השיבה ליהדות: תנאי לחיבור, תיקון ועתיד משותף

מתוך השברים, נגלית מחדש יהדות שמבקשת להאיר ולא לשלוט. משה בן עטר בקריאה אמיצה להפרדת הדת מהפוליטיקה כדי להציל את הרוח שלה, ולבנות גשר של זהות משותפת שבה כל ישראלי יכול להרגיש בבית
משה בן עטר
"מיהו יהודי?" – קריקטורה של יוסף בס בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון
"מיהו יהודי?" – קריקטורה של יוסף בס בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון

בשנים האחרונות מתחדדת בחברה הישראלית תחושה עמוקה של ניכור כלפי ביטויים מסוימים של דתיות ציבורית. רבים חשים שהשיח הדתי הפך לעיתים לכלי של כפייה, של הקצנה ושל הדרה — במקום להיות מקור השראה, מוסר ותקווה. אך דווקא מתוך תחושת הריחוק הזו הולכת ומתגבשת הבנה חדשה: היהדות עצמה איננה הבעיה. להפך — היא עשויה להיות המפתח לחיבור, להכלה ולבניית עתיד משותף.

בכנס של מפלגת "הדמוקרטים" שעסק ביחסי דת ומדינה נשמעו דברים שנגעו בליבם של רבים: יהדות שאינה מבקשת לשלוט אלא להאיר; יהדות שמדגישה את ערכי הנביאים – חסד, משפט, צדק, שוויון והצנע לכת  ומבקשת להחזיר את השיח הדתי למקום של השראה ולא של מאבק. לצד זאת עלתה הקריאה להפרדה ברורה בין דת למדינה, לא מתוך התנכרות לדת, אלא מתוך רצון “להציל את הדת מעצמה”, לשמור על טוהר הרוח שלה ולהרחיק אותה ממנגנונים פוליטיים שהרחיקו רבים מערכיה.

בשמאל הישראלי  כמו גם בקרב רבים בציבור החילוני  נושבת רוח חדשה המפנימה שהיהדות שייכת לכולם, ושאין לנטוש אותה רק משום שיש מי שמציגים אותה באופן מצמצם או כוחני. “לא משחקים עם היהדות ברוגז”, כפי שנאמר שם, רק מפני שעסקנים מסוימים השחיתו את ערכיה. תחושת הניכור אינה תירוץ להשתחרר מארון הספרים היהודי ומן המורשת המפוארת המשקפת את מגוון היהדות האותנטית, סמליה וערכיה.

המרחק שנוצר בין חלקים בציבור לבין ערכי היהדות תרם להעמקת השסעים בחברה הישראלית. הציבור המסורתי  המהווה חלק מרכזי ומכריע מהחברה  חש לעיתים שהשיח הציבורי מתעלם מזהותו, מערכיו ומזיכרונו. ריחוק זה דחק קבוצות מסוימות לשולי החברה וצמצם את יכולתן להשפיע. כדי לבנות מחדש גשרים, יש צורך בחיבור כן ומכבד אל מקורות התרבות היהודית  לא כתגובה לקיצוניות, אלא מתוך בחירה חיובית, עמוקה ומודעת.

ההיסטוריה מלמדת שחיבור כן אל המסורת היהודית תרם ליציבות חברתית וליכולת לייצר שותפויות רחבות. גם כיום, רק דיאלוג מתמשך, בניית רשתות מנהיגות מגוונות ופתיחת השורות בפני קולות חדשים יוכלו ליצור שינוי אמיתי. חברה שמבקשת לצמצם שסעים חייבת להציע שפה יהודית משותפת  כזו שאינה מתנצלת על זהותה אך גם אינה כופה אותה.

בסופו של דבר, ישראל זקוקה ליהדות סובלנית, פתוחה, ליברלית ואוהבת; יהדות המשתלבת בישראליות, שוברת מחיצות, נאבקת למען צדק ושוויון, מכירה בערך הממלכתיות ומכבדת כל אדם שנברא בצלםיהדות שמבקשת לתקן עולם, ומאפשרת לכל אדם לחיות על פי דרכו החופשית.

כדי להגיע לשם נדרש שינוי עמוק של דפוסי חשיבה. במקום להיאבק ברוח, עלינו למצוא נתיבים להתקרבות על בסיס הזיכרון היהודי המשותף לכולנו. רק כך נוכל לבנות עתיד משותף  כזה שמחבר ולא מרחיק, שמאחד ולא מפלג.

 

  • משה בן עטר הוא פובליציסט ואיש חינוך, שכיהן בעבר כמנכ"ל המועצה הציונית בישראל. הוא נמנה עם מקימי "משמרת – קבוצת בן שמן 2025" של מכון שלום הרטמן וחבר ועדת היגוי של בוגרי/ת משמרת. 
הוספת תגובה

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics