תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

על דעת המכון: דת, יהדות והמדינה שביניהן

השיח על אודות המתח שבין דרישות ההלכה היהודית לבין מאפייניה של מדינה דמוקרטית מוגדר בדרך כלל בישראל כשיח על 'דת ומדינה'. זה ביטוי שגוי, שאיננו מקיף את כלל המתחים שבין ה'יהדות', לבין אורחותיה של הדמוקרטיה. זה ההיגיון העומד מאחורי המרכז החדש ל"יהדות ומדינה" במכון הרטמן
שי אזולאי, ברית לנמרוד, 2008. שמן על בד. צילום: יעקוב ישראל
שי אזולאי, ברית לנמרוד, 2008. שמן על בד. צילום: יעקוב ישראל
תני פרנק הוא מנהל המרכז ליהדות ומדינה מבית מכון שלום הרטמן. קודם לתפקידו במכון הוא שימש כראש תחום דת ומדינה בתנועת "נאמני תורה ועבודה", שם קידם שינויי מדיניות בתחום הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה בישראל. בה בעת הוא היה אחד המנהלים המייסדים של עמותת "יהדות לכולנו", יוזמה שהתמקדה בחיזוק של שירותי דת חלופיים – כדוגמת בתי הדין הפרטיים "גיור כהלכה" וארגון הכשרוּת של צֹהר. בין השנים  2013 ל-2015 עבד עם ח"כ האלוף (במיל') אלעזר שטרן בתור
קובץ PDF מקושר:
לקריאת הגיליון המלא

המשא ומתן הקואליציוני להקמת הממשלה בראשות נתניהו ובשיתוף המפלגות החרדיות והחרד"ליות, נסב סביב שאלות מדיניות רבות. אך נושא אחד חיבר בין פירוק הקואליציה הקודמת להקמת הנוכחית: הזהות היהודית של המדינה. עידית סילמן, לשעבר יו"ר הקואליציה, הודיעה שהיא פורשת בשל פגיעה בזהות היהודית. כעת, משנדרשו המפלגות והפוליטיקאים השונים להחליט מה מבוקשם המיניסטריאלי, עלתה ביתר שאת הדרישה "לחזק את הזהות היהודית".

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

יו"ר מפלגת נעם, ח"כ אבי מעוז, אף דרש לכהן כסגן שר במשרד ראש הממשלה כאשר תחת אחריותו, בין השאר, תוקם רשות לחיזוק הזהות היהודית-לאומית. תקציבה כבר נקבע מראש (100 מיליון שקל לשנה הראשונה, ו-150 מיליון שקל לפחות לשנת התקציב שלאחריה), אך עד עתה לא ברור כלל מה יהיו סמכויותיה ולמה מעוז בעצם מתכוון כשהוא אומר שהוא רוצה לחזק את הזהות היהודית.

זה קורה באופן תדיר בשיח הציבורי על דת ומדינה בישראל. חברי כנסת ממפלגות שונות יכולים לדבר על מושגים דומים ולהתכוון לפעולות שונות בתכלית. מה שבטוח, השיחה הציבורית על דת ומדינה בישראל צריכה להשתנות. היא קלישאתית, עמוסה בסיסמאות ומושגים שאבד עליהם הכלח, ובעיקר מייצרת שיח מבולבל שמונע דיון עומק סביב הסוגיות שעל הפרק. אבל עוד קודם לכן ראוי לברר מהי בעצם יהדותה של המדינה; מהי היהדות בהקשר המדינתי שלה, המעוררת את כל הסוגיות הטעונות הללו. או בניסוח מוצלח יותר: למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "מדינה יהודית"?

שלושה פירושים ל"מדינה יהודית"

שלוש משמעויות שונות למושג 'מדינה יהודית' מתרוצצות בשיח הציבורי בישראל: המשמעות הדתית, המשמעות הלאומית והמשמעות התרבותית.

