בימיה הראשונים, המלחמה בעזה הייתה מלחמת הגנה. תגובה הכרחית לזוועות שבעה באוקטובר. אלא שנדמה שבשלב מסוים המלחמה הפכה למסע של הרס ונקם, שמטרתה ענישה והפגנת כוח.

מרבית חיילי צה״ל יצאו לקרב מתוך תחושת שליחות עמוקה. הם האמינו שהם מגנים על ביתם, על מולדתם ועל החירות שלהם. בימים אלה רבים מהם מבינים שהפכו לכלי משחית במלחמה פוליטית שמנוהלת באופן לא מוסרי, תוך פגיעה מתמשכת בחטופים, בחיים בעזה, ובנו – אזרחי ישראל.

חלוקת עבודה בין הדרג המדיני ללוחמים היא עיקרון בסיסי במוסר הלחימה: החובה לוודא שהמלחמה מוצדקת מוטלת על הדרג המדיני. חיילים רשאים להילחם מבלי לוודא שהמלחמה שהם לוחמים צודקת. אין לצפות מהלוחמים להיות משפטנים או מדינאים, או לבחון לעומק כל החלטה של ממשלתם. חיילים אחראים רק על האופן שבו הם לוחמים – עליהם לוודא שהם לא פוגעים במכוון באזרחים חפים מפשע, שהם פועלים רק נגד מטרות צבאיות, ושכל פגיעה לא מכוונת באזרחים עומדת במבחן המידתיות.

גם מדינות לא דמוקרטיות שותפות להסדר משפטי זה. חיילים המשרתים משטרים לא דמוקרטיים, ואפילו לא לגיטימיים, רשאים להילחם במלחמות לא צודקות מבלי שיוגדרו כפושעים. הצידוק של חלוקת עבודה זאת מעוגן בהיגיון החוזי שבחוק הבינלאומי: יש צורך בצבאות שחייליהם צייתנים כדי לשמור על השלום ולהגן על חיי אדם. לו חיילים היו חייבים לוודא שהמלחמה שבה הם נוטלים חלק צודקת, מחיר מלחמות הגנה צודקות היה גבוה במיוחד. הצבא היה הופך לגוף מסורבל, וההרתעה, שהיא תנאי לשלום ולהגנה על חיי אדם, הייתה נפגעת קשות. החוק הבינלאומי פוטר חיילים מלוודא שמלחמתם צודקת, אבל הוא מטיל עליהם אחריות להימנע מהפרה של זכויות אדם בסיסיות במלחמה.

עקרונות אלה מבוטאים בבהירות הן בחוקי היסוד של מדינת ישראל והן במסמך "רוח צה"ל", בהם כבוד האדם מוגדר כערך יסוד. המסמך קובע: "צה"ל וחייליו מחויבים לשמור על כבוד האדם. כל אדם הוא בעל ערך שאינו תלוי במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד". מערך יסוד זה נגזר ערך "טוהר הנשק", המחייב את החייל להפעיל את נשקו בהתאם לעקרונות היסוד המוסריים. המסמך קובע את הנורמה, שלפיה החייל "ישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשק ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים". אכן, כבר בראשית שנות החמישים, בעקבות פרשת הרצח של אזרחים ערבים חפים מפשע בכפר קאסם, הושרשה הנורמה שלפיה חיילים חייבים לסרב לציית לפקודה בלתי חוקית בעליל, ש"דגל שחור" מתנוסס מעליה.

קשה לזהות את "הדגל השחור"

שדה הקרב המודרני מציב קושי עמוק בפני חייל המבקש לכבד את טוהר הנשק. דגל שחור ברור מתנוסס רק במלחמות שבהן החייל רואה בעיניו את האויב. הלוחמה המודרנית מאופיינת בשיתוף פעולה רב ממדי: מודיעין שמסמן מטרות, משפטנים שמעניקים חותמות חוקיות, ולוחם או טייס שלוחץ על הכפתור. בשדה קרב כזה, חיילים לא יכולים לזהות לבדם את ה"דגל השחור" שמתנוסס מעל פשעי מלחמה. במצב זה האמון של חיילים במפקדיהם ובהנהגה הפוליטית הכרחי כדי שיוכלו למלא את חובתם כחיילים. ממשלת ישראל איבדה זה מכבר כל רסן מוסרי, וחלק ממפקדי צה"ל מזדהים עם דרכה. גם הפיקוח המשפטי נרמס ברגל גסה על ידי ראש הממשלה ושריו. חיילינו כבר לא יכולים להיות בטוחים שמפקדיהם כפופים לרוח צה"ל.

זאת ועוד: חיילים אמנם פטורים מלוודא שמלחמתם צודקת, אך לאובדן הדרך של המלחמה בעזה יש משמעות רבה עבור אלה מהם המבקשים לכבד את חובתם כאזרחים, ולהיוותר בני אנוש מוסריים. בהקשר זה יש להבחין בין חייל המשרת מדינה דמוקרטית, כמו ישראל, לבין חייל המשרת מדינה טוטליטרית הנשלטת על ידי מנהיג סמכותני. האחריות על פתיחת המלחמה הרוסית נגד אוקראינה נופלת על ההנהגה הרוסית שאינה מייצגת את אזרחיה ואינה פועלת בשמם. לעומת זאת, במדינה דמוקרטית לחירות האזרחית יש מחיר: האזרחים נושאים באחריות המוסרית והפוליטית למעשי מדינתם. הם שותפים למדיניות ממשלתם.

ככל אזרח, גם חייל חייב לשאול: מהי המטרה של המלחמה. אם הוא מגיע למסקנה שהממשלה איבדה את דרכה ושהמלחמה חדלה להיות מלחמת הגנה, שמורה לו הזכות האזרחית – ואולי החובה – להתנגד לה.

בפני חיילים הרואים עצמם אזרחים של מדינה דמוקרטית ומבחינים שמלחמתם הופכת למלחמת נקם פושעת, עומדות שתי אפשרויות: האחת, התנגדות אזרחית. כאזרחים, חיילים רשאים להשתתף בהפגנות, לחתום על עצומות, ובמקרים קיצוניים לחסום כבישים ולשבות שביתת רעב. האפשרות השנייה היא סרבנות, או סרבנות סלקטיבית כגון: סירוב ליטול חלק בהרס העיר עזה. במציאות הישראלית, מחאה אזרחית היא לרוב דרך ראויה יותר מסרבנות. ישראל מוקפת אויבים, וגם כאשר צה"ל נאלץ להילחם במלחמה לא צודקת בהוראת הממשלה, כוחו ועוצמתו של צה"ל הם תנאי לביטחון אזרחיה ולהגנה על זכותם לחיים.

אלא שבמציאות שהגענו אליה, הדילמה קשה ומסועפת יותר. מצד אחד, על חיילנו להגן על חיי אזרחי מדינת ישראל, וכדי לעשות זאת הם נדרשים לקחת על עצמם את החובות שמאפיינות חיילים. מצד שני, כאזרחים, עליהם לפעול כדי למנוע ממדינת ישראל להידרדר למלחמות נקם ולביצוע פשעי מלחמה, שברוב המקרים לוחמים במלחמות כאלה מבצעים. הציות הוא ביטוי למחויבות להגנה על החיים. הסרבנות היא קולו של פעמון האזהרה מאסון מוסרי, חברתי ופוליטי. מי שבוחר לשרת בצה"ל חייב לזכור שאסור לו להסתמך על החוזה (האנכי) בינו לבין המדינה, משום שהממשלה ושריה הפרו אותו ברגל גסה. לוחמים הבוחרים לשרת בצה"ל חייבים לזכור כי במלחמה לא צודקת המונהגת על ידי ממשלה שאינה מכבדת עקרונות משפטיים ומוסריים קשה מאוד לשמור על כללי הלחימה האוסרים על הרג מכוון או לא מידתי של אזרחים.

מנגד, מי שבוחר בסרבנות פוליטית חייב להכיר בכך שלפי החוזה (האופקי) בין אזרחי מדינה דמוקרטית לבין עצמם,עיקרון ההגנה העצמית מחייב קיומו של צבא הגנה שבכוחו להרתיע אויבים ממשיים ופוטנציאליים ולהכריע אותם. פירוקו יביא יסכן את אזרחי מדינת ישראל שהאיומים עליה רבים ומגוונים.

לדילמה עצמה יש ערך. השאלה המטלטלת שהיא מעוררת מציבה כל אזרח בישראל היא: מהי חובתו כאזרח במקום שהמדינה הפרה את החוזה עם אזרחיה. שאלה זו מחייבת את האזרח לאחריות אישית, כי אין תשובת בית ספר. בעת הזאת, הצבת השאלה היא ביטוי לנאמנות לעם ולמדינה. כפטריוטים ישראליים עלינו להיאבק נגד ניסיונה של הממשלה ותועמלניה להעלים את הדילמה וליצור חברה של יצורים חד-ממדיים שבה הממשלה משיבה על השאלה במקומו של האזרח, ומסלקת אותו מאחריותו המוסרית והפוליטית.