תפיסת המוות כחלק טבעי ממחזור החיים, המתקיים בצל החיים. דרך קבורה אופיינית היתה קבורה ארעית בשדה – המת נטמן בשדה פתוח, ובהמשך עצמותיו אבדו בשדה ולא נותר ציון מסודר לקברו. אפשרות רווחת אחרת, העולה ממקורות רבים בספרות חז"ל וכן מממצאים ארכיאולוגיים, היא קבורה הכוללת שני שלבים. בשלב הראשון מתבצעת הקבורה בתוך מערת אבן –הגופה מושכבת בתוך המערה, על אבן או בכוך. כעבור שנה, כאשר גופו של המת מתפרק ורק העצמות נותרות ממנו, מלוקטות העצמות ומוכנסות לתוך גלוסקמה, קופסת אבן קטנה שאורכה כאורך עצם הירך, הארוכה ביותר בגוף האדם. לעתים אף לוקטו העצמות לתוך שק, ובחלק מן המקרים אנו מוצאים עצמות של כמה אנשים שונים שהונחו יחד בתוך גלוסקמה אחת. כך, למעשה, נוצל שטח קרקע קטן מאוד – שבדרך כלל גם אינו שטח חקלאי – לקבורה של מתים רבים, פעמים רבות באופן משפחתי. האופי המדורג של הקבורה הולם גם את תהליך האבל שעוברים קרובי הנפטר:
משנה מועד קטן א, ה: "… אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו, מפני ששמחה היא לו".
ירושלמי מועד קטן פ ע"ג: "אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח, לומר שנינוחו אבותיו מן הדין".
השנה הראשונה לאחר הפטירה נתפשת כשנה של דין, בזיקה לתהליכים הפיזיים המתרחשים לגופה בשנה זו. במובן מסוים, בחודשים הללו עדיין יש למת קשר כלשהו לעולם הפיזי והוא טרם נפרד לחלוטין מן החיים הגשמיים. רק אחרי שנה הוא מגיע למנוחה שלמה; ליקוט העצמות כמו חותם את תהליך המוות וכך גם נסגר מעגל אחד של תהליך האבל והמתאבל יכול לחוש שמחה.
תרבות הקבורה המודרנית, השונה באופן עמוק מזו החז"לית, משקפת פער של ממש בתפיסת המוות וביחס אל המתים. בימינו מתרחשת הקבורה כתהליך חד פעמי, בלתי הפיך – המת מוטמן בתוך האדמה, נאטם מתחת לעפר בטקס הלוויה, והוא נותר טמון שם עד קץ כל הימים. עד לאחרונה הוקצתה חלקת שדה נפרדת לכל נפטר ונפטר, דבר שיצר בתי קברות עצומי מימדים בשולי הערים. לא פעם קיימת הילה של קדושה סביב הקברים וסביב בית הקברות, ועדיין זכור לי כיצד בתור ילד נדהמתי מן השלט הגדול הניצב בכניסה לבית העלמין של חולון: "נא לשמור על קדושת המקום" – אבי אבות הטומאה לפי ההלכה היהודית הפך למקום קדוש שיש להיזהר בקדושתו, ובתי הקברות הפכו למונומנטים היציבים והמשומרים ביותר.
כדי להבין את תרבות הקבורה שלנו ניתן להיעזר ברעיון שהציע פוקו, לפיו העולם המודרני מאופיין בניסיון לגדר, לסמן ולהרחיק את הדברים המאיימים על האדם: את המשוגעים בבית משוגעים, את החולים בבתי החולים וגם את המתים בבתי הקברות. לעומת העולם החז"לי, שבו אנשים נפטרו בדרך כלל בביתם ותהליך הפרידה מהם נעשה באופן הדרגתי, כחלק ממחזור החיים – המוות המודרני אינו נתפס כחלק טבעי מן החיים אלא כאיום שיש להרחיק ולגדר אותו בשולי הציוויליזציה. גם היחס בין המתים לבין החיים השתנה באופן קיצוני: ההחלטה להקצות משאבי קרקע כה עצומים למתים, על חשבון עתודות קרקע לבנייה, לחקלאות ולמסחר – מצביעה על מגמה הפוכה מזו של חז"ל, שבקשו להעניק מקום של כבוד למתים אך בשום פנים לא על חשבון החיים הממשיכים.
