תמכו בנו
"השיבה אל השטעטל": עוד אבן דרך ביהדות כתרבות חיה
ספרו של גדעון עופרת מציג את מקומם של סמלים יהודיים באמנות הישראלית ואת הדרך שעברו - מהדחקתם על-ידי הממסד האמנותי הישראלי ועד לפנייה המחודשת אליהם בשנות ה-70 של המאה ה-20. ביקורת

שאלת מקומה של המסורת היהודית בתוך התרבות העברית החדשה העסיקה את מעצבי וחברי התרבות העברית החל מראשיתה בשלהי המאה ה-19 (בפולמוסים לוהטים בין הרצל, אחד העם, ברדיצ'בסקי, ברנר ורבים אחרים) ועד היום. יוצרים, מבקרים, מורים, יזמי תרבות, הוגים, ואנשים ונשים מן השורה התווכחו וממשיכים להתווכח האם ישנו יחס דיכוטומי בין "יהודי" ו"עברי/ישראלי", והאם וכיצד ניתן ליצור סינתזה ביניהם, בתמהיל זה או אחר.

ספרו המקיף והמרתק של היסטוריון האמנות הוותיק גדעון עפרת אינו מבקש להציע הכרעה מושגית בשאלה זו. במקום זאת, הוא דן בה מפרספקטיבה היסטורית ייחודית – מקומה של האמנות החזותית העוסקת בדימויים וסמלים המזוהים כ"יהודים" בתוך האמנות הישראלית. פרקי חלקו הראשון של הספר עוסקים באמנים שונים במאה העשרים והאופנים בהם מוצגת היהדות ביצירתם, ואילו חלקו השני, החדשני והחשוב יותר, מוקדש לניתוח תמאטי של חפצי פולחן וטקסים יהודיים וגלגוליהם כסימנים חזותיים באמנות הישראלית.

שני החלקים מציגים תמונה רב-רובדית ועשירה של איקונים יהודיים באמנות הישראלית, וזאת באמצעות דיונים באמנים וביצירות שבחלקם אינם מוכרים לקורא שאינו מומחה באמנות. אלא שהמחבר מבקש גם לטעון טענה היסטורית גורפת לגבי מקומם של סמלים יהודיים באמנות הישראלית: לטענתו, האמנות הנסקרת בספר פעלה תמיד בשולי הממסד האמנותי העברי-ישראלי בשל "הדחקה" של היהדות על-ידי ממסד זה עד לשנות השבעים. רק אז, לטענת עפרת, פנו אמנים רבים ליהדות כשפה חזותית וכמקור השראה.

מבחינה זו ניתן לומר כי התמונה המצטיירת בספר דומה במידה רבה למתרחש בתחומים אחרים בתרבות הישראלית, שחוותה מעין "רנסנס" לתרבות היהודית כמקור השראה ונוסטלגיה, החל משנות השישים; די אם נזכיר את הסרט "שני קונילמל" (ישראל בקר, 1966), או המחזה דל-התקציב "איש חסיד היה" (דן אלמגור, 1968), שהיו מהיצירות הפופולריות ביותר בתחומן וביטאו געגוע ישראלי לעיירה היהודית המזרח-אירופית שאבדה. ואולם, יש לציין כי מרביתם של פרקי הספר חושפים מציאות מורכבת בהרבה, לפיה גם אמנים מוקדמים כמו בוריס שץ, ראובן רובין ואחרים ניהלו דיאלוג מורכב ביותר עם התרבות היהודית החזותית, ומנגד, הרנסנס היהודי באמנות המאוחרת היה כרוך פעמים רבות דווקא בשימוש מתריס ומחאתי באיקונים יהודיים.

עוד יש לציין כי הביקורת על ההדחקה וההשתקה כביכול של התרבות היהודית מלווה את התרבות העברית החדשה מראשיתה, ולמעשה, כמו עמדות מתריסות רבות, העמדה השוללת את הגלות או היהדות שלילה מוחלטת היתה קיימת בעיקר בפיהם של מבקרי עמדה זו. אמת, ניתן להבחין בהתמקדות של התרבות העברית החדשה בעשוריה הראשונים בדמותו של העברי החדש ובתמורה שעל היהודי לעבור כדי להפוך לעברי. אולם אין לבלבל בין התמקדות זו לבין הדחקת היהודי. העברי איננו אלא סוג חדש של יהודי; חדש – אבל עדיין יהודי. למעט עמדות כנעניות – פרובוקטיביות אך חסרות השפעה ממשית – רק בודדים ביקשו לנתק את הקשר שבין העברי החדש ליהודי, גם אם היתה ביקורת על היהודי הישן וקריאה לכינון יהודי חדש.

כאמור, בפרקי החלק השני של הספר מציג המחבר ניתוח מצוין של היבטים חזותיים של ריטואלים כמו הנחת תפילין וציצית, הדלקת נרות שבת, ועוד. כמו כדי להפריך את הקלישאה לפיה תרבות יהודית חזותית לא היתה קיימת בעידן הקדם-מודרני, כל פרק מתחיל בניתוח מובאות מהתנ"ך ומהספרות הרבנית. ברם, לטענת המחבר ייחודה של התרבות החזותית הישראלית המודרנית הוא בכך שהפכה את ה"יהדות" עצמה, כמושג – לסימן, למושא לגעגועים ו/או לביקורת. כך למשל, בזיהוי בין ה"יהדות" לבין השטעטל: אמנם אותה עיירה יהודית היא למעשה מדומיינת, והיא לא היתה ולא נבראה אלא משל משכילי היתה, ועפרת מכיר בכך; אולם הזיהוי הנוסטלגי בינה לבין היהדות כדימוי, המודגש בספר בפרק העוסק באמנותו הרומנטית-פולקלוריסטית של בוריס שץ, מדגים את קיבוע ה"יהדות" על-ידי התרבות החדשה כמושא געגועים או ביקורת המייצג את העבר המודחק, ואינו נתפס כצורת חיים קיימת ודינמית.

במספר מקומות בספר עומד עפרת על הצורך ליצור דיאלוג יהודי-ישראלי, אותו הוא מזהה לעתים כדיאלוג דתי-חילוני. בעקבות הספר נראה כי האתגר העכשווי העומד בפני התרבות היהודית-ישראלית הוא להוציא את היהדות מהמרכאות; להסיט את מוקד הדיון מהמושג "יהדות" כמושא איקוני מוגדר ומגודר היטב, לכיוון המושג "תרבות יהודית" כתרבות הכוללת כל מה שיהודים עושים. בהיבט החזותי תכלול תרבות זו לא רק תפילין, נרות שבת, פרוכות ורימונים, אלא גם את דמויותיהם האיקוניות של החלוץ והחלוצה; את הנופלים "יפי הבלורית והתואר" והאנדרטאות המופשטות המוקדשות לזכרם באתרי פיקניק; את דימויי המרחב של האדריכלות התל-אביבית והקיבוצית; את חפצי הקודש היהודיים החדשים של הדגל, המחרשה והרובה; ואת דיוקני הצדיקים שמעטרים דוכני מזון מהיר – לעתים קרובות לא לצד תעודות הכשרות אלא במקומן, כתעודת כשרות אלטרנטיבית.

אכן, במקום לדבר על "יהדות", מושג שנוצר על-ידי משכילי המאה הי"ט ונועד לתאר אותה כמערכת תרבותית סגורה, הגיע הזמן לראות את התרבות היהודית כתרבות דינאמית, שלא ניתן להניח מראש את תכניה. ספרו של עפרת מהווה נקודת ציון חשובה בתהליך זה.

השארת תגובה