פרשת נח מלמדת אותנו מסרים משמעותיים ביחס למערכות יחסים בין בני אדם. ברצוני להצביע על מסר אחד שעולה מעמידה על ברית הקשת. במהותה, ברית היא מסמך תנאים וגבולות של היקשרות. עיון בברית, עשוי ללמד אותנו, אודות המרכיבים של הקשר אליו הברית מתייחסת. תפקידה של ברית הקשת, שהיא הברית הראשונה בתנ"ך, הוא הגבלה עצמית על מנת לשמר ולהחיות מערכת יחסים. ברית הקשת מהוה דגם למרקם יחסים המושתתים על כך שצד אחד מודע לחולשותיו בקשר, ומודיע לצד השני על ההגבלות שהוא שם על עצמו על מנת להתמודד איתן.
לאחר המבול הגדול ששוטף את הארץ, עם יציאתם של נח, בני ביתו ובעלי החיים מן התיבה, כורת אלוהים ברית עם בני האדם. מה תפקידה של הברית הזאת, ומדוע יש בה צורך לשם הקיום שמחוץ לתיבה? לפני שנפנה לפענח את מהותה של הברית, נתמקד בנקודה אחת הקודמת לכריתת הברית.
עם היציאה מן התיבה, עוד בטרם ניתנת הברית, ישנה אמירה המטרימה את הברית. אלוהים לכאורה מבטיח לעצמו שלא יביא עוד מבול על הארץ: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתו" (ח', 21-22)
על מנת להבין את הברית עצמה, יש צורך לעמוד גם על אמירה קודמת זו. לשם כך, אתייחס לכמה מרכיבים בולטים באמירה עצמה: 1) אופן האמירה, 2) מושא האמירה, 3) תוכנה, 4) והאתגר המוצב לה.
בהמשך הפרשה מופיעה ברית הקשת המפורסמת שבין האל לבין בני האדם והעולם. זו מופיעה בסדרת פסוקים בפרק ט', הנושאים מסר דומה לפסוקי האמירה שראינו בפרק ח'. אולם, כפי שנראה, אופן המסירה שונה ולכך משמעות רבה. נעיין בשני מקבצי הפסוקים במקביל:
בין שני קבצי הפסוקים ישנם כמה הבדלים שניתן לעמוד עליהם בעזרת השוואה בין ארבעה המרכיבים – אופן האמירה, מושאה, תוכנה, והאתגר המתואר לה.
מדרש ההלכה ספרי במדבר מסב את תשומת הלב להבטחתו של האל שלפיה "לא יהיה עוד מבול". המילים הללו מזכירות לנו את המבול שכן התרחש, ובכך הן תזכורת לעבר כואב, להתנהגותו של האל בטרם הגביל את עצמו באמצעות הברית. ובלשון המדרש:
"אתה אומר "ולא יהיה עוד מבול" (בראשית ט' 11) …ומה תלמוד לומר (= ומה ניתן ללמוד מן המילה בפסוק) 'עוד'?, אלא שכבר היה" (ספרי במדבר פרשת קרח פיסקא קטז).
כלומר, האתגר לברית הוא מעשה העבר המעיד על מה שעשוי להתרחש בלעדיה: מבול. העבר חסר הברית הוא אתגר מרכזי לברית.
לפנינו שינוי באתגר במעבר שבין האמירה על לב לברית. שינוי המעיד למעשה על מעבר תהומי במושא אשמה. כביכול, בעודו מדבר על ליבו, מאשים האל את בני האדם: "לא אוסיף קלל את האדמה בעבור האדם", אף שיצר לבו "רע מנעוריו" (שם, ח, 22). אולם כאשר מעוצבת הברית, האתגר לה היא כביכול תגובתו הקיצונית של האל כשהוא מרגיש שהוא ניצב למול רוע: "לא יהיה עוד מבול לשחט הארץ" (שם, ט, 10). אם כן, בפסוקים מתואר כי בינו לבין עצמו מתלונן האל אודות יצר ברואיו הרע, אולם לברואיו הוא מבטיח הבטחה אודות התנהגותו הוא עצמו.
מכאן נובע גם תפקידה של האות, הצורך בקשת. קריאה מדויקת בפסוקים מלמדת כי הקשת היא סימן שהאל נותן לעצמו, היא מזכירה לאל את בריתו שכרת עם בני האדם: "וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן: וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י … וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם…" (שם 14 – 16). הצורך באות שכזו נובע, לכאורה, מכך שאלוהי הברית של פרשת נח מכיר את מאפייניו הוא, מכיר את תכונותיו בשעה שהוא נמצא בקשר. תכונות אלו, כפי שהוצגו לפנינו, קוראי המקרא, כוללות אכזבה ועצב שעשויים להסתיים במעשה הרס קיצוני: מבול.
תוכן הברית, אם כן, מתבסס על הכרה בתכונות ובמאפיינים הללו, והוא מעין קבלה עצמית והכרה עצמית על מנת לאפשר המשך חיות משותפת, המשכיות של קשר. אלוהים לכאורה מגביל את עצמו, ואומר: "ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר" (בראשית ט' 15) עבור המשכיות מערכת היחסים שלו עם בני האדם.
קצרה היריעה מלהכיל דיון מעמיק בשינוי שבין פרק ח לפרק ט, המעבר מאמירה לברית. אציין רק שההבדל מלמד על תהליך לפיו שיח פנימי מוביל לשיח עם אחר. ועולה שאלה שמא כל קשר עם אחר, דורש גם קשר עם עצמך, כביכול האל פה מדגים את האופן שבו שיחה פרטית פנימית הופכת רקע לתקשורת ובסיס ליצירת קשר ושימורו.
ולסיום, פרשת נח מדגימה דבר מה נוסף אודות קשר, קשר שבו יש עצב ואכזבה, ואפילו חרטה, על עצם הכניסה לקשר, בבחינת ""וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ" (שם, ו', 6). קשר כזה יש בו סכנה, רגשות אלו עלולים להביא לסערה הרסנית. הפרשה מדגימה את האופן שבו קשר שכזה מקבל חיות חדשה דווקא כאשר ישנה הגבלה על ההתנהגות. אולם ההגבלה איננה על הגורם המאכזב או המעציב לכאורה, אלא דווקא על המאוכזב והכועס. כאשר המאוכזב והעצוב בוחר לסייג את התנהגותו בשעה שמציפים אותו רגשות אלו, בוחר למעשה לא לסעור בהרסנות, או אז נכרתת ברית המשכיות הקשר.
שמא כל קשר דורש ברית, שהתוכן שלה מתבסס על מודעות של צד לחולשות שלו עצמו כשהוא בקשר, הכרה בעבר שראוי לו שישתנה, ותוכן הברית הוא אמירה של צד שיש לו כוח ויכולת ליצר סערה הרסנית שהעתיד יהיה אחר, ברית שהיא הבטחה בדבר הצבת הגבלות עצמיות הקשורות בסערות אלו.
בפרשת נח מדגים האלוהים את העובדה שלהיות בקשר עם בני אדם דורש הכרות עמוקה עם עצמנו, על חולשותינו, ונתבעת מחויבות לשלוט בדחפים ובהתנהגויות. אלוהים לא מנסה לשנות את טבע האדם, במקום זאת מדבר האלוהים על ליבו, מדבר האלוהים עם בני האדם, ושם על עצמו גבולות המאפשרים את ההיות בקשר.
שבת שלום
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו