החוב שלי: מדוע כתבתי את תפילת "יזכור" לחסידי אומות העולם
ד"ר רני יגר ביקש מאמו, שורדת שואה מבולגריה, לספר לחברי קהילתו על הצלת היהודים במדינתה. כשחיפש לומר "יזכור" לחסידי אומות העולם שסייעו לה, נדהם לגלות שאין תפילה כזו. אז הוא כתב אותה

אין שום דבר יוצא דופן במיוחד בתמונה שלפניכם. אמא, אבא ושלוש בנות בצילום מחויך, מנצלים רגע של חגיגיות לתמונה משפחתית.

הסיפור הגדול בתמונה מתרחש מחוץ למסגרת. הוא נעוץ בזמן ובמקום שבו היא צולמה ולמרבה הכאב יש מעט מאד משפחות יהודיות בסביבה, מאות קילומטרים לכל כיוון שנבחר, שנראו כך בשנה הזו.

האמת היא שגם גורלה של משפחת כלב לא היה רחוק מסיום טראגי במחנות המוות. אמי הרצלינה נולדה בסופיה שבבולגריה בשנת 1943. הרכבות עמדו מוכנות בתחנות הרכבת של עריה הראשיות של בולגריה, מחכות להוביל את 50,000 היהודים הבולגרים למחנות ההשמדה. פקודת הגירוש יצאה מטעם המשטר ששיתף פעולה עם הנאצים ואף חוקקו חוקי גזע ואפליה מקבילים לחוקי נירנברג. יהודי תראקיה ומקדוניה שהיו תחת שליטה בולגרית כבר נשלחו על ידי שוטרים למחנות המוות. אבל כשהגיע הרגע להוציא לפועל את גזירת ההשמדה של יהודי בולגריה עצמה קרה דבר בלתי צפוי: קואליציה יוצאת דופן של אנשי דת, אינטלקטואלים ופוליטיקאים בכירים – ולא פחות מכך: חוסר שיתוף פעולה נרחב מצד האוכלוסייה הבולגרית – מנעו ברגע האחרון את הגורל הטראגי שהיה מנת חלקם של הקהילות היהודיות במדינות השכנות.

הסיפור ההיסטורי הוא מורכב וכמובן, יש לו פרשנויות שונות. את השורה התחתונה לא ניתן להכחיש: על-אף הקושי שהיה מנת חלקם, איש מיהודי בולגריה לא נשלח למחנות ובתום המלחמה היו בבולגריה יותר יהודים מאשר בתחילתה.

אני מרגיש חוב אישי לאנשים שעמדו שם והצילו בגופם ממש, תוך סיכון חייהם, את אמי, משפחתה ואת הקהילה היהודית הבולגרית כולה. בפשטות, לולא הם לא הייתי כאן. לפני מספר שנים ביקשתי מאמי לספר את הסיפור של משפחתה ב"בית תפילה ישראלי", קהילה בתל-אביב שאני בין מקימיה. כדרכנו ביקשנו לעטוף את העדות בטקס יהודי-ישראלי שכולל קדיש ויזכור. מתבקש היה, במיוחד לאור הסיפור האישי, לומר תפילת "יזכור" לכבודם של חסידי אומות העולם.

חיפשתי, בררתי ושאלתי, ולהפתעתי התברר שאין תפילת "יזכור" כזו. ישבתי, סידור ותנ"ך לפני, וחברים אתי, ובהתכוונות רבה כתבתי תפילה כזו.

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֲשֶׁר שָׂמוּ נַפְשָׁם בְּכַפָם לְמַעַן אַחֵינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ הַנִּרְדָּפִים וְהַמְּעֻנִּים בִּשְׁנוֹת הַשּׁוֹאָה ת”ש-תש”ה וְהָיוּ כְּכוֹכָבִים מְאִירִים בַּאֲפֵילָת הָרֶשַׁע הָרוֹבֶצֶת.
אֶת שֶׁהִשְׁמִיעוּ קוֹל בְּעֵת דְּמָמָה,אֶת שֶׁהִצִּיעוּ מִקְלָט וּתְעוּדַת חַיִּים בְּעֵין סְעָרַת הָרֶצַח,
אֶת שֶׁסָּמְכוּ נוֹפְלִים וְהוֹשִׁיטוּ יָד,
מָזוֹן וּלְבוּשׁ,
אֶת שֶׁעָנוּ לַאֲנָשִׁים,
נָשִׁים וְטַף בְּעֵת שַוְּעָם.
גְּבָרִים וְנָשִׂים,
עוֹבְדֵי אֲדָמָה וְיוֹשְׁבֵי עִיר,
פְּשוּטֵי עַם וְרָמֵי מַעֲלָה,
אַנְשֵׁי אֱמוּנָה וּמַצְפּוּן – בְּגֵיא צַלְמָוֶת עָמְדוּ כָּל אֵלֶּה עִם בְּנֵי עַמֵּנוּ וְהִצִּילוּ מִן הַתֹּפֶת יְחִידִים, מֵאוֹת וְאַף רְבָבוֹת. בַּמָּקוֹם שֶׁלֹּא הָיָה אִישׁ הָיוּ הֵם אֲנָשִׁים.
יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת גְּדֻלַּת רוּחָם, גְּבוּרָתָם וְטֹהַר לִבָּם, יִצְרוֹר אֱלֹהִים בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם, וְיִתְקַיֵּם בָּהֶם וּבָנוּ הַכָּתוּב:

“כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע, וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” (משלי י 25)

כתיבת התפילה נבעה מדחף פנימי. כיום, לאחר זמן, אני מבקש לנסות ולפרש מדוע הדבר כה חשוב בעיני.

החובה כלפי חסידי אומות העולם

"יזכור" היא קריאה רבת עוצמה, בשפה יהודית אינטימית, אודות החובה המוטלת על אומרה ועל שומעיה לשאת בתודעתם זיכרון בעל משמעות חיה של מופת לעתיד. זוהי בדיוק החובה שיש לנו כלפי חסידי אומות העולם.

החובה הפנימית שלנו

"יזכור" לחסידי אומות העולם מכניס פרק הרואי זה לתוך זיכרון השואה כפי שהוא משתקף בטקסים הנערכים לאורכה ולרוחבה של ישראל. טקסים אמנם תמיד צרים מלהכיל את מרחב השאלות והמשמעויות שהשואה מעלה, ובכל זאת – קיומם מעיד שאנחנו זקוקים להם בדיוק משום שבתוכם מתקיימת אחדות של זמן, מקום ומשמעות. בעזרת הטקסים אנחנו ממשמעים לעצמנו ולילדינו באופן תמציתי את המסרים מן השואה ברגע נתון. משום כך חשוב כל כך שבתוך 'קפסולה' זו של מסרים וידע יהיה מקום גם לאנשים שעשו את הטוב תוך סיכון עצמי בתוך מציאות בלתי אפשרית של רוע.

זאת ועוד, ברבים מנוסחי ה"יזכור" לשואה מוזכרים לא רק הקורבנות אלא גם הרוצחים (כמו "משתפי הפעולה מכל העמים"). במעמד זה הכרחי לזכור ולהזכיר גם את חסידי אומות העולם. מבחינה מוסרית, חינוכית ותרבותית חובה שלא רק הקורבנות והרוצחים יעמדו בתודעתנו, אלה מול אלה, אלא גם אותם יחידי סגולה שנחלצו לעזרת הנרדפים.

"צדיק יסוד עולם"

פסוק זה מספר משלי מצוטט בסופה של התפילה. מעשיהם של חסידי אומות העולם בהצלת בני אדם הם בעצמם זיכרונם הגדול. אולם מעבר לפרטים שניצלו יש במעשיהם גם אפשרות של תיקון נוסף. רבות נכתב ונאמר על השבר שחוללה השואה בכל התחומים של חיי האדם: במוסר, בדת, בפוליטיקה, בפילוסופיה, באמנות, ואף במושג התרבות עצמו. יחידים אלה, שנחלצו לעזרת הנרדפים, מהווים פתח של תקוה כי למרות הכל יכולים בני האדם להבקיע עם הטוב את חומת הרע. תפילת ה"יזכור" לחסידי אומות העולם מבטאת את התביעה לזכור זאת ואת החובות האישיות והקולקטיביות הנגזרות ממנה.

אני מקווה שבכל פעם שתאמר תפילת ה"יזכור" ישובו אנשים אלה ומעשיהם להיות חלק מחיינו. בכך יש מקצת ממילוי חובתנו כלפיהם ותקווה למשיכת המופת שלהם מן העבר אל תוך ההווה והעתיד.

השארת תגובה