המשמעות הראשונה, הדתית, מתייחסת לאופן שבו המדינה מבטאת במדיניותה מימוש של ההלכה היהודית, החל בדיני אישות וכלה בסוגיית השמיטה. בהקשר הזה, חלק מן החוגים הדתיים מזכירים שאיפה לכינון 'מדינת הלכה'. למען האמת, קשה להאמין שחברי המפלגות הדתיות והחרדיות סבורים בכנות שהמדינה צריכה לנהוג בכל אורחותיה על פי ההלכה היהודית. זה תסריט ריאלי רק ליום שבו 120 חברי הכנסת יהיו כולם שומרי תורה ומצוות, וגם אז יהיו בוודאי ויכוחים מרים מהי הפרשנות הנכונה של ההלכה. ראיה לכך ניתן למצוא בדבריו של יו"ר ש"ס אריה דרעי, שעל רקע אחד המאבקים סביב השבת במרחב הציבורי לפני כחמש שנים, אמר בריאיון ל'רדיו קול חי': "אנחנו חיים בתוך מדינה חילונית; אמנם יהודית, אבל חילונית". נראה שלמרות הרטוריקה שלכאורה שואפת למדינת הלכה, גם לחוגים החרדיים נוח שלא להידרש לשאלה כיצד ניתן להנהיג מדינה מודרנית מתוך שמירה קפדנית על כללי ההלכה. 

המשמעות השנייה, הלאומית, סובבת סביב 'מדינה יהודית ריבונית'; מדינה שבה ריבונותו של העם היהודי מופגנת עם שיבתו לארצו. הרכיב העיקרי של ריבונות זו הוא שמירה על הרוב היהודי ועל שליטתו בחלקי הארץ השונים. לעתים יש לכך ביטוי גם ביחס לשאלה האקטואלית של שילוב לא-יהודים בשלטון, בדגש על נציגי החברה הערבית בישראל. כך, למשל, בראשי הקואליציה הקודמת הוטחה לא פעם ביקורת על כך שהם הסתמכו על מפלגת רע"מ כשחקן בעל זכות וטו בהרכב הקואליציה. פעמים רבות הביקורת נוסחה כטענה על אובדן הריבונות היהודית, והכוונה היא לחוסר היכולת לקבל החלטות קריטיות מתוך רוב יהודי. שיאה של הפרשנות הלאומית ליהדותה של המדינה – יש שיאמרו שיא החרדה לזהותה הלאומית-יהודית של המדינה – בא לידי ביטוי בחקיקת 'חוק יסוד: מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי', הידוע יותר בכינויו המקוצר 'חוק הלאום'.

לפי המשמעות השלישית, התרבותית, מדובר ב'מדינה יהודית פלורליסטית'; מדינה שיש בה מאפיינים יהודיים שאינם בהכרח הלכתיים, והיא מכירה בלגיטימיות השוויונית של מגוון ההשקפות הרווחות בעם היהודי, ובכלל זה העם שבתפוצות. זוהי הגדרה רחבה יותר ליהדות מאשר דת או לאום בלבד, המאפשרת מגוון רחב של זהויות יהודיות אשר יוצרות יחד זהות יהודית כוללת.

שלוש המשמעויות אינן בהכרח נפרדות זו מזו. יש האוחזים בעמדה שזהותה היהודית של המדינה מושתתת על מספר אדנים, בהם הרוב היהודי והחיבור לעם היהודי בתפוצות; אצל אחרים הרכיב הלאומי והרכיב הדתי שלובים יחד; יש שמבחינתם זהות יהודית לאומית מתורגמת לזהות פלורליסטית; ויש ששואפים לחיבור בין כל שלוש הפרשנויות: הדתית, הלאומית והתרבותית. 

בתקופה האחרונה אנחנו עדים לשילוב ידיים בין חוגים דתיים וימניים, המבטאים יחד חרדה מפני "אובדן המדינה היהודית". טיעונים דמוגרפיים המתריעים מפני אובדן הרוב היהודי הלאומי בשל ביטול התיקון ל'חוק האזרחות' (שמנע התאזרחות של פלסטינאים הנישאים לבני זוג ישראלים) מתערבבים עם טיעונים דתיים על הצורך בביצור מונופול הרבנות הראשית בנושאי גיור, נישואין וגירושין. זהו שילוב של הפן הדתי והפן הלאומי של המדינה היהודית, וחרדה מפגיעה אנושה בשניהם. 

תפילת ראש חודש בכותל. צילום: הילה שילוני
תפילת ראש חודש בכותל. צילום: הילה שילוני

לא לחינם הפך מתווה הכותל ליעד מרכזי במאבקם המשותף של חוגים אלה, שכן הכותל הוא מקום המפגש של הלאומיות והדתיות. מנגד, מאבקן של נשות הכותל ושל הזרמים הלא-אורתודוקסיים על זכותם להתפלל בכותל לפי מנהגם מביא לידי ביטוי תפיסה אחרת, הקושרת את הזהות הלאומית לא עם זו הדתית-אורתודוקסית, אלא דווקא עם זו התרבותית-פלורליסטית. דוגמה נוספת לכך מצויה בשם הרשות הממשלתית החדשה שמבקש מעוז להקים – הרשות לחיזוק הזהות היהודית-לאומית, המשלבת בתוכה את הזהות היהודית ההלכתית שמעוז מכוון אליה יחד עם זהות לאומית.

יהדות ומדינה: ארבעה צירים

גם המושג 'דת ומדינה', כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיח הציבורי, מכיל בתוכו ערב רב של פרשנויות ומשמעויות, שלא בהכרח מגיעות מאותו מקור או נוגעות באותו שורש. כל הפרשנויות הללו נוגעות לשילוב של החיים המורכבים במדינה עם אוריינטציה מסורתית, ולחיבור מיוחד בין הדת לרכיבי הלאום, עם נטייה אתנוצנטרית מובהקת.

לדעתי המושג 'דת ומדינה' אינו מוצלח ויש להחליפו ב'יהדות ומדינה'. אבקש להצביע על ארבעה נימוקים שונים לכך, הנוגעים כולם לצורך בניהול שיח ציבורי ברור יותר, המשקף באופן מיטבי את הקונפליקטים הקיימים סביב מושג זה.

הנימוק הראשון הוא הערבוב המתמיד והשגוי בין סוגיות הקשורות באופן מובהק למתח שבין ההלכה וזכויות הפרט – כמו מונופול הרבנות בתחום הנישואין והגירושין, תחבורה ציבורית בשבת, וכדומה – לבין נושאים הקשורים למעמדה של החברה החרדית בישראל, כגון סוגיית השירות בצבא או השתתפותם של חרדים בשוק העבודה. המונח 'יהדות ומדינה' מחולל מטבעו הפרדה מהותית בין הסוגיות הללו: הנושאים מן הסוג הראשון, הנובעים מן המתח שבין ההלכה וזכויות הפרט, נכללים בו, בעוד הסוגיות מהסוג השני, הנוגעות למעמד החברה החרדית, אינן קשורות אליו אלא לשדה אחר, שניתן לכנותו 'דתיים ומדינה', או ליתר דיוק – 'חרדים ומדינה'.

לאבחנה זו חשיבות רבה, שכן השיח על יהדות ומדינה נוגע למדיניותה של המדינה ביחס לכלל היהודים, בעוד השיח השני עוסק ביחסה של המדינה לקבוצה חברתית ספציפית. כאן טמון גם יתרון מעשי מובהק: ההפרדה בין הסוגיות תאפשר גם הפרדה בשיח הפוליטי על אודותן. אכן, אינה דומה שיחה עם חבר כנסת חרדי על הצורך בגיוס נכדו לצבא או הכנסת לימודי ליבה לבית הספר של נכדתו, לשיחה על הצורך בשידוד מערכות שירותי הדת או במיסודם של נישואים אזרחיים. 

הנימוק השני נוגע לאבחנה נדרשת נוספת: בין היהדות כדת ספציפית והממשק שלה עם המדינה לבין הממשק הכללי של דתות ומדינות. בהגות הפילוסופית העוסקת בהפרדה בין המדינה והדת, המושג הנפוץ הוא הפרדה בין הכנסייה (Church) והמדינה (State), ולא בין הדת (Religion) והמדינה. המושג, שטבע תומס ג'פרסון, נשען על הדומיננטיות של הכנסייה כמוסד פוליטי. גם בשיח הישראלי הרווח, כאשר מדובר על 'דת ומדינה' אין הכוונה בדרך כלל למתח מהותי ומבני בין המדינה לבין כלל הממסדים הדתיים המצויים בה, אלא בעיקר למתח תוכני בין ההלכה היהודית וזכויות הפרט. גם מסיבה זו המונח המתאים יותר הוא אפוא 'יהדות ומדינה'. 

נימוק שלישי נוגע לשאלת השותפים לדיון: האם מדובר רק ביהודים החיים בישראל, או גם אלה החיים בתפוצות? ומה לגבי ישראלי לשעבר שמתגורר בקהילה יהודית בצפון אמריקה? והאם גם 'זכאֵי חוק השבות' שווים בהקשר זה למי שמוכרים כיהודים על פי ההלכה? גם בהקשר זה, אם אנחנו מעוניינים בדיון הכולל את מגוון הזהויות היהודיות, ולא רק בעימות בין דתיים לחילונים, המונח 'יהדות ומדינה' ישרת אותנו טוב יותר.

הנימוק הרביעי הוא למעשה היסודי והעקרוני ביותר. שימוש ב'יהדות ומדינה' כתחליף ל'דת ומדינה' הופך את ה'דת' ל'יהדות'. יש בכך אמירה משמעותית לגבי עצם מהותה של הזהות היהודית שאנו עוסקים בה: מזהות שמשמעותה דתית-הלכתית בלבד לכזו שעשויה להכיל גם את המשמעות הדתית, אבל היא רחבה יותר וכוללת בתוכה גם את רכיבי הלאום והתרבות. 

דוגמה לתעתועי השיח: סוגיית הגיור

אחד הדיונים החוזרים ונשנים בשיח הציבורי על דת ומדינה בישראל נסוב סביב סוגיית הגיור. הנושא עלה מחדש בימי הממשלה היוצאת, סביב הוויכוח על ביזור סמכויות הגיור לכלל רבני הערים. אולם, כמו בסוגיות רבות אחרות, הפתרון המוצע מדלג על הדיון בשאלת המפתח: מה מקור בעיית הגיור? יש שיצביעו על העלייה הגדולה ממדינות ברה"מ לשעבר, לרבות העלייה האחרונה מאוקראינה ורוסיה על רקע המלחמה המתחוללת באזור, שהביאה עמה מאות אלפי עולים שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה, כאלה שאמם אינה יהודייה אך הם זכאי עלייה מכוח חוק השבות. יש שיגידו שהבעיה נעוצה בחוסר ההכרה של הרבנות בהגדרה לאומית רחבה של הזהות היהודית, מעבר למובן ההלכתי בלבד. יש שיסבירו שאין כאן בעיה המצדיקה פעילות ממלכתית אקטיבית להמרת דת, בין אם ברמת השלטון המרכזי ובין אם ברמה מקומית. אחרים יצביעו על בעיה אחרת לגמרי: העובדה שהמדינה מונעת מאותם אזרחים שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה לקבל שירותים אזרחיים בסיסיים, כגון רישום נישואין או קבורה בבתי העלמין היהודיים, בקריטריונים שווים לכלל הנקברים שם. 

כך או כך, ברור שהמחלוקת על הבעיה מביאה לכך שהשיח הציבורי בנושא מבולבל במקרה הטוב, והופך לדיון פנים-דתי במקרה הגרוע. אין להתפלא אפוא שהשיחה הציבורית המרכזית בסוגיית הגיור מתקיימת מעל דפי העיתונים 'מקור ראשון' או 'בשבע'. על אף הרגשות העזים שהוא מעורר, נושא הגיור אינו הופך לדיון כלל ישראלי רחב. שכן בסופו של דבר, הזהות הישראלית הממוצעת לא נתקלת בבעיות בהוכחת יהדותה ואינה נדרשת לכך גם כשהיא מגיעה לצמתים שבהם מונופול הרבנות מנווט את התנועה, כמו בצומתי הנישואין והגירושין. מתי הנושא נוגע אליה? רק כאשר היא מפנימה שנתיב ההצטרפות לעם היהודי בישראל כולל למעשה הצטרפות למגזר דתי מסוים מאוד, המהווה מיעוט בעם היושב בציון, קל וחומר בתפוצות.

נורית יעקובס ינון, מעשה באשה וחלוק, 2013. מיצב וידאו
נורית יעקובס ינון, מעשה באשה וחלוק, 2013. מיצב וידאו

בדיונים פומביים בנושא ניתן להבחין בהפתעה על פני המשתתפים כאשר הם מתוודעים לכך שגיור לצורך נישואין בישראל דורש מהמועמדים לגיור לשמור תורה ומצוות ולהפגין בקיאות בנושאים שגם מי שחונכו בישיבות או באולפנות לא תמיד מכירים, כגון מהם בגדי הכהונה של הכהן הגדול לעומת אלה של כהן הדיוט. ההפתעה קשורה לכך שחילונים או מסורתיים הרואים בעצמם יהודים לכל דבר ועניין מגלים לפתע כי יהדותם נחשבת חסרה ולכן המתגיירים אינם יכולים להסתפק בה. כאן נעוצים שורשי הבעיה: חלק מזרועות המדינה הרשמיות רואות רק ביהדות בפרשנותה האורתודוקסית – לעתים אפילו בפרשנותה האורתודוקסית-חרדית דווקא – את היהדות השלמה, בעוד שאר הזהויות היהודיות, מחילונים ועד זרמים לא אורתודוקסיים, נחשבות זהויות 'פגומות'. 

לאחרונה גורמים שונים מעלים את האפשרות של 'גיור מסורתי' כפתרון אפשרי למצוקה. הכוונה לגיור שיסתפק בקבלת מחויבות הלכתית ברמה 'מסורתית' בלבד. כאמור, כאן אין ענייני לנתח מהו הפתרון הנכון אלא להצביע על הבעיה. יש לציין כי גם לדידם של המצדדים בפתרון זה, ניכר כי הבעיה נובעת מכך שמערכי הגיור הרשמיים של המדינה מגדירים את היהדות ההלכתית האורתודוקסית כיהדות הרצויה, ומתוך כך עולה האפשרות האחרת לזהות יהודית אחרת – זו המסורתית.

כך או כך, ברור שאם הדיון על הגיור ימוסגר כחלק משיח על 'יהדות ומדינה', ולא 'דת ומדינה', הוא יהיה בהיר יותר, מן הטעמים שמניתי לעיל. ראשית, נקיים את הדיון במנותק משאלות הקשורות למעמד החברה החרדית. שנית, נפריד את שאלת הגיור מהסוגיה הכללית של המרות דת. שלישית, נבחן את הנושא מנקודת המבט של הקיום היהודי הגלובלי ולא כשאלה פנים ישראלית בלבד. דומה כי נושא כזה, העוסק בהצטרפות לעם היהודי וטומן שאלות כגון 'על ידי מי מצטרפים?' ו'כיצד מצטרפים?', חייב להיות נדון בשיחה עם כלל יהדות העולם, גם אם משמעותו המעשית היא שאלת הזכאות לאזרחות ישראלית. רביעית, נוכל לדבר על השאלה המהותית – הגדרת הזהות היהודית בישראל, ולבחון האם ההסדר המוצע בסוגיית הגיור בכלל מתכתב עם שאלה זו.

יהדות ומדינה או הלכה ומדינה

במאמר משנת 2017 שעסק בשאלת ההפרדה בין דת ומדינה, טען השר אלעזר שטרן, אז ח"כ באופוזיציה, כי יש להבחין בין תפיסת היהדות בהקשרה הלכתי לבין תפיסת היהדות כלאום וכתרבות. לדידו, יש להתנגד לניסיון לצמצם את הסממנים היהודיים של המדינה הנובעים מהפן הלאומי, ולתמוך במי שמבקשים להקים חומה בין הדין הדתי והמדינה. במילים אחרות: אין לפגוע בצימוד 'יהדות ומדינה', אולם יש להחליש את הקשר 'הלכה ומדינה'.

המשמעות היא החלפה של שיח העימות הגלום במושג 'דת ומדינה', בשיח פוזיטיבי: יהדות ומדינה נועדו ללכת יחדיו במדינת הלאום של העם היהודי. לא לחינם נפתחת מגילת העצמאות במשפט "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". אין אפשרות להבין את הזהות היהודית המתוארת במשפט הזה ללא הגדרה רחבה ורב-משמעית של היהדות, שאינה מצמצמת אותה לפן הדתי בלבד או לפן הלאומי בלבד. אפילו בחוק הלאום השנוי במחלוקת נקבע ש"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית". הרכיב הלאומי בולט כאן, אך הוא לא בלעדי.

ברוח זו הוקם לאחרונה "המרכז ליהדות ומדינה" מבית מכון הרטמן ובשיתוף עם מכון טריגובוף, שמטרתו היא לעסוק ברעיונות מוכווני מדיניות וקידום מדיניות ברוח היהדות הליברלית. אולם בשונה מהשיח הקיים על "דת ומדינה", אנו נתמקד בנושאים הכרוכים בשאלת המפגש בין היהדות, כזהות מורכבת ורחבה, לבין המדינה המודרנית. מה קורה כשהיהדות פוגשת את המדינה? נושאים כמו שבת, גיור וכשרות מעורבבים כיום מאוד בשיח הפוליטי, אולם החיבור ביניהם ובין המדינה כלל וכלל אינו מובן מאליו.

בהקשר זה חשוב להזכיר את השינוי שעבר מושג ה"סטטוס קוו" – החל בראשיתו כמסמך התחייבויות פוליטי ששלחו רה"מ הראשון דוד בן-גוריון ונציגי הסוכנות היהודית לנציגי אגודת ישראל טרם קום המדינה, ועד לשימוש הנפוץ היום, בו כל דובר מכוון לתפיסתו האישית על אודות המרחב הציבורי הרצוי. במסמך בן-גוריון ההתייחסות לסוגיות אלה הייתה מוגבלת מאוד. כך, למשל, ההתחייבות בנושא כשרות הייתה לדאוג לכך שיהיה מאכל כשר בכל מטבח ממלכתי; בוודאי לא נכתב במסמך זה שיהיה גורם אחד שיקבע מהי כשרות עבור כלל היהודים בישראל. כך גם בנושא השבת: במסמך של בן-גוריון נקבע כי שבת תהיה יום המנוחה החוקי במדינה היהודית; לא נאמר דבר על אודות פתיחת מסעדות או הפעלת תחבורה ציבורית. אין כוונתי לומר כי המסמך משנת 1947 הוא התשתית לכל הדיון בנושא, אולם הוא מבטא היטב את אחד המפגשים הראשונים בין היהדות ובין המדינה העתידה לבוא.

