על העובדות, כמדומה, קשה לחלוק. כפי שכותב השופט סולברג בדעת המיעוט בבג"ץ 5988/21 – פסק הדין העומד בלב סערת מזונות הילדים (פסקה 28 לפסק דינו, ההדגשות שלי):
כיום, מנתונים אמפיריים שהועברו על ידי הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני – נתונים שאיש מן הצדדים שלפנינו לא ביקש לפקפק באמינותם – עולה כי רוב רובן של ה'כריכות' (כ-75%) נעשות דווקא בידי נשים, המבקשות להביא את עניין מזונות ילדיהן לפני בית הדין הרבני, ואילו הבעלים הם אלו שעושים כל שלאל ידם כדי שהתביעה תתברר לפני בית המשפט האזרחי; לא בבית דין רבני.
הסיפור שידידותיי פרופ' רונית עיר-שי ועו"ד ניצן כספי שילוני הציגו בראש דבריהם, שבו נדרשה האם לוותר על מזונות הילדים, מזעזע, וראוי לצאת נגדו בכל תוקף. אלא שדומני שהוא איננו מייצג היום את המגמה השלטת בבתי הדין הרבניים ביחס למזונות ילדים. בתי הדין הרבניים אף הם יוצאים נגד מקרים שכאלו. וכך כותב היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, עו"ד הרב שמעון יעקובי, בעתירה לקיום דיון נוסף בפרשה (פסקה 5, ההדגשה שלי):
ייתכן כי לפעמים גובה דמי מזונות הילדים שאישר בית הדין היה מושפע מדרישת הבעל להפחתת המזונות, כתנאי מקדים למתן גט… מצב הדברים החלקי דאז כפי שתואר, אינו מצוי היום כלל ועיקר.
זאת ועוד, במקרים כדוגמת המקרה המתואר, ככל שיקרו, בתי המשפט פתוחים לקבל תביעת מזונות ילדים מחודשת, כשההצדקה הפרוצדורלית לכך היא הבחנה בין תביעת האם למזונות ילדים לתביעת הילדים עצמם (הנעשית על ידי האם, כאפוטרופוס של הילדים). הבחנה זו שרירה וקיימת, ואף בתי הדין לא ביקשו לבטלה. המציאות בשטח, שלפיה יש נטייה גדולה יותר של אימהות לתבוע מזונות בבתי הדין הרבניים, עליה כאמור אין חולק, מוכיחה זאת, ולא בכדי, כפי שאסביר מייד. גם פסק הדין בנדון דיוננו ממחיש זאת: פסק הדין עוסק בארבע עתירות שהוגשו כולן על ידי גברים, כשהמשיבות – ביקשו כולן להעניק סמכות לבית הדין הרבני. הלוא דבר הוא.
עיר-שי וכספי-שלוני מציינות כי בבתי הדין הרבניים נשים ניתנות לסחיטה, ועל כן ראוי להפריד בין מתן הגט (שייעשה בבית הדין) לשאר הנושאים (שייעשו בבית המשפט): "מכאן שהרעיון לנתק בין מתן הגט, שהוא עיקר עניינו של בית הדין הרבני, לבין ההסדרים הממוניים הקשורים בפירוק קשר הנישואין, הוא נכון ומוצדק". שאלת הפערים בין הצדדים והשפעתם על דיני הגירושין, כולל על הסכמי גירושין בלא פסק דין, היא אכן שאלה ראויה. בהתאם לכך, במאמר קלאסי ציינו מנוקין וקורנהאוזר, שניהול משא ומתן בצילו של פער בדיני הגירושין מעמיד את הצד החלש בעמדת נחיתות ומשליך על טיבו של ההסדר בין הצדדים.[1]
חלק ניכר מעבודותיי בענייני גירושין עוסקים בצמצום הפער לקראת דיני גירושין הלכתיים שוויוניים יותר. אני מאמין כי הדברים חיוניים כדי לנהל הליך צודק וראוי, ובוודאי שיש לפעול נגד ניצול הגירושין עצמם לסחטנות בכל הקשר: תופעה זו פסולה בעיניי, בלתי מוסרית ונוגדת את ההלכה (עיינו שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ד, טו).
אלא שטענה זו כלל איננה נוגעת לדיון הנוכחי. הסיבה היא פשוטה: גם אחרי פסיקת בג"ץ, ניתן לדון בהסכמה במזונות ילדים בבית הדין הרבני (מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, התשי"ג-1953). פסיקת בג"ץ עוסקת בתביעה באמצעות "כריכה" (קרי: במקרה שבו אחד הצדדים משלב – או: "כורך" – בתביעת הגירושין את נושא מזונות הילדים, בהתאם לסעיף 3 לחוק, וכך בית הדין זוכה בסמכות דיון בנושא, בניגוד לרצונו של הצד השני). בג"ץ שלל את אפשרות הכריכה במזונות ילדים, אך לא ביטל את האפשרות לדון במזונות ילדים כששני הצדדים מסכימים לכך.
לפיכך, אם הבעל מבקש לסחוט את אשתו – עליו להסכים לכך שהנושא יידון בבית הדין, ואז יוכל לממש את זממו. מקרה שכזה, כאמור, לא נדון ולא נפסל על ידי בג"ץ, והחשש עומד בעינו (אומנם, ניתן יהיה במקרה זה לחזור ולתבוע בשם הילד בבית המשפט למשפחה – אך זהו בדיוק ההסדר שבתי הדין הרבניים ביקשו להוסיף ולקיים גם בתביעת מזונות ב"כריכה"). אלא שהבעל במקרים שלפנינו מסרב לדון בעניין מזונות הילדים בבית הדין הרבני, וזאת כנראה מכיוון שהוא מניח שדווקא פסק הדין בבית המשפט יהיה נוח יותר עבורו (הבדלים בסדרי הדין, שציינו עיר-שי וכספי שילוני, מסבירים אולי את העדפות עורכי הדין, אך לא מסבירים את ההבדלים המגדריים בפנייה לבית הדין). החשש מסחטנות, אם כן, איננו מצדיק את שלילת סמכות בית הדין הרבני בכריכת מזונות ילדים (הוא עשוי להשפיע על אפשרות ההסכמה, אך על כך כאמור לא התנהל דיון), ואיננו תומך בפסיקת בג"ץ. הדיון איפה מתנקז לשאלה העקרונית: כיצד יש להעריך את מגמת הפסיקה בעניין מזונות ילדים בבית הדין אל מול בית המשפט.
בית המשפט העליון יצר בשנת 2017 מהפכה בחובת מזונות הילדים: מכוח עקרון השוויון, בית המשפט קבע כי ביחס לילדים מעל גיל 6 (הרף נובע מהשפעות הדין הדתי, ואין כאן המקום להאריך בנושא), כאשר להורים יכולת כלכלית שווה ואחריות הורית משותפת – גם חובת המזונות תהיה שווה (בע"מ 919/15). אינני חולק על כך שזו מגמה חשובה וראויה, וכפי שציינתי במאמר, גם מועצת הרבנות הראשית לא שללה זאת.
דומה גם כי בין דייני בית הדין הרבני יש שמסכימים לכך, ואני משער שלולא הפולמוסים בנושא, היינו רואים מגמה זו ביתר שאת.[2] אלא שיש מקום לחשוש כי בית המשפט העליון הקדים את זמנו. במילים אחרות, יישום דווקני של עמדת בית המשפט העליון, בלי בחינה מהותית של הפערים בין הצדדים, עלול לפגוע בנשים במקרים לא מועטים בהם הן עודן הצד החלש.
זאת ועוד, יש מקום לחשוש לטעמי, כי דווקא פסיקה זו היא כר פוטנציאלי לניצול הפערים בין נשים לגברים, כאשר צד סחטן ידבק בצמצום חובות מזונות הילדים שלו, בעוד הוא מנצל את יתרונותיו בעניין הגט לסחיטת אשתו בתחומים אחרים. במובן הזה, בית הדין הרבני שומר אכן על מגמות של שוויון מהותי, המתחשבות בפערים הקיימים בין הצדדים, אל מול שוויון פורמלי שהוא תוצאת עמדת בית המשפט.
האם מניעה את בית הדין הרבני תפיסת עולם של שוויון מהותי? כנראה שלא, ולכל הפחות – לא בהכרח. ברם לדידי, השאלה הזו איננה השאלה המכריעה, אלא שאלת המעשים (ושמא גם אחרי המעשים ימשכו הלבבות). ובהיבט המעשי, חוששני כי שיקולים אידיאולוגיים, כדוגמת אלו ששללו מבית הדין את סמכותו במזונות ילדים, עלולים בסופו של דבר לפגוע בנשים, שעודן, לא אחת, הצד החלש בסכסוך הגירושין.
[1] Robert H. Mnookin & Lewis Kornhauser, Bargaining in the Shadow of the Law: The Case of Divorce, 88 Yale L.J. 950 (1979)
[2] ראו מאמרי: אבישלום וסטרייך, "שלושה צמתים ביחסי בית הדין הרבני ובית המשפט האזרחי: מזונות ילדים, חלוקת רכוש והחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה", משפטים, נב (תשפ"ב), עמ' 227 – 247.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
