תמכו בנו
צדק במלחמה א-סימטרית

העיקרון האוסר באופן גורף פגיעה באזרחים במהלך עימות צבאי מעורר שאלות אתיות כאשר הוא מיושם במלחמות א-סימטריות, בהן קיימים פערי כוחות גדולים בין הצדדים. פרופ' יצחק בנבג'י מנתח את תוקפו המוסרי של עיקרון זה, מצביע על הבעייתיות שבקבלתו ומציע קוד מוסרי מיוחד למלחמות א-סימטריות

בקוד האתי המכונה "צדק בלחימה" (jus in bello), המורה לחיילים מה מותר ומה אסור במלחמה, קיים עיקרון בסיסי העוסק בחסינות אזרחית. לפי עיקרון זה, פגיעה מכוונת באזרחים ובחברה האזרחית בעת מלחמה מותרת רק אם היא אגבית ובלתי מכוונת; פגיעה מכוונת באזרחים ובחברה האזרחית אסורה בתכלית, גם בנסיבות שבהן פגיעה כזו עשויה להניב יתרון צבאי משמעותי.

יישומו של עיקרון זה במלחמות עצמאות א-סימטריות, בהן קיימים פערי כוחות צבאיים מובהקים בין הצדדים, הינו בעייתי במיוחד: במלחמות אלו אין חזית ואין מדים; הלוחמים של הצד החלש מסתתרים בקרב האוכלוסייה האזרחית, ולא פעם מתוך חוסר ברירה הם מנסים לפגוע בחברה האזרחית של הצד החזק. כיצד אפוא יש להחיל את עקרון החסינות האזרחית על הצד החלש, הפועל בתנאים של נחיתות צבאית קשה? האם מציאת מסתור בקרב האוכלוסייה האזרחית היא הפרה של כלל של חסינות האזרחית? האם פגיעה באזרחים ובחברה האזרחית אסורה בכל תנאי, למרות שלצד החזק מותר לפגוע פגיעה אגבית באזרחים?

כדי לענות על שאלות אלו יש להבין תחילה מהי ההצדקה הפילוסופית לעיקרון החסינות האזרחית. לשאלה זו יש למעשה שתי תשובות שונות בתכלית. לפי הפרשנות המקובלת עד לא מכבר, פגיעה מכוונת באזרחים אסורה משום שאזרחים באשר הם אזרחים אינם נושאים באחריות לפשע התוקפנות ולעוולות שמלחמה גורמת. משום כך, אין שום סיבה שמצדיקה את נטילת חייהם, וממילא אסורה הפגיעה המכוונת בהם. הדבר נכון גם בנסיבות שבהן פגיעה באותם אזרחים היא הכרחית לשם השגת מטרתה הצודקת של המלחמה, דהיינו: הגנה עצמית, שחרור לאומי וכדומה, שכן המטרה הצודקת אינה יכולה לקדש פגיעה בחפים מפשע.

אך פרשנות זו מעלה כמה קושיות: ראשית, לפי עיקרון זה, הפגיעה בחיילים שלוחמים במלחמת מגן אמורה להיות אסורה אף היא – חיילים אלו מממשים את זכותם להגן על עצמם, על משפחותיהם ועל מולדתם; מתקפתם מוצדקת מכל בחינה ועניין, וממילא הם חפים מכל מפשע. מדוע אפוא מותר להרוג חיילים אלה? מנגד, גם חייל המשתייך לצבא שלוחם מלחמה נפשעת אינו תמיד אחראי לעוול הנגרם על-ידי הצבא שבמסגרתו הוא פועל. כך למשל, חייל הפועל לשם הפסקת פעולות האיבה או חייל שתפקידו להקטין את הפגיעה באזרחי האויב בוודאי אינם תורמים לעוולות שצבאם מחולל, ובכל זאת הריגתם נחשבת מוצדקת מבחינת עקרונות ה"צדק בלחימה". מלבד זאת, הפרשנות הסטנדרטית אינה מבהירה מדוע חלה החסינות האזרחית על כל האזרחים באופן כולל. שהרי חלק מן האזרחים אחראים למלחמות לא-צודקות לא פחות מהחיילים הנלחמים בהן: הפוליטיקאים שמדיניותם גרמה למלחמה לא-צודקת, המערך הפקידותי של משרד הביטחון ומשרד האוצר העסוקים בניהול האזרחי והכלכלי של המלחמה, ועוד.

אכן, בשנים האחרונות התפתחה פרשנות אלטרנטיבית לעקרון החסינות האזרחית, המתמקדת במישור ההסכמי. לפי פרשנות זו, האיסור על הרג אזרחים אינו נובע מהבדל מהותי בין מידת האשמה של אזרחים וחיילים, אלא נגזר מתוך הסדר בעל תוקף מוסרי המתקיים בין מדינות לוחמות. במילים אחרות, הרג מכוון של אזרחים בזמן מלחמה פסול מבחינה מוסרית רק מפני שהוא כרוך בהפרה של מוסכמה, קונוונציה מחייבת, גם אם לא רשמית וכתובה, בין שני הצדדים המשתתפים בעימות. הסכמה זו קיימת בין צדדים לוחמים שכן מדינות בעלות הנהגה פוליטית רציונלית מעוניינות לסיים סכסוכים במינימום אבידות, וקבלה הדדית של עקרון "החסינות האזרחית" היא דרך פשוטה במיוחד להגיע לכך. הסדר הדדי שכזה מקנה לאזרחים חסינות מפני התקפה ישירה גם אם הם אחראים לעוול שהצד הצודק לוחם נגדו, וזאת בכדי לצמצם את האבידות של כל צד. תוקפה המוסרי של הסכמה זו נגזר אפוא מיעילותה, מהגינותה ומרמת ההיענות הגבוהה לה.

