השמאל, הן הישראלי והן המערבי, הולך ונסוג מעיצוב פני המציאות. איש לא הוריד אותו מהבמה ושום כוח חיצוני לא דחק אותו החוצה. מעצמו הוא פינה את מקומו, קם מכיסא הבמאי והתיישב בכיסא הצופה.
מדוע עשה זאת השמאל? במאים גדולים בעולמנו פסקו מלביים סרטים מרגע שאחזה בראשם המחשבה כי לא יוכלו לביים סרט מושלם. הנטייה הפרפקציוניסטית הזו, המוסרנית, הייתה לכוח הפנימי, החותר-כנגד עצמו, הדיכוטומי, המשתק, של השמאל.
בעשור השני למאה ה-21 נטשו תנועות השמאל במדינות המערב את הזהות ואת דפוסי הפעולה שאפיינו אותן במאתיים השנים האחרונות. בשלב הראשון שינויים אלו הובילו להחלפת בסיס התמיכה בשמאל מבחינה ממעמדית, ובשלב השני, בו אנו חוזים כעת, הוא אבד גם את האמון ואיתו את הזכות להנהיג את העמים בתוכם הוא פועל.
עליית הימין היא אפוא רק סימפטום. אל מולה, ולאור השינויים בהם בחר בעצמו, צריך לשאול את עצמו השמאל: האם בעומק הוא באמת מעוניין להנהיג, על כל הכרוך בכך.
על מנת לחדד את השינוי שעבר השמאל, אבקש לפתוח בהתבונות בתנועת השמאל בגלגולה הקודם, עת הובילה את העם בישראל משנות העשרים של המאה הקודמת.
דפוסי פעולתה של הציונות הסוציאליסטית, שהייתה הזרם הדומיננטי בתנועה הציונית וזה שניווט אותה, הם שאפשרו לה בבוא השעה לעמוד בראשות המדינה במשך שנים רבות ולהשתמש בכוח שמנגנון זה מעמיד לראשותה. אולם זו לא הייתה תכלית פעולותיה.
תנועת השמאל הכריעה להוות כוח יוצר כולל בחייו של העם היהודי ועבור כלל העם היהודי. היא לא ביקשה רשות מאיש ולא ביקשה 'ראשות' מאיש. היא הייתה מוכנה להעמיד את עצמה, באמת ובתמים, לראשותו של העם היהודי. היא לא ניסתה להשתלט על מוקדי הכוח מתוכם היא תוכל לעצב את המציאות; היא יצרה אותם.
הציונות הסוציאליסטית הקימה בשתי ידיה ערים, קיבוצים, מושבים, מפעליי ייצור, משקים חקלאיים וקואופרטיבים; היא איגדה עובדים והקימה את ההסתדרות ואת "חברת העובדים"; בנתה את המשביר, את קופת החולים ואת הבנק; יצרה תיאטראות, ייסדה עיתונים, הוצאות ספרים ומוזאונים, הובילה בתי ספר, תנועות נוער וזרם חינוך לעובדים; היא עמדה בראש מפעל העלייה ובראש ארגון ההגנה.
הציונות השמאלית בנתה, איגדה, יישבה, האכילה, ריפאה, חקרה, חינכה, העלתה, הגנה, פיתחה, הנהיגה, עבדה, וגם, בסוף הרשימה, הקימה מפלגות ורצה ברשימות שונות לכנסת ולממשלה.
היא לא נתנה לעובדה שארץ ישראל כבושה ונתונה לשליטתם של התורכים והבריטים להרפות את ידיה. בניגוד לקנאים ולמורדים שהנהיגו את עמנו לאחר חורבן הבית השני, היא לא ראתה בהסתלקותן כתנאי לכינון חיי עם. בשונה ממנהיגי היהדות הגלותית היא עיצבה את מכלול החיים עבור היהודים בארץ: הגוף והנפש; הטריטוריה, החומר והרוח. בשונה מאלו ומאלו היא לא ראתה בהיעדר השלמות כמחסום בל יעבור ולא לקתה בתפיסה המשיחית של 'הכל או כלום'. היא היתה פרגמטית. צעד צעד היא צעדה בסבך הסרבני של המציאות ופעלה בתוכו באופן קונסטרוקטיבי. היא האמינה במהפכה בתוככי המציאות החלקית ומתוכה, והסכימה ללכלך את ידיה. "עוד דונם ועוד עז" היתה השיטה, שזכתה לכינוי "השיטה המפ"אניקית": קידום המציאות מתוך ה'יש' ובכלי ה'עכשיו'. לא בהפיכה כוללת. לא במהפך שלטוני. בחריש עמוק, ובסובלנות. אין דרך אחרת. תנועת השמאל ששאפה אל הנצח לא פחדה מדרך ארוכה.
