הציונות הדתית נהפכה לאחד הגורמים החשובים בחברה הישראלית. למרות שהיא קבוצה לא גדולה יחסית — 11%–14% מהאוכלוסייה היהודית (לפי סקרים שונים), או 9%–11% מכלל האוכלוסייה — בתחומים רבים היא בולטת הרבה מעבר לשיעורה באוכלוסייה: בקרב הלוחמים ביחידות הקרביות, וממילא גם במצבת הנופלים; בקרב המתנדבים במד"א ובארגונים אחרים; בין תורמי הכליות (60% מתורמי הכליות בישראל הם מקרב הציונות הדתית), ואפילו בקרב הפונים בבגרותם למקצועות שירות לעומת מקצועות של "עשיית כסף": כך, למשל, לפי נתוני מס הכנסה מ–2018, 19.4% מבוגרי החינוך הממלכתי־דתי (חמ"ד) בגילאי 25–45 עוסקים בחינוך, לעומת 9.4% בלבד מבוגרי החינוך הממלכתי, ו–9.7% מבוגרי החמ"ד עוסקים בתחומי רווחה, בריאות וסעד — לעומת 6.7% מבוגרי החינוך הממלכתי. מנגד, 11.2% מבוגרי החינוך הממלכתי עוסקים בתחומי המידע והתקשורת (הכוללים גם את עולם ההייטק), לעומת 6.1% בלבד מבוגרי החמ"ד.
למרות הנתונים המרשימים האלה, הזוקפים את גוום של בני הציונות הדתית, בפועל נהפכה הציונות הדתית למגזר שהוא כנראה השנוי ביותר במחלוקת בחברה הישראלית (לפחות עד להתפוצצות המחלוקת סביב השתמטות החרדים משירות צבאי במהלך מלחמת "חרבות ברזל'). מאמרים וספרים שלמים תוקפים את הציונות הדתית על משיחיותה; בניה ובנותיה מתוארים לעתים קרובות במאמרים כיצורים דמוניים המסכנים את עתידה ועצם קיומה של מדינת ישראל; עד כדי כך, שאפילו שיעור הקורבנות הנורא מקרב בניה מתואר במקומות שונים באופן שלילי, כתרבות של "אוכלי מוות".
איך מתיישבים האפיונים החיוביים לעיל עם התיאורים הדמוניים? הסיבה לתיאורים אלה היא, ללא ספק, העובדה שהציונות הדתית היא גם זאת שמובילה כבר לאורך יובל שנים את המפעל המשמעותי ביותר, וגם השנוי במחלוקת ביותר, בהיסטוריה הישראלית: מפעל ההתיישבות היהודית ביו"ש (ועד 2005 ביש"ע). כתוצאה מכך, מי שחושש ממפעל ההתיישבות הזה וממשמעותו לעתיד המדינה, באופן טבעי שם על הכוונת שלו את הציונות הדתית.
חשוב להדגיש: יש גם לא מעט חילונים וחרדים התומכים בעמדות ימניות ובמפעל ההתיישבות ביו"ש (ואף התיישבו שם בפועל), אבל אלה סופגים ביקורת מינורית יחסית לזו שסופגים אנשי הציונות הדתית. לא רק משום שהאחרונים הם שמובילים את המפעל, אלא גם משום שחלקם לפחות משדרים שמפעל זה הוא מבחינתם רק ביטוי לשאיפה עמוקה וכוללת לשנות את "קוד ההפעלה" של החברה הישראלית מקוד ארצי־חילוני לקוד דתי־אמוני (ויש שיאמרו משיחי, המאמין בחזון דטרמיניסטי של גאולה שאינו יכול להיכשל). זוהי שאיפה שהציבור החרדי בדרך כלל אינו משדר.
מכל הסיבות האלה ראוי להפנות מבט מעמיק לדמותה המורכבת של הציונות הדתית, להבחין בצורה מדויקת יותר בין נקודות האור לנקודות החושך, ולא להתייחס אליה באופן גורף ומעוות כמי שכולה חושך. אתחיל דווקא בדברים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה). הוא מנה בעם היהודי שלושה כוחות מרכזיים, וקבע שיש לשאוף להרמוניה ביניהם: הכוח ה"אורתודוקסי", כלומר הדתי, הכוח הלאומי והכוח הליברלי.
אם נבחן את שלושת חלקיהם המרכזיים של היהודים בישראל — החרדים, החילונים ואנשי הציונות הדתית — נגלה הבדל מעניין ביניהם מבחינת התייחסותם לשלושת הכוחות הללו: החרדים נשענים רק על ציר הזהות הדתי; החילונים נעים בין הציר הלאומי לציר האוניברסלי־ליברלי, ורק הציונות הדתית מתייחסת לשלושת מרכיבי הזהות (למען הדיוק, מדובר על רוב בני הציונות הדתית, כי החלק החרד"לי שלה, שהוא מיעוט בתוכה, כופר בחשיבות הכוח הליברלי, וגם את הזהות הלאומית הוא מבקש לבסס על היסוד הדתי).
מכאן עולה, שהציונות הדתית היא המגזר המורכב ביותר — ולכן לטעמי גם המעניין ביותר — מכל המגזרים בחברה הישראלית. בעוד שבאוכלוסייה החרדית אין מתח רעיוני בין הצירים, והעולם החילוני מתמודד עם מתח בין שני צירי זהות מרכזיים — הציונות הדתית חיה מתוך מתח בין שלושה צירי זהות. ועם זאת, צריך לומר מיד שאין משקל שווה לשלושת הצירים הללו בזהות שלה.
מחקרים שונים העלו בבירור שהציר הלאומי הוא המרכיב החשוב ביותר בזהותם של רוב בני הציונות הדתית. אחת הראיות המובהקות לכך היא העובדה שבתחום הדתי יש בציונות הדתית מנעד משמעותי בין מי שקרובים ברוחם לחרדיות — ובתחומים מסוימים, כמו דיני צניעות, אפילו מחמירים יותר מהמקובל בעולם החרדי — לבין מי שקרובים ברוחם לעולם החילוני. אפילו רבים שכבר הורידו כיפה עדיין משייכים את עצמם מבחינה סוציולוגית לציונות הדתית, ולעתים גם קרוביהם עדיין רואים בהם חלק מהמגזר. לעומת זאת, בתחום הפוליטי יש התייצבות ברורה של הציונות הדתית במחנה הימין, הנתפש בעיניה כמבטא נכונה את ציר הזהות הלאומי. אפילו רבים מבניה שכבר אינם דתיים ממשיכים להזדהות עם הימין.
מניין נובע הפער בקרב הציונות הדתית בין המנעד הרחב של זהויות בתחום הדתי לזהות האחידה בתחום הפוליטי? זאת אחת החידות המסקרנות ביחס למגזר זה. לדעתי, יש לכך שתי סיבות מרכזיות. האחת היא, שהמתח המובנה בין הציר הדתי והציר הליברלי הופך את הציר הלאומי לסמן זהות מרכזי, שלגביו יכולים להסכים גם החרד"לים וגם הליברלים בציונות הדתית. אבל יש סיבה נוספת, עתיקה ומהותית יותר לפער הזה: הקושי הנפשי העמוק המלווה את הציונות הדתית מראשיתה, הוא תחושת השוליות והנחיתות ביחס לעולם החילוני.
הציונות הדתית התקשתה לקבל את העובדה, שלמרות שהגעגועים הדתיים לציון שימרו את הזהות הלאומית לאורך שנות הגלות, ואפשרו בכלל את התופעה החד־פעמית של עם השב למולדתו אחרי 2,000 שנות היעדרות — הרי בפועל את התנועה הציונית הקימו "כופרים ועוברי עבירה", ומקומה של הציונות הדתית בתוכה, בוודאי בעשורים הראשונים, היה שולי למדי, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה סוציולוגית.
אמנם לאורך השנים התקיימה בציונות הדתית תחושת נחיתות גם ביחס לעולם החרדי, שקדנותו בתורה והקפדתו במצוות. משום כך גם פרצה מהפכת השינוי בציונות הדתית בשנות ה–70 של המאה הקודמת בשני אפיקים גם יחד: שינוי פוליטי — באמצעות "גוש אמונים" ומהפכת ההתיישבות ביש"ע — ושינוי רוחני, במהפכה החרד"לית.
המסר כוון בו־בזמן הן לעולם החילוני והן לעולם החרדי: כל מה שאתם (החילונים והחרדים) יכולים לעשות, אנחנו יכולים לעשות טוב יותר. אתם, החילונים, מתיישבים בתחומי הקו הירוק או לכל היותר בקווי תוכנית אלון, אבל אנחנו נתיישב גם היכן שהרבה יותר קשה ומסוכן, על גב ההר שבו אוכלוסייה פלסטינית צפופה. אתם, החרדים, מקפידים בתורה ומצוות, אבל אנחנו נקפיד לא פחות, אם לא יותר, ואף נעשה זאת יחד עם שירות צבאי ושותפות בכל תחומי החיים.
מנגד, כשההקצנה הדתית והפוליטית הפכה את הציונות הדתית בציבור הישראלי הרחב מנכס לנטל, בקרב צעירי הציונות הדתית בלטה הנטייה לוותר על הפן הדתי בהיקפים הרבה יותר רחבים ומשמעותיים מאשר על הפן הלאומי־פוליטי, שרק הלך והתחזק. למעשה, בשני העשורים האחרונים נוצרו בציונות הדתית שלושה מחנות מרכזיים: המחנה החרד"לי, המחנה הליברלי, ובתווך מחנה "הזרם המרכזי". שלושתם מניפים את הדגל הלאומי, אבל בעוד שבזרם המרכזי מונף בעיקר הדגל הלאומי, שני המחנות האחרים מצרפים אליו כל אחד דגל אחר נוסף: החרד"לים את הדגל הדתי, והליברלים, כמובן, את הדגל הליברלי.
זה לא שבנט ודומיו, כמו רוב המוזכרים כאן כמתונים וממלכתיים, לא מתעניינים בסוגיית ארץ־ישראל ואינם בעלי עמדות ימין. אבל עתידה של המדינה חשוב בעיניהם לא פחות, ולהערכתי אף יותר, מעתיד הארץ, ובשעת מבחן והתנגשות בין הערכים הם יעדיפו בסופו של דבר את המדינה, ואת אחדות העם.
למי שחושב שכל בני הציונות הדתית מזדהים עם התפישה של סמוטריץ', הנה תזכורת: בני הציונות הדתית הם כ–10% מכלל האוכלוסייה בישראל, משמע לפחות 12 מנדטים, ואילו מפלגתו של סמוטריץ' נמצאת בכל הסקרים שנערכו בשנה האחרונה על גבול אחוז החסימה, סביב ארבעה מנדטים. כלומר, לא יותר משליש מאנשי הציונות הדתית תומכים כיום במפלגה שחרתה על דגלה את שמו של המגזר כולו. שני השלישים הנותרים אינם מעוניינים באופן עקרוני במפלגה סקטוריאלית, והם נחלקים בעיקר בין הליכוד והמחנה הממלכתי, כפי שניתן לראות ברשימות הח"כים של שתי המפלגות האלה. למרות זאת, לפי הדימוי הציבורי המסולף שיש לבוחרי הציונות הדתית, הם עדיין מצביעים בלעדית למפלגה המזוהה עם המגזר.
מעניין שכל התהליכים האלה מקבילים במידה רבה לתהליכים שקרו בכלל החברה הישראלית. עד מלחמת יום הכיפורים התמקדה החברה הישראלית בציר הזהות הלאומי. זה מה שאִפשר את הברית בין הציונות הדתית לתנועת העבודה לגווניה, ובכלל זה אנשי מפ"ם לאחר ש"נרפאו" מהחיידק הקומוניסטי וחזרו להתמקד ביסוד הלאומי.
מלחמת יום הכיפורים שברה את הקונצנזוס הזה. בהכללה ניתן לומר שהאליטה הדתית פנתה ימינה, לכיוון יותר דתי, ואילו האליטה החילונית פנתה שמאלה, לכיוון יותר ליברלי. זה מקור השבר החברתי והתרבותי המתעצם שאנחנו חווים מאז ועד היום: היסוד הלאומי המשותף נשבר, ואת מרכז הבמה תפס העימות בין שני הקצוות, הדתי והליברלי.
התיאור הזה גם מצביע, מיניה וביה, על הכיוון הנדרש לתיקון: חזרה למרכז המתמקד בציר הלאומי המשותף לדתיים וחילונים. אין פירוש הדבר התעלמות מהציר הדתי והליברלי, כפי שקרה ב–25 השנים הראשונות למדינה. המחנות לא יאפשרו זאת, וגם הצרכים הממשיים של החברה הישראלית דורשים התייחסות משמעותית לשלושת צירי הזהות. אבל הדגש צריך להינתן למכנה המשותף הלאומי, שדווקא מתוכו יימצאו הכוחות לנסח גם את הפשרות וההבנות בין הדתי לבין החילוני־ליברלי.
יתר על כן: כדי שיוכלו ליצור חיים משותפים שלושת צירי הזהות צריכים להיות מנוסחים לא כאידיאולוגיות מופשטות, שנוטות מטבען להיות עוינות זו לזו, אלא כצרכים אנושיים המשלימים זה את זה. לרובנו יש גם צורך בחופש ובליברליות, גם צורך בזהות קולקטיבית לאומית, וגם צורך בדיאלוג כלשהו עם האינסוף המגולם בדת. אפשר להתווכח על המינונים שניתן בחיינו לשלושת הצרכים, אבל עצם ההכרה בחשיבות של שלושתם חשובה כנקודת מוצא.
חזרה מסוימת אל המכנה הלאומי המשותף כבר אירעה בשנתיים האחרונות, כשאנשי השמאל חזרו להניף דגלים ולהתגאות בהם במאבק נגד הרפורמה המשפטית. חזרה כפויה לציר הלאומי אירעה לנו, לאסוננו, גם בעקבות טבח ה–7 באוקטובר. כאמור, גם בתוך החברה הדתית־לאומית יש התגבשות מחודשת של היסוד הממלכתי, מתוך חשש עמוק מפני הסכנות הטמונות באובדנו. אבל עדיין מדובר בחזרה ללאומיות ולממלכתיות של האליטות הדתיות והחילוניות, כל אחת כשלעצמה, ואין מספיק שיתוף פעולה ביניהן, מלבד השירות הצבאי שנתפש כחשוב בעיני שתיהן. עכשיו נדרש לתרגם את החזרה למכנה המשותף הלאומי גם לשפה של דיאלוג בין המחנות, לברית בין מחנה חילוני־ממלכתי למחנה דתי־ממלכתי.
למען הסר ספק: נקודת המוצא של הממלכתיים שבין אנשי הציונות הדתית היא יותר לאומית מאשר ליברלית. משום כך אין מקום להציב כתנאי מוקדם לברית איתם את תפישת העולם הליברלית. אבל תפישתם הלאומית־ממלכתית יכולה לשמש נקודה ארכימדית לברית מחודשת בין דתיים וחילונים, משום שהם מכירים בחשיבותה של התפישה הליברלית בשיח הישראלי הרחב, ובוודאי בעבור האליטה החילונית; במיוחד אם גם זו "תחזיר עטרה ליושנה", ותציב במרכז עולמה תפישות לאומיות־ממלכתיות, ולא רק ליברליות.
ברית כזאת חיונית היום יותר מאי פעם כדי להביס את הקצוות הפונדמנטליסטיים, הפופוליסטיים והפוסט־ציוניים שמאיימים על עתיד המדינה. דווקא מתוך היסוד של אחריות ממלכתית משותפת נוכל לנסח הסכמות עקרוניות ומעשיות, גם לגבי האופן שבו נקיים "ברית חיים", שבה יקבלו ביטוי מאוזן גם הנאמנות למסורת הדתית וגם החופש הליברלי.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