אך לאור הפרשנות ההסכמית לעקרון החסינות האזרחית מתעוררת בעיה בהחלת עיקרון זה על חלק ממלחמות העצמאות הא-סימטריות. שכן במלחמה בה פערי הכוחות גדולים ולצד החלש הנאבק למען עצמאות מדינית אין אפשרות להשיג ניצחון צבאי – עיקרון זה מקפח באופן שיטתי את הצד החלש; ממילא, הוא אינו יכול להיות חלק מהסדר מוסכם בין הצדדים הלוחמים ומשום כך הוא מאבד את תוקפו המוסרי.

נלסון מנדלה. הוביל גם פעולות אלימות במסגרת המאבק במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה
צילום: South Africa; The Good News

כך למשל, עקרון החסינות האזרחית מחייב חיילים ללבוש מדים ולשאת את נשקם בגלוי, כדי לאפשר הבחנה ברורה בינם לבין אזרחים. קל לדמיין מצבים שבהם חובה זו מקשה מאוד את הסוואתם היעילה של לוחמי-חופש. בצייתם לה, הם נהפכים למטרות קלות ולמעשה סוללים את הדרך לתבוסתם שלהם. לא ייתכן לכלול אפוא דרישה כזו כחלק מהסדר מוסכם בין שני צדדים לוחמים.

יתירה מזאת, כאמור לעיל, עקרון ה"חסינות האזרחית" מתיר פגיעה עקיפה ובלתי-מכוונת באזרחים גם אם פגיעה זו צפויה מראש, ובתנאי שהיא נחוצה לשם השגת מטרה צבאית לגיטימית בעלת חשיבות מספקת. היתר זה נועד לאפשר למדינות להפעיל נשק רב עוצמה כנגד מטרות צבאיות, גם אם כתוצאת לוואי יפגעו ממנו אזרחים באופן לא מכוון. אך בלחימה א-סימטרית, היתר זה מסייע רק לצד החזק ואין לו שום משמעות מעשית עבור הצד החלש, שאין ברשותו כלי נשק רבי עוצמה מסוג זה.

מעל כל אלו, ההיבט הבעייתי ביותר בהחלת עקרון החסינות האזרחית במלחמה א-סימטרית הוא האיסור הגורף על פגיעה באזרחים ובחברה האזרחית. שכן פעמים רבות לצד החלש אין כל סיכוי לפגוע במטרות צבאיות של הצד החזק, וסיכוייו היחידים הם לנסות לפגוע במטרות אזרחיות. כך למשל, במקרה בה מדינה כובשת נהנית משגשוג כלכלי ותחושת ביטחון ויציבות, רק פגיעה בתחושה זו באמצעות פעולה צבאית של הצד החלש עשויה להגדיל את סיכוייו של החלש לנצח או לכפות פשרה ושינוי. דוגמא מצויינת לכך היא ההתנגדות למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, אותה הוביל נלסון מנדלה, שכללה בין השאר פעולות אלימות נגד המשטר כגון פגיעה במשרדים ממשלתיים ומתקני תשתיות אזרחיים. קבלת הכלל המחסן מטרות אזרחיות מפני פגיעה מונע התנגדות מסוג זה, והופך את סיכוייו של הצד החלש לנצח לאפסיים. גם כאן, לפיכך לא יכול להיות לכלל זה תוקף הסכמי מחייב.

לאור כל זאת, ברצוני לטעון כי עקרון החסינות האזרחית הינו חסר תוקף מוסרי בנסיבות של אי-שוויון קיצוני ביחסי הכוחות. אמנם, גם לוחמי חופש צריכים להתייחס לאזרחי המדינה הכובשת כאל חפים-מפשע, ומשום כך אסור להם לפגוע באופן מכוון באזרחים – בחייהם, בגופם או ברכושם. אך לעומת זאת, לפי קוד הלחימה אותו אני מכנה "צדק במלחמות א-סימטריות", מותר יהיה להם לפגוע במטרות הקשורות לתשתית האזרחית. במילים אחרות, מותר ללוחמי-חופש לפגוע פגיעה ישירה בחברה האזרחית, אך הם חייבים להימנע ככל האפשר מפגיעה ישירה בבניה ובבנותיה של חברה זו. כך למשל, יהיה באפשרותו של הצד החלש לפגוע במוסדות ממשלתיים, תשתיות תחבורה, מוסדות כלכליים, רחובות ראשיים, ועוד, ברם הוא נתבע לעשות מאמץ, ובכלל זה אף ליטול סיכון ממשי על חיי לוחמיו, על-מנת לא לפגוע בחייהם או ברכושם של אזרחים פרטיים.

קוד לחימה כזה יאפשר לשני הצדדים סיכוי לנצח במלחמה, תוך שהוא ממשיך לשמור ככל האפשר על חייהם של אזרחים. ככזה, הוא יוכל לתפקד כקוד מוסרי שמקור תוקפו יהיה ההסכמה בין הצדדים.

השארת תגובה