לצד מפגשים אלה בין היהדות למדינה ניצבות סוגיות שבהן המדינה פוגשת את היהדות. מדינה מודרנית נדרשת לטפל בסוגיות מדיניות מורכבות כמו הפעלת צבא, כוחות שיטור וחירום, ונקיטת פעולות תשתית נרחבות. היא כפופה למערכת משפט מערבית ומחויבת לספק שוויון זכויות לאזרחיה. כיצד תפגוש המדינה את היהדות ומה יהיו ההשלכות המדיניות בנושאים כמו עבודות תשתית בשבת או מתן זכויות אזרחיות בתחום המעמד האישי, הנישואין והגירושין?

בימים שהמונח 'מדינה יהודית' הופך למטבע פוליטי חשוב וחוזר למרכז הבמה, לפחות בצד מסוים של המפה הציבורית, וכאשר סוגיות 'דת ומדינה' שוב נטענות במשמעות משפטית וציבורית, יש צורך דחוף בחשיבה מחודשת על הנחות המוצא של השיח. היסודית והחשובה בהן היא זו הנוגעת לעצם הגדרת הנושא, ועליה ביקשתי להצביע.

ה'מרכז ליהדות ומדינה' יבקש לחשוב מחדש על סוגיות המדיניות על בסיס תפיסה רחבה של יהדות, לא כזהות דתית בלבד אלא כרכיב מרכזי של הזהות הלאומית אשר לו גוונים רבים. אחת ההשלכות לכך היא הצורך בליבון מחדש של נרטיבים אשר השתרשו זה מכבר בשיח על 'דת ומדינה', כמו למשל החיבור הבעייתי בין מתחי הלכה–מדינה לבין סוגיית החברה החרדית והמדינה. כמובן שגם הסוגיה השנייה דורשת טיפול והרגעה, אך באמצעות סוג אחר של דיאלוג, הנדרש לסוגיות הלכה ומדינה.

נרטיב בעייתי נוסף הוא זה המפריד באופן דיכוטומי בין דתיים וחילונים. כשמדברים על 'דת ומדינה' אפשר לשמוע זאת ברקע: בלב הבעיה נמצא כביכול המתח בין דתיים וחילונים. אך לא זה הסיפור של ישראל 2022. מכל סקרי דעת הקהל ומחקרי העומק ניכר כי קיימות הגדרות רבות ומגוונות של זהות יהודית, הרבה מעבר לדיכטומיה הקלאסית שבין דתיים וחילונים, ואף יותר מהחלוקה הנוכחית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המציעה חמש קבוצות עיקריות של זהות יהודית בישראל (חרדי, דתי, מסורתי-דתי, מסורתי לא כל כך דתי, וחילוני). רצף היהדות מגוון מתמיד, ויש להכיר בכך ולהפסיק לדבר בשפה דיכוטומית. אמנות שונות שנוסחו בעבר התבססו על הנרטיב הדיכוטומי ועל הצורך בהסכמות בין שני צדדים שאין כל ממשק זהותי ביניהם. אך גם חלוקה זו עתידה להשתנות ב'מרכז ליהדות ומדינה', ובמקומה ננסה להשמיע מגוון קולות ובעיקר להתחשב בקיומו של המגוון.

לבסוף, המרכז החדש יחבר בין צרכים שונים: יצירתו של נרטיב חדש, ניתוח מדיניות שלוקח בחשבון את שינוי ההמשגה וקידום מדיניות על פי אסטרטגיה חדשה שאיננה כוללת את הצירים הישנים שאינם רלוונטיים עוד. אין פירוש הדבר שלפתע נראה חברי כנסת חרדים תומכים בלהט בהכרה בקהילות לא אורתודוקסיות. אולם אין סיבה שנציגיה של החברה החרדית לא יתמכו בחופש דת לכולם, אם יתקיים נרטיב המאפשר להם לתמוך בכך, וכן יאמצו השקפה ליברלית בסוגיות של מדיניות בתחום הדתי שאינן נוגעות ישירות במתחים פנים-דתיים.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics