הרב חיים הירשנזון, מראשוני ההוגים של הציונות הדתית, התמודד בכתביו עם מגוון שאלות שעלו מן המפגש בין החיים היהודיים לבין המודרנה. פרופ' אבי שגיא עומד על הגותו הייחודית של הרב הירשנזון, הבאה לידי ביטוי בהענקת קדימות למוסר האנושי על-פני התורה, בראייה הרמונית של חיי המאמין ובתפיסה אוהדת וריאליסטית של המפעל הציוני

הרב חיים הירשנזון (1935-1857), מהוגיה החשובים והראשונים של הציונות הדתית, פרס את תפיסתו ומשנתו הייחודיות אודות ההתמודדות עם המודרנה, על שלל גילויה – החילון, הציונות, הפמיניזם ועוד – בסדרה של חיבורים. דומה ששני חיבוריו החשובים ביותר הם שו"ת 'מלכי בקודש', המבוסס על חליפת מכתבים בינו לבין רבנים המגיבים על הגותו, ו'אלה דברי הברית', חיבור המבקש לנסח תיאוריה פוליטית כוללת של העם היהודי. לצד אלו כתב הרב הירשנזון חיבורים פרשניים, חינוכיים ופילוסופיים נוספים, בהם הוא מפגין את בקיאותו בכל ענפי המחשבה היהודית ומציג את תפיסתו הייחודית בשאלות החשובות ביותר עמן התמודד העם היהודי בתקופתו.

צוהר לדמותו הייחודית של הרב הירשנזון ניתן למצוא בעיונו בדברי רש"י בפירושו על התורה, המופיע במסגרת חיבורו 'נמוקי רש"י'. רש"י פותח את פירושו לתורה בדברים המפורסמים הבאים:

"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית? […]
שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו – ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

בעקבות דברים אלו מעלה הרב הירשנזון שאלה מעניינת – מדוע בכלל מוטרד עם ישראל משאלות המופנות אליו על-ידי עמים אחרים? אם אכן מאמין עם ישראל כי האל בחר בו והעניק לו את ארץ ישראל, מדוע האשמה על-ידי עמים אחרים בליסטות נתפסת כשיקול רלוונטי, המשפיע באופן דרמטי על אופן כתיבת התורה?

תשובתו של הרב הירשנזון לשאלות אלו מסמלת במובנים רבים את כל הגותו. הוא קובע כי אכן, איכפת לנו, שכן על עם ישראל להיות צודק לא רק בעיני עצמו אלא גם בעיני אחרים. הוא מדגיש כי צדק איננו עניין שתלוי רק באמונתו של האדם או באמונתה של קהילה, אלא במערכת שלימה של נורמות אוניברסליות. בדיון אחר, בספרו 'מלכי בקודש', מציג הרב הירשנזון את מה שמכונה במסורת הפילוסופית 'דילמת אותיפרון': האם נורמה היא מוסרית משום שהאל ציווה עליה, או שמא האל ציווה עליה כי היא מוסרית? הרב הירשנזון בוחר באפשרות השנייה, ועומד על כך שהמוסר הינו אוטונומי, ואינו כפוף להצדקה דתית. באותו אופן, זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל צריכה להיות מעוגנת בעקרונות המוסר והצדק האוניברסלי, ולא די בכך שהאל הוא שהעניק לו את ארץ ישראל בכדי להפוך עובדה זו למוסרית. זאת הסיבה שתלונתם של העמים היא שיקול רב חשיבות, שכן היא מבטאת את נקודת המבט האוניברסלית.

דבריו אלו משקפים את תפיסתו הפוליטית, ההלכתית והדתית, המיוסדת על הרעיון לפיו תורת ישראל איננה מבודדת ממערכת הערכים האוניברסלית. לדידו ההלכה היא הקומה עליונה, המתבססת על תשתית אנושית אוניברסאלית. וההלכה אף מכירה בקדימותה של תשתית זו. לפיכך הוא מגיע למסקנה החריפה כי בתורת ישראל אין ולו דבר אחד "המנוגד לדרכי הציויליזציה האנושית". סביר להניח שתפיסה זו היא גם העוגן לעמדותיו הפמיניסטיות הייחודיות של הרב הירשנזון, שבמרכזן העמידה האיתנה על זכות הבחירה האקטיבית והפסיבית של נשים.

תפיסותיו אלו באו לידי ביטוי גם בחיבורו הגדול והייחודי אודות הברית בין האדם לאל ביהדות – 'אלה דברי הברית'. יסוד מרכזי בספר רחב-יריעה זה הוא שהתורה מחייבת את עם ישראל רק משום שהוא עצמו קיבל אותה על עצמו. ההסכמה האנושית, הברית שכונן עם ישראל עם עצמו – "ברית עם" – קודמת לחיוב הדתי – "ברית אלוה" – והיא המכוננת אותו. עמדת יסוד זו חוזרת ומקבלת את ביסוסה בפירושו למסכת הוריות, בו מדגיש הרב הירשנזון כי התורה היא נחלתו של כל אדם מישראל, ולפיכך הוא דוחה את הרעיון לפיו סמכות בעלי ההלכה היא ציוויית (דאונטולוגית) וכוחם הוא מוחלט. הוא מגן בתוקף על הרעיון שסמכות בעלי ההלכה היא הכרתית (אפיסטמולוגית), ומעוגנת רק בידע שלהם את התורה. לפיכך, כל אדם מישראל היכול ללמוד ולהבין את התורה הוא בעל סמכות הלכתית והוא עומד לפני האל כשותף לברית שבין עם ישראל לאל.

