תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

ללמוד מהגר: בדרך למטרה כדאי לשתף בחולשה

בעקידת יצחק, אברהם לא התווכח ועשה כאשר הצטווה, אבל בסדום הוא עמד מול האלוהים ופעל לפי הצו המוסרי שלו. למול האפשרויות האלה, הגר שגורשה למדבר, מציגה דרך פעולה נוספת – ואולי יעילה מהן
הגר במדבר. ציור מאת קמיל קורוט (1835)
הגר במדבר. ציור מאת קמיל קורוט (1835)
הרב שושנה כהן משמשת כרב תוכנית "חברותא",  עמיתת מחקר ומנהלת תחום צפון אמריקה. במשך יותר מעשור הייתה ר"מית בישיבה הקונסרבטיבית, שם לימדה תלמוד, מדרש ומגדר. כמו כן שימשה כמנהלת חינוכית של תקו"ם, בית מדרש לצדק חברתי שפעל בישיבה. היא בוגרת המכון התלמודי העיוני במת״ן, ובעלת תואר שני מהאוניברסיטה העברית, כהן הוסמכה לרבנות אורתודוקסית על ידי הרב דניאל לנדס. היא הייתה בצוות המיסד של ישיבת הדר בניו יורק וישיבת תלפיות בירושלים וכן עמיתה מייסדת של "רשות

אחד השינויים הגדולים שנעשו על ידי התנועה הרפורמית היה ביטול של יום טוב שני של גלויות. מהלך זה התחיל באמצע המאה ה-19 בגרמניה, ולמרות שבתחלה דובר רק על שלושת הרגלים – עם הזמן, ובעיקר בארצות הברית, ה"תקנה" הזאת כללה גם את ראש השנה (כיום המנהג של ראש שנה בן יומיים חזר בחלק מהקהילות, אבל זה סיפור אחר).

מכיוון שלכל יום בראש השנה יש קריאות ופיוטים משלו, היה צורך להחליט אילו חלקים להוריד ואילו להשאיר –  בחירה שמן הסתם שיקפה אידיאולוגיה וערכים. בנוסח התפילה שעמד לפניהם (וגם לפנינו), ביום הראשון קראו בתורה את "ה' פקד את שרה כאשר אמר", שהוא סיפור לידת יצחק וגירוש ישמעאל והגר, וביום השני קראו את "והאלהים נסה את אברהם" – סיפור עקידת יצחק.

הרבנים הרפורמים בחרו לשמר בתפילה דווקא את הקריאה השנייה, סיפור העקידה, ולמעשה ויתרו על הדרמה המשפחתית של לידת יצחק וגירוש הגר וישמעאל. זו בחירה מובנת. באותם ימים עקידת יצחק תפסה מקום מרכזי בתודעה היהודית (וגם הנוצרית) כטקסט מכונן ומרכזי לראש השנה בפרט, ולחיים של אמונה בכלל.

אבל הבחירה הזו לא הייתה הכרחית. וכדי להבין זאת נלך לאחור בזמן: הגמרא במסכת מגילה (דף לא.) מביאה ברייתא מארץ ישראל (שמופיעה גם בתוספתא), עוד לפני שהיה בכלל יום טוב שני של גלויות, ושם יש מחלוקת לגבי מה קוראים בראש שנה:

בראש השנה: "בחדש השביעי" (במדבר כט, א) ומפטירין "הבן יקיר לי אפרים" (ירמיהו לא, כ). ויש אומרים: "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א) ומפטירין בחנה (שמואל א ב, א).

בגירסה הקדומה שכאן בכלל אין איזכור של קריאת העקידה. רק את "ה' פקד את שרה". לפי התפיסה בברייתא, המהות של קריאות ראש השנה היא כנראה זיכרון, כי הרי כל כמעט כל הפסוקים שעולים דנים בנושא של זיכרון ופיקוד (בתוספתא מוזכר, במקום במדבר כט, ויקרא כג – ששם ראש השנה מכונה דווקא "זכרון תרועה").

פרשת העקידה נכנסת לדיון רק בהמשך, כשישנה התייחסות לחג שהוא בן יומיים, ואז נאמר: "האידנא דאיכא תרי יומא" (=ובזמן הזה כשיש שני ימים), אז ביום השני יקראו את העקדה. בפועל קשה לדעת אם בכלל הייתה מציאות כזאת שלא קראו את העקידה. אין לנו תיעוד של נוסח כזה, אבל כן יש איזכור.

מעניין, אם כן, שהרבנים הרפורמים החליטו להשאיר את העקידה במרכז, ולוותר על "וה' פקד". אינני רוצה להכריע מה יותר חשוב, או על מה אפשר לוותר –  העקידה או הגר – אבל אני כן רוצה להתמקד בשאלה מה אנחנו מרוויחים מכך שיש לנו את שני הקריאות הללו בראש השנה.

בכי טוב

הרב פרופ' דוד הרטמן לא אהב את העקידה, או ליתר דיוק: לא אהב את סוג היהודות, את סוג האמונה ותפיסת המוסר שנובעת מהסיפור שבו האל, ורק הוא, מחליט מה מוסרי ומה לא מוסרי. סיפור שממנו נובע כי עלינו, בני האדם, לציית באופן עיוור לרצונו של הקב"ה, לקבלת הדין האלוהי, גם כשהוא מנוגד למוסר האנושי הבסיסי.

הרטמן הציע שנתמקד באניטראקציה אחרת של אברהם עם האל – בסיפור סדום. שם, אברהם מוצג כמי שאמור לקיים את הצדק והמשפט האלוהי בעולם:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט

ולכן עליו להתוכח ולהתעקש על מה שהוא יודע שנכון. רק כך הוא יכול לומר לאל:

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט

לפי הגישה הזו, המוסר הפנימי שלנו גם הוא אלוהי, ושומה עלינו להתווכח עם האל כאשר יש התנגשות בין רצונו לבין מה שבעינינו נכון לעשות. זה אחד מהמסרים הגדולים שקיבלנו מדוד הרטמן. נראה בעיניי שאפשר להוסיף עוד קומה לבניין של היהדות המבוססת על דו-שיח בין האל לבין בני אדם – והוא דווקא הרובד של הגר.

אם בסיפור העקידה אברהם מקבל את הדין, ובסדום הוא מתווכח עם האל, הגר מציגה גישה אחרת. היא מתרחקת ובוכה:

וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן־הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת־הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם׃ וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךּ׃ וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל־הָגָר מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה־לָּךְ הָגָר אַל־תִּירְאִי כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם׃ קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ׃ וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת־הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת־הַנָּעַר׃ וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת־הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת׃

מעניין כי דווקא התגובה הזאת זוכה למענה (כמעט) ישיר של הקב"ה. זאת בשונה מהעקידה, שאברהם שותק והמלאך צריך לקרוא לו פעמיים, וגם בשונה מסדום, ששם ייתכן שאברהם בכלל הפסיד בוויכוח.

אפשר היה להבין את הבכי של הגר כבכי פשוט של ייאוש, אבל חז"ל, בגיסרא אחת של בראשית רבה, מתארים את הגישה של הגר כ"הטיחה דברים כלפי מעלה". כלומר היא התכווחה עם הקב"ה ואמרה שאם כבר נתת לי בן, למה אתה לוקח אותו? ב"הטחה" הזאת הגר מצטרפת לאחרים שעמדו מול הקב"ה בצורה דומה ואמרו שמה שהוא אינו פועל נכון (כך אברהם בסדום, וכך גם אליהו וחנה).

אחרי הבכי הגר זוכה לא רק למענה לבקשתה – הנער ניצל – אלא גם לסוג של התגלות: "ויאמר לה אלהים…ויפקח אלהים את עיניה". וזו אגב לא הפעם הראשונה שהגר זוכה להתגלות, בפעם הקודמת שהוציאו אותה מהבית בפרק טז נכתב:

וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר:  עַל-הָעַיִן, בְּדֶרֶךְ שׁוּר. וַיֹּאמַר, הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי-מִזֶּה בָאת–וְאָנָה תֵלֵכִי; וַתֹּאמֶר–מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי, אָנֹכִי בֹּרַחַת…. וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה אֵל רֳאִי:  כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי.  יד עַל-כֵּן קָרָא לַבְּאֵר, בְּאֵר לַחַי רֹאִי

הגר, בתור דמות, לא מקבלת את הדין. היא גם לא רק מתווכחת, היא מביעה מצוקה ופגיעות עמוקה. הבכי שלה הוא לא רק של ייאוש. אם אנחנו קוראים על שתי הבריחות של הגר, אפשר להבין שלבכי שלה יש מטרה. היא רוצה שיראו אותה, שיראו את סבלה. על ידי הבכי הזה היא באמת גורמת לאל לראות אותה, להגיב ולהציל אותה ואת בנה.

(כהערת שוליים, כנראה שלא בכדי, כמו שכתוב במדרש בבראשית רבה, כשיצחק ירד מהר המוריה הוא הולך לבאר לחי רועי, המקום של הגר, המקום שהולכים אליו כשאתה במצוקה, כשאתה רוצה שיראו אותך). 

בין הגר והקורונה

בשנה הזאת לא היה אחד מאיתנו שלא חווה פגיעות, כאב, ואפילו בכי. היינו נזקקים מאוד, הפסדנו הרבה והיו הרבה רגעים שהאומץ התעוזה שחשבנו שיש לנו, התפוגגו. הגר מלמדת אותנו שלא רק שפגיעות היא חלק מהחיים, אלא שהיא בסדר, שהיא הכרחית כדי לקדם מהלכים עמוקים וכדי ליצור קשרים אינטימיים ולתקן עוולות.

התקווה שלי לשנה הזאת, תשפ"ב, שנת שמיטה, היא שנצליח באמת ללמוד מהגר. שאם אנחנו רוצים קשרים אמיתיים אחד עם השני, אם אנחנו רוצים תוצאות עמוקות וארוכות טווח, עלינו להכיר בפגיעות שלנו, לא להתבייש מכך שאנחנו נזקקים, כי כולנו היינו שם.

יש מקום לעקידה, לקבל ולקיים את רצון האל וגם את רצון הזולת והחברה, ויש, כמו שהרטמן הדגיש, גם מקום להתווכח על מה שנראה לנו נכון ומוסרי. ומהגר, וגם מהקורונה, אנחנו לומדים שכדי לייצר מערכות יחסים, כדי להתקרב, וגם כדי להשיג את המטרות שלנו, עלינו להכיר ואף לשתף בחולשות שלנו, בצורך שלנו שיראו אותנו ושיקשיבו לנו.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics