כמי שעוטה כיסוי ראש, דווקא לא הזדעזעתי מהסרטון של נאור נרקיס. מה שכן גורם לי זעזוע תמידי, הוא נבחרות הציבור שעוטות כיסוי ראש, המצעידות אותנו אחר כבוד למצבן של הנשים באיראן – מדינה שבה כיסוי ראש לא רק מכסה את הראש פשוטו כמשמעו, הוא סמל לדיכוי נשים.
ברוך השם, אנחנו עוד לא שם – עלי אף אחד לא יכפה לכסות את ראשי, ואף אחד גם לא יצליח לכפות עליי להסיר את הכיסוי.
כיסוי ראש, כמו כיפה או כל כיסוי אחר, הוא בראש ובראשונה בחירה. עבור רבות מאיתנו הוא נובע מזהות, ממצווה דתית, ולעיתים גם מתפיסת עולם שמבקשת להזכיר לאדם את גבולות כוחו. אצל רבים עצם כיסוי הראש הוא גם תזכורת פנימית, שיש משהו גדול מעלינו, שאנחנו לא מרכז העולם – תזכורת לחטא ההיבריס. במובן זה, הרעיון של כיסוי הראש מבטא צניעות וריסון עצמי .
אבל בזירה הציבורית בישראל, מי שמובילות כיום חלק ניכר מהיוזמות המצמצמות את חירותן של נשים הן דווקא נבחרות ציבור דתיות, שעוטות כיסוי ראש. הן מוכיחות לנו פעם אחר פעם שסמלים לחוד ומציאות לחוד, שכן חקיקה, מדיניות או התנהלות ציבורית שמבקשות לקבוע לנשים אחרות איך לחיות, להתלבש, להתחתן ולהשתתף במרחב הציבורי, היא היבריס שנשען על כוח.
כשאורית סטרוק, עידית סילמן ולימור סון הר־מלך מקדמות או תומכות ביוזמות שמבקשות להרחיב את סמכות הממסד הדתי, לעגן תפיסות שמרניות בחוק או לצמצם את המרחב האזרחי הפתוח לנשים – הן אינן פועלות מתוך ענווה אלא מתוך ודאות מוחלטת שהן יודעות מהי הדרך הנכונה עבור כלל הנשים בישראל.
היהדות אינה שייכת ללובשות כיסוי ראש כשם שאינה שייכת לאף זרם, מוסד או הנהגה. היא שייכת לעם היהודי כולו, על כל גווניו וזהויותיו. לניסיונם של נבחרי ציבור לטעון לבעלות על היהדות ולהכתיב באמצעות החוק מהי "יהדות נכונה", לא רק שאין מקום במדינה דמוקרטית, הוא גם לא ברוח מדינת ישראל, מרובת הפנים ביחס לזהותה היהודית. כשיהדות הופכת לכלי של שליטה – היא הופכת למנגנון כוח. כך זוכים מגזרים משתמטים מחובת השירות הצבאי לתקציבי ענק רק בשל השתייכותם לזרם דתי-חרדי, ודיינים – שכולם גברים – מחזיקים את המפתחות לחיינו האישיים.
הבחירה האישית שלי לכסות את ראשי שייכת למרחב הפרטי. היא אינה מחייבת אף אחת אחרת, ואינה מבקשת לעצב את חיי זולתי. בדמוקרטיה, נבחרת ציבור הפועלת מכוח סמכותה אינה יכולה להשתמש בבחירותיה הדתיות כשהיא מחוקקת, מתקצבת או מעצבת מדיניות. חירות אישית היא חופש דת, אבל היא גם חופש מדת ואינה יכולה לשמש בסיס לכפייה ציבורית.
האירוניה – ואולי גם הטרגדיה – הן שדווקא סמל שאמור להזכיר ענווה וריסון עצמי הופך לכלי להפעלת כוח. במקום שנבחרי ציבור מכל גווני הזהות היהודית, חילונית ודתית כאחד, יזכרו שבמדינה דמוקרטית יש גבול לחדירת המדינה למרחב הפרטי של האזרח, נציגי הדת מטעם עצמם בבית הנבחרים הופכים בפועל לחלק מפוליטיקה שמרחיבה את גבולות הכפייה.
הוויכוח אינו על מטפחת כזו או אחרת, וגם לא על זהות יהודית. זה ויכוח על גבולות הכוח. חברה חופשית לא נמדדת בשאלה אם נשים מכסות את ראשן אלא בשאלה אם הן רשאיות לבחור לעשות זאת.
אני בחרתי בכיסוי ראש. הבחירה הזו אינה סותרת את מחויבותי לחירותן של נשים אחרות – היא מחייבת אותה. משום שאם לרעיון שיש משהו מעלינו יש משמעות אמיתית, הרי שהוא קודם כל מגביל אותנו מלהעמיד את עצמנו מעל אחרות. הבעיה מעולם לא הייתה כיסוי הראש. הבעיה היא מי שחושבת שהיא רשאית להחליט בשבילנו איך לחיות.