אוסף גלוסקמאות במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה
צילום: Golf Bravo
אכן, מצוקת הקרקע החריפה הביאה את מדינת ישראל להחליט שלא ניתן עוד להמשיך בקבורת שדה רגילה במסגרתה מוקצה לכל נפטר חלקת קרקע נפרדת. במקום זאת, החלו בתי הקברות בערים הגדולות להנהיג קבורה רוויה – בקומות או בכוכים העשויים בטון. לדעתי, שיטת הקבורה הרוויה אינה משרתת את מטרותיה שלה. ראשית, מבחינה טכנית, זהו פתרון מקומי וזמני לבעיה עמוקה הרבה יותר. גם קבורה זו תמצה במהירות את הקרקעות הפנויות, ועוד כמה שנים תעמוד המדינה שנית מול מצוקת קרקעות דומה. שנית, העלות הכלכלית של הקבורה הרוויה היא עצומה. בניית הכוכים והקומות, לעתים תוך ריקון מאסיבי של קרקע מתחת לאדמה, הינה תהליך יקר שדורש השקעה רבה. מלבד זאת, בקבורה כזו המת אינו נקבר באדמה, ולמעשה – אינו שב לעפר. הוא טמון בתוך חלל עשוי מבטון, דבר שאינו הולם את העיקרון הבסיסי ביותר אודות המוות בתרבות היהודית: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג יט).
דומני שאך מתבקש לעשות שימוש באלטרנטיבה הזמינה והנגישה לנו מבחינה תרבותית, ולשקול חזרה אל דרך הקבורה היהודית העתיקה, המשלבת תהליך של ליקוט עצמות. מלבד החיסכון בכסף ובקרקעות, קבורה זו גם הולמת יותר את תפיסת המוות בתרבות היהודית.
יחד עם גורמים נוספים, בהם רפי אוסטרוף, ראש המועצה הדתית גוש עציון, ויעקב קרויזר, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע, בחודשים האחרונים אנו מנסים לקדם הצעה לפיה תעבור מדינת ישראל אט אט למודל אחר של קבורה ושל בתי קברות. בבתי קברות החדשים יוקצה חלק לקבורת שדה, באדמה, שבו ייטמנו בתחילה הנפטרים. לאחר שנה ילוקטו עצמותיהם מן הקברים ויועברו לכוכים, וכך תתפנה הקרקע למתים חדשים. כמות הקרקעות שנדרשת לקבורה מסוג זה היא מזערית, שכן את עצמות הנפטרים ניתן יהיה לנייד ולרכז במקום אחד. כך גם תתאפשר קבורה משפחתית של ממש, בה יאספו עצמות הנפטר וישכנו לצד עצמות אבותיו, בהתאם לביטוי המקראי "וישכב ויאסף אל אבותיו". אך אולי מעל לכל, בית קברות כזה ימחיש כי המוות אינו משתלט על עולמם של החיים. בקבורה כזו המוות אינו מלווה בתחושה של קדושה מלאת הוד שאין לגעת בה, אלא נתפס כדבר דינמי וטבעי יותר, שגם בו מתרחשים תהליכים ושינויים.
הצעד הראשון הדרוש הוא התאגדותם של אנשים המוכנים להיקבר כך, שיצהירו על כך ויבקשו שכך ינהגו בהם לאחר מותם. כאשר הנוגעים לדבר, ובראשם חברא קדישא ומשרד הדתות, ייחשפו להיתכנותה של אפשרות זו, יש לשער שהתופעה רק תלך ותתרחב.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו