תמכו בנו
15 שנה להתנתקות: מה עמד בלב המאבק הציוני-דתי?
הדיון האידיאולוגי שהתפתח בציונות-הדתית בתקופת ההתנתקות המחיש היטב את מקומן הזניח יחסית של הדת, התיאולוגיה והאל מחד גיסא, ואת מרכזיותה של הלאומיות מאידך גיסא

בימי המאבק בתוכנית ההתנתקות התפתח בקרב הציבור הציוני-דתי דיון אידיאולוגי נוקב, שעורר הדים ועניין רב גם מחוצה לו, בנוגע לשאלת סירוב פקודה לפינוי ישובים. לא היתה זו הפעם הראשונה שבה שאלה זו הציבה ציונים-דתיים בשני צידי המתרס. כעשור קודם לכן, בעיצומו של תהליך אוסלו, התפרסם פסק הלכה של כמה מחשובי רבני הציונות הדתית שאסר לקחת חלק בפינוי ישוב, ועורר ויכוח ציבורי. אך בניגוד לשיח בסוגיית סירוב פקודה באמצע שנות ה-90, שהיה בעיקר דיון אקדמי-תיאורטי סביב שאלת מקומם של הרבנים בשאלות פוליטיות "חילוניות" עקרוניות, הרי שבימי המאבק בהתנתקות ניכר היה שהמתדיינים ראו עצמם עוסקים בסוגייה הרת גורל. למעשה, שאלת סירוב פקודה לפינוי גוש קטיף וצפון השומרון הפכה למוקד הדיון הפוליטי הציוני-דתי במשך חודשים ארוכים.

נהוג לראות בסוגיית סירוב פקודה בתקופת ההתנתקות את הביטוי האולטימטיבי לקונפליקט מובנה במחשבה הציונית-דתית בדבר נאמנותה ל"דת" מחד (כלומר, לערכה הדתי של ארץ ישראל) ולמדינה מאידך. ככלל, קווי האפיון של האידיאולוגיה הציונית-דתית המתוארים בציבוריות הישראלית מושתתים בעיקרם על שני יסודות סותרים, לכאורה, אלו: דתיות מסורתית לעומת לאומיות מודרנית "חילונית". המחלוקת בהבנת הציונות הדתית ניטשת לרוב על השאלה מי מהשניים דומיננטי יותר, ומה אופי היחסים ביניהם.

אך למעשה, הדיון הנוקב בדבר סוגיית סירוב פקודה הוא אחד ממקרי בוחן רבים ששומטים את הקרקע מתחת לקווי אפיון אלה. שכן לרוב התמקדו המתדיינים משני הצדדים בטיעונים "חילוניים" מובהקים. המתנגדים לסירוב פקודה נתלו בעיקר בנימוקים ציוניים-לאומיים מוצהרים, וטענו שסירוב פוגע במדינה. ובצד השני, הטיעון המזוהה ביותר עם ה"חילוניות" המערבית נשמע דווקא מכיוונם של אלה שהביעו תמיכה בסירוב פקודה, או לכל הפחות לא הביעו התנגדות לו: החיילים הציונים-דתיים נקראו שלא למלא פקודה או לחילופין לשקול היטב את צעדיהם בשמם של "המוסר" ו"המצפון". טיעונים נוספים בעניין נתלו בערכי הדמוקרטיה: סרבנות אידיאולוגית, כך נטען, היא סממן לתפיסה דמוקרטית בריאה שאינה משלימה עם עריצות הרוב.

מדינת ישראל, הציונות והקיום הלאומי הם מרכז האידיאולוגיה הציונית-דתית, ולא אמצעים לקידום מטרות תיאולוגיות נסתרות כמו מצוות יישוב ארץ ישראל

במסגרת הדיון הנרחב שהתפתח בסוגיה נשמעו כמובן טיעונים רבים אחרים, ואמנם גם ה"דת" והתיאולוגיה הפציעו מפעם לפעם במסגרת זו, אך משקלן היחסי של אלו היה מינורי למדי, ובסופו של דבר המתדיינים משני הצדדים העדיפו לרוב להיתלות בטיעונים "חילוניים" מובהקים. אם כן, הוויכוח הציוני-דתי החריף בסוגיית סירוב פקודה לא ניטש על עצם הנאמנות ללאומיות הציונית, אלא רק על הדרך הלאומית "הנכונה". העמדות הפוליטיות המנוגדות שהביעו המתדיינים משני צדי המתרס הושתתו על בסיס ציוני-לאומי.

