מבט רחב על תופעת ההתחדשות היהודית בישראל מעלה כי קיימים סוגים שונים ומגוונים של "התחדשויות יהודיות" בקרב כלל המגזרים הישראליים. עם זאת, רוב הקבוצות התפתחו באותן שנים והן אף קשורות אלו לאלו באופנים שונים ומורכבים. ד"ר נעמה אזולאי מנתחת את ההיסטוריה של ההתחדשות היהודית בישראל ומציעה לראות אותה כתהליך התכנסותם של זרמים שונים לנהר אחד עשיר ומגוון

לפני כשנתיים, כאשר סיימתי עבודת מחקר מקיפה על ההתחדשות היהודית במרחב החילוני בישראל, סברתי כי הצעד המתבקש יהיה כתיבת מחקר משלים העוסק בהתחדשות היהודית במרחב הדתי. שיחות עם חברים ועמיתים לימדו אותי שכשם שבתוך העולם החילוני התפתחו סוגים שונים ומגוונים של התחדשות יהודית – לימוד אינטלקטואלי, פעילות חברתית-יהודית, התחדשות בתחום הריטואל והתפילה, רוחניות יהודית, ועוד – כך קרה גם בעולם הדתי.

אך מבט מעמיק יותר גילה כי קיימות גם תופעות התחדשות שאינן שייכות בהכרח למרחב הדתי או לזה החילוני: תהליכי התחדשות בתנועות הליברליות, במרחב המסורתי-מזרחי, קבוצות מעורבות של דתיים וחילוניים העוסקים יחד בהתחדשות יהודית, ועוד. תופעות אלו גרמו לי להבין כי החלוקה של ההתחדשות היהודית לשני ענפים – חילוני ודתי – אינה נאמנת למציאות, ולמעשה מדובר במנעד רחב ומגוון של התחדשויות יהודיות שונות; בתוך שדה אחד מתקיימים במקביל זרמים, קבוצות וקהילות שונות, המקיימים קשרים מסועפים אלה עם אלה.

נקודת מבט זו העלתה שאלות חדשות לגמרי למחקר סוציולוגי, ובהן אני עוסקת בימים אלו. במחקרי הנוכחי אני מבקשת למפות את המקורות השונים והמגוונים שהובילו ליצירת סוגי ההתחדשויות היהודיות בישראל, את המניעים השונים להקמתן של קבוצות ההתחדשות היהודית, את הקשיים השונים בהם נתקלו, ואת ההישגים שאליהם הגיעו. המחקר מתמקד במיוחד בצמתים המורכבים של שדה ההתחדשות היהודית: אילו תהליכי גומלין סמויים מן העין מתרחשים בין זרמי ההתחדשות השונים; אילו מאבקים ואילו שיתופי פעולה – מודעים ולא-מודעים – נרקמים בין קבוצות שונות; מתי הכיוונים השונים בשדה ההתחדשות היהודית מתנגשים ומתי הם משלימים אלו את אלו.

אכן, מרחב ההתחדשויות היהודיות בישראל מעלה תמונה מעניינת, מורכבת ודינמית. ניצני ההתחדשות היהודית נזרעו כבר בסוף שנות ה-60, בייחוד בקיבוצים בצפון הארץ שביקשו לחזור אל המקורות היהודיים. במשך העשורים שלאחר מכן המשיכו להתקיים קבוצות בודדות שעסקו בהתחדשות יהודית, בהובלת חבורה מצומצמת של אנשי ספר והגות.

הפיכתה של ההתחדשות היהודית לתופעה רחבה התרחשה בשני עשורים מרכזיים: שנות ה-90 של המאה ה-20 והעשור הראשון של המאה ה-21. סביב שנות ה-90 קמו בתי המדרש הפלורליסטיים והקהילות הלומדות, שהיוו את התשתית הראשונית לעשייה בתחומי הזהות היהודית; הקמתם כמוסדות וארגונים "רשמיים" העניקה משקל משמעותי להתחדשות היהודית בתרבות הישראלית. כך, בשנת 89 נוסדו בית המדרש "אלול" בירושלים, המדרשה באורנים, ובמרחב הדתי – מרכז יעקב הרצוג של הקיבוץ הדתי. בסוף שנות ה-90 החלו גם לבלוט כמה יוזמות של התחדשות רוחנית-יהודית, במידה כזו או אחרת של קשר לתרבות הניו-אייג'.

העשור הראשון של המאה ה-21 התאפיין בהוספת סוגי פעילויות רבים ומגוונים ללימוד המשותף: טקסי חיים וטקסי חג, שילוב של לימוד עם עשייה חברתית-התנדבותית ברוח ערכי היהדות, הסמכה של "רבנים חילונים", מניינים המחדשים את התפילה, ועוד. כך למשל, הוקמו בעשור זה כמה מסגרות תפילה לציבור שאינו דתי (למשל "בית תפילה ישראלי" ו"ניגון הלב" החילוניים או "נאוה תהילה" בעל האוריינטציה הרוחנית), מספר מניינים אורתודוכסיים שוויוניים (כגון "שירה חדשה" או "הקהל" הירושלמים), ישיבה חילונית ומספר רב של מכינות קדם-צבאיות מעורבות. עשור זה גם בישר את ההתחדשות היהודית בקרב מסורתיים מזרחיים, המשתקפת בהקמת ארגון "ממזרח שמש", בעיסוק נרחב בשאלת הזהות המסורתית ובתחיית הפיוט.

קבלת שבת בקהילת "נאוה תהילה", ירושלים. צילום: טל חלוץ

אם כן, באותן עשרים שנים בעבעו ופרצו במקביל מספר רב של ארגונים, מוסדות וקהילות העוסקים בהתחדשות יהודית. הקבוצות השונות שפעלו בתחום הגיעו לתהליך ההתחדשות עם מטרות שונות, תפיסת עולם שונה והתייחסות שונה ליהדות ולמקומה בחיים, ובכל זאת פעלו כולן יחד באותו חלון זמנים במרחב הישראלי המצומצם. ואכן, הטענה העולה במחקרי היא כי למרות השוני ביניהן, לאורך השנים חלקו הקבוצות השונות יותר ויותר מרחבים משותפים, וכי כיווני החשיבה והפעולה השונים הלכו ונשזרו – כבר בסוף שנות
ה-90 ובעיקר בעשור הראשון של המאה ה-21. התבוננות על הקשרים בין הקבוצות השונות מלמדת כי גם אם הנביעות הראשוניות של ההתחדשות היהודית צצו בנפרד, הן חברו יחד בדרכים מפותלות, והחל משנות ה-2000 כבר אין לדבר על מרחבים מקבילים של התחדשויות יהודיות אלא על נהר אחד שיש בו יובלים וזרמים שונים.

תהליך זה מורגש גם באופיים של הארגונים והקבוצות השונים. בתחילת הדרך כל קבוצה פעלה מתוך אג'נדה מסויימת שהעניקה לה אופי מובהק: לימוד אינטלקטואלי טהור, עבודה רוחנית, התמקדות במסורת המזרחית, ועוד; משתתפי הפעילויות היו מזוהים עם קבוצה ואג'נדה ספציפיים. אך תהליך ההטמעות והשזירה הוביל למצב שונה לחלוטין – כיום ישנה אפשרות לעבור בנינוחות מקבוצת התחדשות יהודית אחת לאחרת, כמו גם להשתייך לכמה מסגרות של התחדשות יהודית בו זמנית.

אחת הדוגמאות המעניינות במיוחד לתהליכים אלו היא מכון שלום הרטמן, שבמשך שנות פעילותו היווה צומת משמעותי לאנשים, קבוצות ואף ארגונים בשדה ההתחדשות היהודית. הגרעין של המכון התחיל כבית מדרש שכינס דוד הרטמן בתחילת שנות ה-80, ובו למדו גברים ונשים מכל זרמי היהדות – יוזמה פורצת דרך בזמנה בציבור האורתודוכסי. בית המדרש נשא אופי אינטלקטואלי-ישיבתי מובהק, אך הדבר המעניין הוא שכמה ממשתתפיו היו שותפים מאוחר יותר ליוזמות שונות של התחדשות יהודית בעלות אופי אחר, שנזרעו כבר באותו בית המדרש (כך למשל הוקם בית המדרש "אלול" בין השאר ביוזמתן של יוצאות בית המדרש של הרטמן). החל משנת 95' התחיל המכון להתגוון מבחינת התוכניות והדמויות שפועלות בו: המכון פנה יותר אל הציבור החילוני (דוגמא לכך היא תכנית "בארי" להוראת תרבות ישראל המיועדת לבתי ספר ממלכתיים); יותר ויותר חוקרים וחוקרות לא-אורתודוכסיים החלו ליטול בו חלק; רבנים מכל קצוות הקשת היהודית נפגשים בו (למשל בתוכנית הכשרת הרבנים המכנסת רבנים מכל הזרמים). תוכניות אחרות של המכון מתמקדות בשיח תיאולוגי עם דתות אחרות (דוגמת הסמינר התיאולוגי שמתכנס בכל קיץ), ועוד. כך, מהווה המכון מקום מפגש לזרמים מגוונים של התחדשות יהודית ולדמויות שונות הנוטלות בו חלק.

תמונה מורכבת זו של שדה ההתחדשות היהודית נסתרת לעתים מן העין בשל שתי סיבות עיקריות: ראשית, השיח הישראלי הנפוץ עדיין רגיל לדבר במושגים הבינאריים של "המגזר הדתי" לעומת "המגזר החילוני", דבר שאינו מאפשר לראות את התמונה של שדה אחיד בעל גוונים שונים. מלבד זאת, במהלך הראיונות שערכתי גיליתי כי למרות הקשרים בין הקבוצות, לכל אחת מהן נרטיב שונה וייחודי על התפתחות ההתחדשות היהודית בישראל. שוב ושוב קרה שמרואיינים עימם שוחחתי תיארו את הדברים מזווית הראיה של הקבוצה אליה הם משתייכים, בהתעלם מהתמונה הכוללת של שדה ההתחדשות היהודית. אך אין מדובר בתולדה של תחרות בין קבוצות או של מאבקי כח; הסיבה לכך היא שכל קבוצה מבקשת להדגיש את מסע הזהות הייחודי לה, המהווה כעין "סיפור יציאת מצרים" שתואם את מטרותיה ואת האופן בו היא מבקשת להשפיע כיום על התהליכים בשדה.