וכן, היא גם חטאה וטעתה לא פעם. היא גם השחיתה והדירה, הפלתה ונהגה בגזענות. היא לא הייתה מושלמת, ועל חלק מטעויותיה אנחנו משלמים. אבל בזכות הצלחותיה אנחנו כאן. היא לא נמלטה מהכוח, לא ברחה מן ההיסטוריה כפי שעשו קודמיה, על כל הקשה, המערער והמייסר שבדבר. גם מתנגדי מפא"י החריפים ביותר יאלצו להודות, על אף מאות התזות והסמינריונים עמוסי הביקורת, כי תקופת טרום המדינה ומעט אחריה היתה תור הזהב של כוח שמאלי שמעצב את חייו של העם.
אין דוגמא בעולם למערכת שלטונית מקבילה למדינה, האוחזת בידיה עוצמה כה רבה (באופן מוחלט ובאופן יחסי למדינה) כמו זו של הציונות הסוציאליסטית טרום הקמת המדינה ואפילו כמה שנים אחריה. אך בכל זאת, גם השמאל העולמי במדינות המערב עסק במאות ה-19-20 בתחומים שניתן להגדיר אותם כ"מחוללי מציאות": כינון מדינת רווחה, יצירת גופים אזרחיים, איגוד עובדים הכולל יצירת ארגוני עובדים רחבים משפיעים ומקיפים את חייו של העובד וחינוך ללאומיות שוחרת שלום.
אולם באמת נראה שקצר פה כל כך האביב. פחות ממאה שנים לאחר שהציונות הסוציאליסטית הגיחה לעולם, דומה שהיא התמסמסה לתוך מה שאנו מכירים כשמאל הישראלי. בהיטמעות מצערת זו היא איבדה יותר מאשר את כוחה, את אופן הפעולה שלה, שהיה למעשה הנקודה הארכימדית של השמאל הציוני-סוציאליסטי; המקום שמתוכו ובזכותו היא הנהיגה את העם ברגע הקריטי ביותר לקיומו.
תתי הזרמים של השמאל הישן שנהיו למשפחת השמאל בארץ, הותכו לבליל לא קוהרנטי של ליברליים בורגניים קוראי הארץ, ציונים מתונים שואפי-נורמליות ודוגלי פתרון שתי המדינות, תאים בודדים של סוציאליסטיים רדיקליים מאגדי עובדים/מתנגדי-כיבוש/טבעונים, ולוחמי זכויות אדם, זכויות מיעוט וחובות אזרח. בעשרים השנים האחרונות של המאה העשרים, הובילו כוחות אלו, אם ניתן בכלל להכניסם תחת מטרייה אחת, מגמות מדאיגות שניכרות בשמאל המערבי כולו.
כדי שיוכלו להיות מחוללי-מציאות הכריעו כוחות השמאל "הישן" על כמה דברים: החלטה כי הם עומדים לייצר מנגנונים שיש בהם כוח ועל כן גם להפעיל כוח ולגרום למידה מסוימת, מצומצמת ככל הניתן, של עוול; הבנה שהם נאבקים על מה שאפשר וחותרים גם להישגים חלקיים; בחירה להוביל לשינוי התנאים החומריים בחברה; החלטה לפעול מתוך ולמען הקבוצה הדומיננטית במדינה.
השמאל שעלה לאחר שקיעתו של השמאל הקלאסי התרחק כל כך מההכרעות הללו עד שאת מעט האנרגיות שיש לו הוא משקיע בלבקר את אותו השמאל. כיום מעוזו הבלתי מעורער של השמאל הוא לא מרחבי החיים כמו ההתיישבות, השכונה או המפעל, אלא האקדמיה. שם הוא פורח באין מפריע ובונה תלי תילים של מחקרים מזרמי ה'פוסט-כלשהו' שיגיעו לאנשים מעטים.
