"לא רק שהציונות היא לא המשך של היהדות, הציונות היא המרד הגדול ביהדות." זאת הטענה שבה פתח אלכס צייטלין את שיחתו השנייה עם הרב ד"ר שרגא בר-און על פרק בהסכת שלו עם אורלי גולדקלנג – "ציונות עכשיו" , לאחר שבשיחתם הראשונה ביקש צייטלין לברר עם בר-און האם הציונות  לא רק שאיננה תנועה דתית, אלא שהיא בעצם עוד תוצר של האימפריה הרוסית.

בר-און הסכים עם הטענה כי בהתפתחות התנועה ציונית היה מקום נכבד גם לאכזבה מהקהילות היהודיות ולהתפכחות מהמנהיגות הרבנים. הוא הזכיר בהקשר זה את הפטור שרבנים חתרו אליו מגיוס בני ישיבות לצבא הרוסי: "החתם סופר למשל כן הרב המפורסם ביותר באורתודוקסיה של מזרח אירופה הוא מוציא פסק הלכה שצריך לגייס את הילדים למעט בני ישיבה אפרופו סיפורי הגיוס שלנו היום."

עדיין, בעיניו הטענה כי הציונות איננה המשך של היהדות כלל היא חריפה מדי.

"אם אתה אומר לי שהציונות היא המשך של היהדות אז אני יכול להגיד לך שהעולם העברייני הרוסי הוא המשך של היהדות באותה מידה," אמר צייטלין. "בגלל הרבה יהודים שהגיעו לעולם התחתון: באודסה התפתחה התרבות של העולם התחתון הרוסי, ועד היום הרבה מהשפה העבריינית לקוחה מיידיש."

"אבל כשאני אומר יהדות, אני לא מתכוון לדתיות. חלק מהטרגדיה שלנו שחלק מהאנשים רואים את היהדות ואת הדת היהודית כשמות נרדפים. כמו שאמרתי בפודקאסט, בעיניי הציונות היא הפרשנות המהפכנית של היהדות במאה ה-20. ונכון, היהדות הזאת היא כבר לא דתית. או לפחות לא רק דתית."

בר-און הדגיש כי הציונות מביאה פרשנות חדשה ליהדות. "זה לא הפניית עורף ליהדות, זו לא כנעניות, זה לא מרד. זו פרשנות חדשה שאומרת: היהדות היא בראש ובראשונה לאום."

אז מה באמת היתה התכלית שעמדה לנגד עיניהם של ראשי הציונות והוגיה? ועד כמה אפשר לראות בה המשך של "היהדות"? ואיזה חזון "ניצח" בסופו של דבר? זה של הרצל, שרצה כאן "מדינת יהודים", או זה של אחד העם, שרצה כאן מדינה שתרבותה יהודית? ועד כמה הצליחה תנועת "המזרחי" שרצתה את מדינת ישראל כמדינה שבה תשגשג היהדות המסורתית?