הציונות הדתית כתופעה לאומית-מערבית

התפיסה המקובלת בדבר יסודותיה הסותרים, כביכול, של המחשבה הציונית-דתית נובעת מההבחנה המודרנית החדה בין דת וחילון, ומקבלת את הדיכוטומיה הזו כמסגרת מושגית בלעדית. בספרי "הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה" (הוצאת כרמל, סדרת "פרשנות ותרבות") אני מציע להפקיע את הדיון מידיה של המסגרת המקובלת, ומציג ניתוח של הפוליטיקה הציונית-דתית הדוחה את הדיכוטומיה המודרנית שבין דת וחילון. ניתוח זה מערער הן על האופן שבו הבין השדה האקדמי והאינטלקטואלי את הפוליטיקה הציונית-דתית, והן על האופן שבו הבינה הציונות הדתית את עצמה. ממילא, הוא מייתר את הדיון ביחסים שבין ה"דת" ל"חילוניות" ביסודותיה של המחשבה הציונית-דתית.

טענתי היא שהציונות הדתית לגווניה היא בראש ובראשונה תופעה ציונית – כלומר, תופעה לאומית-מערבית-מודרנית – שבמרכזה עומדת הלאומיות. מדינת ישראל, הציונות והקיום הלאומי בטריטוריה הלאומית ובמסגרת המדינית הם מרכז האידיאולוגיה הציונית-דתית ותכליתה, ולא אמצעים לקידום מטרות תיאולוגיות נסתרות כמו הגאולה השלמה או מצוות יישוב ארץ ישראל. בניגוד לטענות הרווחות, הפטריוטיות הציונית-דתית לא מתנגשת עם התיאולוגיה, לא משרתת אותה ואף לא משלימה אותה – אלא היא עצמה מהות התיאולוגיה.

בתקופת המאבק בתוכנית ההתנתקות הגיעו לשיאם תהליכים אידיאולוגיים משמעותיים שעברה המחשבה הציונית-דתית ב-50 השנים האחרונות, המשקפים לכאורה ניסיונות שונים ליישוב הקונפליקט שבין ה"דת" ללאומיות ה"חילונית" – קונפליקט שכל כולו תוצר של תפיסת העולם המודרנית.

במסגרת הדיונים בדבר חשיבותה של ארץ ישראל, התמקדו דוברי הציונות הדתית בטיעונים "חילוניים" מובהקים

אלא שבתקופה זו, לא ה"דת" היא שמילאה את עולמה של המחשבה הציונית-דתית אלא "היהדות", וזו לא במשמעותה המסורתית, אלא במשמעותה הציונית הרזה יותר, שערכיה העיקריים הם מדינת ישראל, האומה הישראלית והלאומיות הציונית. בהתאם ליסודותיו של הנרטיב הציוני, גם מבחינתה של הציונות הדתית החדשה בימי ההתנתקות היהדות כבר לא היתה "דתית" בהכרח.

מהטקסטים הציוניים-דתיים הרבים שפורסמו בתקופת המאבק בתכנית ההתנתקות ובמהלכה עולה בבירור שגם המחשבה הציונית-דתית – בדיוק כמו המחשבה הציונית החילונית – גרסה שתמציתה של היהדות היא ציונות, ושהערך המרכזי שלה הוא הפטריוטיות. מכאן ברור שלא שאיפות "דתיות" או משיחיות עמדו במוקד המשבר הציוני-דתי בתקופה זו, אלא שאיפות ציוניות.

ארץ ישראל בשירות מדינת ישראל

לאור זאת, כיצד יש להבין את מקומה של ארץ ישראל במחשבה הציונית-דתית? ארץ ישראל נתפסת לרוב כמרכזה של המחשבה הציונית-דתית. ערך יישוב ארץ ישראל מתואר רבות כמצווה "דתית" עליונה שהמדינה והציונות הן רק אמצעים לקיומה, או לכל הפחות כערך "דתי" עצמאי ובלתי תלוי אשר מתחרה עם ערך הנאמנות למדינה. על פי תפיסה זו, במצבי קונפליקט שנוצרו לאורך השנים – מאז שהחלה פעילותו של גוש אמונים ועד להתנתקות – נקרעה הציונות הדתית בין מצוות יישוב ארץ ישראל ה"דתית" לבין הנאמנות למדינה. אך בחינה מדוקדקת של השיח הציוני-דתי סביב האירועים הפוליטיים המשמעותיים שהתרחשו בחמשת העשורים האחרונים מלמדת שעל אף מרכזיותו של ערך יישוב ארץ ישראל, הוא בדרך כלל היה חלק מתפיסה לאומית-מודרנית כוללת שמעמידה במרכז את המדינה, האומה והלאומיות – ולא את הארץ.

בניגוד לטענות הרווחות בשדה המחקר ובציבוריות הישראלית, אידיאל ארץ ישראל השלמה – חשוב ומרכזי ככל שהיה – לא הוצב בדרך כלל כערך העליון בפוליטיקה הציונית-דתית, אלא ככזה המשרת את הרעיון הלאומי או כחלק ממנו. יתירה מזו, כאשר בוחנים לעומק את השיח הציוני-דתי הדומיננטי לאורך השנים, מתגלה שמקומה של "קדושת הארץ" במובנה התיאולוגי היה שולי יחסית. במסגרת הדיונים בדבר חשיבותה של ארץ ישראל, התמקדו דוברי הציונות הדתית בטיעונים "חילוניים" מובהקים, שבסופו של דבר גילמו דרישה לאומית-מודרנית "חילונית" מובהקת: ריבונות על טריטוריה לאומית.

אידיאל ארץ ישראל השלמה מעולם לא חתר תחת הלויאליות ללאומיות הציונית, שכן היא היסוד המכונן של המחשבה הציונית-דתית כולה

השיח האידיאולוגי הציוני-דתי הכללי בתקופת המאבק בתוכנית ההתנתקות – לאו דווקא בסוגיית סירוב פקודה – מבטא זאת היטב. הטיעון הדומיננטי שנשמע בשיח הציוני-דתי נגד הנסיגה הזהיר מפני אסון ביטחוני שתכנית ההתנתקות טומנת בחובה. על פי טיעון זה, שהיה הבולט ביותר בשיח הציוני-דתי, יש להתנגד נחרצות לנסיגה פשוט בגלל פגיעתה הקשה בביטחון המדינה. ארגומנט אחר היה שתוכנית ההתנתקות היא איוולת פוליטית הנעדרת כל תועלת מדינית, וטיעון נוסף התבסס על עקרונות הדמוקרטיה הליברלית: מתנחלי גוש קטיף וצפון השומרון הוצגו כמיעוט חלש הזקוק להגנה מפני עריצות הרוב הדורסני, שמבקש לפגוע בזכויות היסוד שלהם ולגרש אותם מאדמת ומבתיהם. בניגוד לטיעונים "חילוניים" אלה, לשיח המתייחס לתכנית ההתנתקות כאל עבירה על מצוות יישוב הארץ היתה נוכחות דלה מאוד יחסית בנרטיב הציוני-דתי.

אם כן, דווקא בשעה שבה המדינה פגעה באופן הגס ביותר בערכה האידיאולוגי של ארץ ישראל – התמקד המאבק הציוני-דתי לא בהיבטים "דתיים", אלא בעיקר בהיבטים "חילוניים" ופונקציונליים במהותם של חשיבות הארץ. המרכזיים שבהם היו בדרך כלל לאומיים מובהקים, וחידדו את מקומה של ארץ ישראל במחשבה הציונית-דתית כאלמנט אינסטרומנטלי בשירות הרעיון הלאומי.

יתירה מזו, גם כאשר ערך ארץ ישראל השלמה הוצג בנרטיב הציוני-דתי בניסוח "דתי", הוא היה חלק בלתי נפרד מהלאומיות המודרנית. שהרי הצו ה"דתי" בעניין ארץ ישראל גילם דרישה לאומית מודרנית מובהקת – ריבונות – והוא הוטל על מדינת הלאום המודרנית. אידיאולוגיה פוליטית המציבה את ריבונות מדינת הלאום על טריטוריה לאומית כאידיאל פוליטי מרכזי היא אידיאולוגיה לאומית במהותה. גם אם אידאל זה מוצג ומנוסח באופן תיאולוגי ומוצדק באמצעות טיעונים תיאולוגיים, הרי שיסודותיו נעוצים בפוליטיקה של מדינת הלאום ולא בתיאולוגיה קלאסית.

מתיאולוגיה לפוליטיקה

אם כן, את הקונפליקט האידיאולוגי שבין ערך שלמות הארץ לבין ערך הנאמנות למדינה שנוצר בתקופת ההתנתקות (כמו גם במהלך פינוי ימית ובתהליך אוסלו) אין להבין כהתנגשות בין המרכיב ה"דתי" באידיאולוגיה הציונית-דתית לבין המרכיב ה"פטריוטי-חילוני" שבה, כביכול, ואף לא כהתנגשות בין שני אידיאלים "דתיים" – אלא כקונפליקט בין שני ערכים לאומיים שתכלית שניהם היא ציונית. גם בתקופת ההתנתקות, שבה המתח בין שני ערכים אלה היה בשיאו, אידיאל ארץ ישראל השלמה מעולם לא חתר תחת עצם הלויאליות ללאומיות הציונית, שכן לויאליות זו היא היסוד המכונן של המחשבה הציונית-דתית כולה.

הדיון האידיאולוגי שהתפתח בשיח הציוני-דתי בתקופת ההתנתקות ממחיש היטב את מקומן הזניח יחסית של ה"דת", התיאולוגיה והאל מחד גיסא, ואת מרכזיותה של הלאומיות מאידך גיסא. האידיאולוגיה הציונית-דתית שהתפתחה מאז מלחמת ששת הימים מציגה שינוי כיוון מהפכני למסורת היהודית, כאשר היא מציבה במרכז הווייתה ערכים לאומיים-מודרניים: הלאומיות ואידיאת המדינה.

  • ד"ר נעם חדד הוא מחבר הספר הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה (הוצאת כרמל, סדרת פרשנות ותרבות), המציע הבנה חדשה של המחשבה הפוליטית הציונית-דתית לגווניה.
השארת תגובה