בניגוד להוגים ציונים-דתיים מודרניים אחרים, כמו ישעיהו לייבוביץ' והרב סולובייצ'יק, שהעצימו את מקומה של הסתירה בחיי הדת והפכו את חיי המאמין לפרדוכס, הרב הירשנזון ראה את חיי המאמין כהרמוניים, בשל התלכדות התורה עם האינטואיציה המוסרית של האדם. מבחינה זו, האופציה שהעמיד בכתביו היא מפוכחת ונגישה יותר מאשר כתבים אחרים של הוגים ציוניים-דתיים. הדבר נכון גם לגבי הגותו של הרב קוק, אותו הרב הירשנזון העריך ואף העריץ. בעוד הרב קוק ביקש להציע קריאה הגליאנית ומטאפיזית של ההיסטוריה, ואף להחיל אותה על העתיד ועל התהליך המשיחי – גישתו של הרב הירשנזון היתה ריאליסטית. הוא הביט בקשיים השונים שמעלה הקיום היהודי בעידן המודרני וביקש לפתור אותם באמפתיה, תוך ניסיון לתווך בין מרחבי החיים היהודיים, על המערכת הנורמטיבית שבהם, לבין העולם החילוני המודרני.

כזו היתה גם גישתו של הרב הירשנזון למפעל הציוני. הוא היה ציוני נלהב, אך באופן שהטרים הוגים מאוחרים יותר, כמו דוד הרטמן או אליעזר ברקוביץ, הוא ראה את הפרוייקט הציוני באור לא-משיחי. הרב הירשנזון ציפה בכל מאודו לכינונה של החברה בישראל ולהקמת המדינה, וכבר בעשורים הראשונים של המאה עשרים ניסה לגבש את התבנית הפוליטית-החברתית הראויה למדינה היהודית. אך במסגרת חזון זה נמנע מלרתום את הכח הפוליטי לטובת הפצתה או קידומה של תורת ישראל בקרב אנשים שאינם שומרי מצוות. התנגדותו לארגון התורה בעזרת מנגנוני כוח פוליטיים היא גם זו שהובילה אותו להתנגד לחלוקת הזרמים הפנימית בתוך היהדות. במשפט עליו חזר פעמים רבות הצהיר הרב הירשנזון כי הוא אינו אורתודוכסי, כמו שאינו רפורמי או קונסרבטיבי; לדידו הוא פשוט "יהודי שומר תורה ומצוות". במקביל, פיתח הרב הירשנזון תפיסה הלכתית סובלנית ומקילה כלפי החילוניים.

שאלה מרתקת היא כיצד קרה שהוגה כה חדשן, יצירתי, מקורי, המעוגן במסורת ישראל, נשכח מלב וכמעט אינו מוזכר – לא בבית המדרש ולא בקרב הקהילה האקדמית של חוקרי היהדות. דומה כי הסיבה העיקרית קשורה לנסיבות חייו של הרב הירשנזון – בשל רדיפתו על-ידי חוגים דתיים קנאיים, הוא העתיק את חייו ואת פעילותו לארה"ב. על אף שלבו ונפשו היו בירושלים, בה פעל בתחילת דרכו, הוא לא נכח בישראל בעידן שבו החלה להתפתח החברה הציונית-דתית. הרב הירשנזון נשכח כשם שנשכח הרב ריינס; הגותו הגדולה של הרב קוק האפילה על פועלו של הרב הירשנזון ועל האופציה שעלתה מכתביו. זאת במיוחד לאור העובדה שכתביו, כמו כתבי הרב ריינס, כמעט ולא היו מוכרים בעידן המהפכני שבו כוננה הציונות הדתית את עצמה. סיבה פרוזאית יותר להעלמותו של הרב הירשנזון מן התודעה קשורה לאיכות ההדפסה של ספריו. מכיוון שלא היה לו כסף רב, הוא הוציא את ספריו בדפוס בעל איכות ירודה ברומניה. קשה היה להשיג ולרכוש את ספריו, וגם העותקים שנקנו לא שרדו יותר מכמה עשורים, בשל התפוררות הדפים.

לאחרונה החלה כתיבה מחקרית מסוימת על הגותו של הרב הירשנזון – תחילתה במונוגרפיה שכתב פרופ' אליעזר שביד אודותיו, ושיאה בעבודת חייו של חברי ותלמידי ד"ר דוד זוהר, שכתב את הספר החשוב ביותר עליו. דוד זוהר גם עמל על הוצאה מחודשת של כתבי הרב הירשנזון, זאת במסגרת מפעל שנוסד במכון הרטמן ושדוד הרטמן היה אחד ממוביליו. עד עתה יצאו שני כרכים מהודרים של הספר "מלכי בקדש" ואני מקווה שנוכל להמשיך במפעל זה, שמטרתו להנגיש את הגותו הייחודית של הרב הירשנזון לקהל היהודי והישראלי.