העברת מרכז הכובד של כוחות השמאל מהזירות הפרגמטיות, החומריות, אל זירת המחקר ועיצוב השיח הציבורי הוא העברת מרכז הפעולה מן התחום ההיסטורי אל התחום החוץ-היסטורי, הא-היסטורי. השמאל מנפיק מחקרים שמנתחים את השתנות ההיסטוריה, בעוד כוחות אחרים יוצרים אותה.
השמאל האקטיביסטי, שנשען על זה האקדמי, נעמד לצד הקבוצות המדוכאות ביותר (אלו שהשמאל הישן רמס או הדיר). הוא רואה ברגשי אשם ובהלקאה העצמית מפעל הומניטארי נאצל. הוא מזהה כל כוח מכל סוג שהוא כדיכוי וסולד ממנו. הוא מתעב את השמאל הקודם על שהעז לשלוט, לרכז ולדרוש מהפרט להקריב למען הכלל. הוא שוחט פרות קדושות לכל ארוחה ומנתץ מיתוסים שמאליים שיש בהם כוח מאחד בארשת חשיבות עצמית של חוקרי תאוריה ביקורתית מפוקחת. השמאל הזה הפך את טרמינולוגיית המחאה לדפוס חיים. הוא מחזיק ברעיון שהמוסריות שלך היא לא פונקציה של מה אתה עושה אלא של מה אתה נמנע מלעשות: "מסרבות ומסרבים ל…", "אומרים לא ל…", "עוצרים את…", "נמנעים מ…".
כוח זה, בין אם אקדמי או אקטיביסטי רדיקלי, אשר בוחר להבנות מוסר חדש ואקסקלוסיבי להחריד, מסרב להכיל את הניסיון הבלתי-מושלם לייצר מציאות אחרת. בני השמאל החדש לא יהיו מוכנים לקבל פתרונות חלקיים. הם שונאים את מה שמקדם את המציאות רק במעט. בעיני פעילי המוסר הרדיקליים, תיקון חלקי הוא פסול; כמוהו כשסתום בסיר הלחץ שמונע ממנו להתפוצץ. הם מייחלים לפיצוץ, למלחמת הגוג-ומגוג, למשיח. כל עוד לא הוא זה שבדלת, כל עוד הסכם העלאת השכר לא הושג במלואו, או שהשביתה הסתיימה באיום אפקטיבי בלבד – הם יגייסו את מיטב כוחותיהם האינטלקטואליים להכשיל את אלו ההולכים בדרך הקונסטרוקטיביזם.
השמאל האקטיביסטי לא מציב את דרישותיו בעולם בני האדם החיים, הפועלים והטועים, אלא בעולם האידאות העליון הבלתי ממומש.
לצד השמאל האקדמי, החותר תחת זהות הקבוצה אותה הוא מבקש להוביל, קיים אגף נוסף בשמאל החדש. אגף זה, שמייחס לעצמו יותר עשייה מאלו המתרכזים בשמירה וטיפוח של שיח התקינות הפוליטית, עסוק מבוקר עד ערב בתכנוני תכנונים המכוונים כל כולם אל נקודה אחת בלבד – כס המלכות. השלטון הממוסד העליון. גם שמאל זה, השקוע בביצת הפוליטיקה המשכרת, איננו שמאל יוצר. גם הוא מחכה למציאות מושלמת לצרכיו בכדי להתחיל לפעול ולעצב את ההיסטוריה.
מחלת קוצר הרואי הזו, אשר רואה בהנהגת הממשלה כדרך היחידה לקחת אחריות על העם, מתפשטת אל כל הגוף, על צדדיו הרוחניים והפיזיים. היא משתקת את איבריו, עד שכאשר סוף סוף מגיע הפיקוד המיוחל – לראש אין איברים להפעיל ובנומך קומתו הוא משעתק את שהיה לפניו בכדי לשרוד.
ממשלה שמאלית בלא גופים, תנועות וארגונים וולונטריים שיישלחו למשימות לאומיות ויאתגרו את השלטון, תסתחרר מטה אל שימור מקומה בשדה המאבקים הפוליטיים.
בתוך הכוחות האלו, העוינים את הפרגמטיזם, קמלים מרבית הגופים והתנועות האזרחיים, הוולונטריים, שהיו נשמת אפו של השמאל במשך מאתיים שנים, עוד טרם הורשה להתמודד בבחירות. גופים אזרחיים, תנועות חברתיות חוץ פרלמנטריות דתיות או חילוניות, קהילות, קיבוצים, איגודים, קואופרטיבים, ארגוני מחאה-וחלום – רובם המכריע התנוונו ורק תרומות כספיות מעטות משאירות אותם עומדים למראית עין. על חורבותיהם קמה מעצמת הרשת החברתית שרותמת אנשים לפעולות קצרות-טווח ומשאירה אותם בלא כלים להסכים יחד, להתאגד לכדי ארגון מפותח ולקבל זה את סמכותו של זה.
הסלידה מכוח, ממשילות ומקולקטיביזם, כוננה בקרב שאריותיהם של גופי השמאל חשדנות תוך ארגונית ממארת כלפי הנהגת הארגון. האפשרות של ארגון כלשהו לרכוש עוצמה תלויה במגויסות של חבריו ובאמון שהם רוכשים זה לזה ולמנהיגיהם. השמאל, המזהה כל מנהיגות עם עריצות, מתקשה לעמוד כאיש אחד אפילו למען מטרות ממוקדות.
איבוד הכושר להיות כפוף להחלטות שהתקבלו שלא על ידך ואף על פי כן הן מחייבות אותך – הוא העומד בבסיס החולשה אשר מפוררת את הארגונים החשובים הללו של השמאל, אלו שהרכיבו בעבר צורות שלטון שאינן תלויות במנגנון הכפייה המדינתי.
נוסף על כל התופעות שתוארו כאן, ואולי עמוק מתחתיהן, פועלים זרמי העומק המכונים 'אינדיבידואליזם', וביתר דיוק: הפרטה. כאשר אלו המכנים עצמם אנשי שמאל מתאמצים באופן לולייני לשמור על "ערכי השוויון" כשבה בעת תכונות קולקטיביסטיות כמו אחדות, או הגבלת היחיד למען טובת הכלל, מעוררות בהם שאט נפש – או אז נולדים יצירי כלאיים כמו השמאל הליברלי. המילה 'ליברלי' אינה מסמלת כי השמאל הזה איננו "חשוך"; שמאל מעולם לא היה חשוך כל עוד היה באמת שמאל. היא מסמלת כי השמאל הליברלי התפכח למעשה ממה שהוא קולקטיבי. ממה שהוא באמת שמאל.
כאשר השמאל העולמי והישראלי הפסיק לאגד אנשים תחת הנהגה המסוגלת לדאוג לאנשים שהיא מובילה, להשפיע על תנאי חייהם באמצעות מערכות נוספות למנגנון המדינה, ולצד זאת לדרוש מהם ביצוע משימות, הוא הפסיק לייצר לעצמו כוח. הוא בחר שלא לקחת עוד אחריות ממשית ושלמה על הציבור בתוך המציאות הבלתי שלמה בה הוא מצוי, וכך נסוג מעיצוב פני המציאות.
מכשלתו האמתית, המָגְמַּתִית, המצוייה תחת תזוזת הלוחות הטקטוניים הנראית לעין, היא לא אחרת מאשר פחד משתק להיות אחראי לחלוטין על חיי העמים אותם הוא מבקש להוביל. השמאל יצר בתוכו כוחות ביקורתיים כל כך אדוקים וקנאיים שהם מאיימים על כל כוח פרגמטי שקם לצדם, כעין גולם הקם על יוצרו.
אם ברצונו לשוב ולעצב את ההיסטוריה בדמותו, על השמאל לחזור לדרכו של השמאל היוצר. עליו לקחת אחריות שלמה על בני עמו, על כל המשתמע מכך, גם במציאות בלתי-שלמה. לקום מכסא הצופה ולחזור לשבת בכסא הבמאי.
גירסא ארוכה של המאמר התפרסמה באתר דבר ראשון וניתנת לקריאה כאן
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
