בשני מקומות עוסק המקרא בעבירה של קיום יחסי מין עם אישה בתולה שאיננה נשואה: דין אונס של נערה בתולה העוסק ביחסי מין בכפייה (דברים כב, כח-כט), ודין פיתוי נערה בתולה העוסק ביחסי מין בהסכמה (שמות כב, טו-טז). עיון בדיונים החז"ליים סביב פסוקים אלו, כמו גם בדברי הרמב"ם הנסמכים עליהם, מאפשר להבין את עמדתם בנוגע לעבירת האונס ומשמעותה.

ההלכה היהודית מונה סוגים שונים של פיצויים אותם משלם אדם החובל את חברו. כל אחד מן הפיצויים הללו מוקצה לסוג נזק מסוים אותו גרם החובל, ולפיכך סוגי הפיצויים בהם מחויב החובל משתנים מסיטואציה אחת לאחרת. המשנה קובעת כי "הַמְפַתֶּה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְהָאוֹנֵס אַרְבָּעָה: הַמְפַתֶּה נוֹתֵן בֹּשֶׁת וּפְגָם וּקְנָס, מוֹסִיף עָלָיו אוֹנֵס שֶׁנּוֹתֵן אֶת הַצַּעַר" (משנה כתובות, פרק ג משנה ד). כלומר, במקרה של פיתוי נערה בתולה מחייבת ההלכה התלמודית את המפתה לשלם "קנס", "בושת" ו"פגם": הקנס קשור לשינוי מעמדה של הנערה מבתולה ללא-בתולה ואילו הבושת והפגם הם פיצוי על ירידת "ערכה" הכספי של הנערה מרגע שהפכה לא-בתולה. במקרה של אונס בתולה, מחויב האונס בפיצויים אלו (גם כאן – בשל הפגיעה בבתולי הנאנסת ובשל השלכותיה הכספיות), ואליהם מתוסף גם תשלום "צער", המוקצה בדרך כלל בהלכה לפיצוי על כאב פיזי.

אם כן, הכאב הפיזי בגינו משולם ה"צער" הוא המייחד את עבירת האונס על פני עבירת הפיתוי, ולפיכך הבנת טיבו של פיצוי זה עשוי לסייע להבין את מהות מעשה האונס בעיני חז"ל. לשאלת זו, על אודות מהותו של תשלום ה"צער" לנאנסת, הוקדשה סוגיה במסכת כתובות (דף לט ע"א-ע"ב). בתחילת דבריה פוסלת הסוגיה את האפשרות כי מדובר בפיצוי על חבלות הנגרמות לאישה בעת האונס והיא קושרת את ה"צער" למעשה האונס כשלעצמו. כך, טוענת הגמרא כי הסיבה בגללה מחויב האונס בפיצוי זה בעוד המפתה פטור ממנו היא ש"אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון".

קביעה זו עשויה להתפרש בשתי דרכים שונות: אפשרות הקריאה הראשונה היא כי כאב הביאה הראשונה, הכרוך בפגיעה בבתולי האישה, כואב יותר כשהוא נעשה באונס מאשר ברצון. פרשנות זו אכן מתאשרת מהמשך הסוגיה, המצטטת מפי נשים שונות תיאורים ודימויים הממחישים את הכאב הכרוך בביאה הראשונה. אם כך הוא, הרי שהפיצוי לו זכאית האישה הנאנסת נובע מהיותה בתולה, דבר המיסב לה כאב רב יותר במקרה של אונס. לפי קריאה אפשרית אחרת ופחות מסתברת בסוגיה, הגמרא טוענת שיחסי מין כפויים כואבים יותר מאשר יחסי מין שנעשים ברצון – ללא כל קשר לבתולין – ולפיכך זכאית הנאנסת בפיצוי "צער" על כאב זה.

ההבדל בין שתי הקריאות הוא כמובן רב-משמעות: לפי הקריאה השניה מעשה האונס נבדל באופן משמעותי מיחסי מין המתקיימים בהסכמה, ואילו לפי הקריאה הראשונה ההבדל נוגע רק לרמת כאב ביתוק הבתולין, המועצם במקרה של אונס. הפער בין שתי אפשרויות הקריאה הופך למשמעותי ביותר במקרה של אונס אישה שאיננה בתולה: לפי הקריאה הראשונה, אונס כזה יחייב את הגבר בפיצויי "צער" על קיום יחסי מין כפויים, אך לפי הקריאה השניה – על מעשה האונס עצמו לא יתחייב הגבר בפיצויים כלל, שכן כאב הבתולים אינו רלוונטי במקרה זה. הביאה הכפויה עצמה אינה נתפסת כאקט שיש לפצות עליו (אם כי האנס, כמובן, עשוי להתחייב בגין חבלות אחרות שייגרמו לאישה בעת האונס, כדין כל חובל בחברו). אלא שמקרה כזה, של אונס אישה שאינה בתולה, אינו נידון כלל במקרא ובחז"ל, ועל כן לא ניתן לקבוע בוודאות אילו מן הפרשנויות לדברי התלמוד היא הנכונה.

אך בעוד שבתלמוד נותרות שתי האפשרויות הפרשניות פתוחות, הרי שפסיקת הרמב"ם בדיני אונס ומפתה מעלה באופן ברור כי לדעתו נאנסת שאינה בתולה אינה זכאית לפיצוי על מעשה האונס (אלא, כאמור, רק על החבלות הנגרמות לה בעקיפין, במקרה שהיו כאלו). כך, בדיונו בפיצויים השונים להן זכאית נאנסת או מפותה מציין הרמב"ם רשימה של נשים שאינן זכאיות לתשלום קנס משום שאינן בתולות, ובהלכה העוקבת הוא פוסק כי כל אישה שאינה זכאית לקנס אף אינה זכאית לפגם ולבושת (משנה תורה, הלכות נערה בתולה, פרק ב, הלכה ט-יא). ההגיון בקביעות אלו נעוץ בכך שהקנס, הפגם והבושת קשורים כולם בפגיעה בבתולי האישה ובהשלכותיה של פגיעה זו.

דיוק בדברי הרמב"ם בהלכות אלו ובהלכות נוספות בשני הפרקים הראשונים ב"הלכות נערה בתולה" מעלה כי הרמב"ם סבור שנשים אלו, שאינן בתולות, אף אינן זכאיות לתשלום "צער". זאת, בשל תפיסתו כי תשלום זה קשור לפיצוי על הכאב הפיזי הנגרם לאישה בביאה ראשונה (הבנה אפשרית ואף מסתברת בדברי חז"ל, כפי שראינו). מדבריו עולה אפוא כי תשלומי הפיצויים בגין אונס – קנס, פגם, בושת וצער – קשורים תמיד לבתוליה של הנאנסת, וממילא, אישה לא-בתולה שנאנסת אינה זכאית לשום פיצוי מן האנס על מעשה האונס עצמו. אכן, כך הבינו את דברי הרמב"ם גם פרשניו, שהסתייגו מקביעותיו באופן חריף (כך למשל, בחיבורו "כסף משנה" על הלכות אלו מצטט ר' יוסף קארו את דברי ר' יעקב בעל הטורים, התמה על כך שהרמב"ם קובע כי "צער ובושת ופגם" תלויים בתשלום קנס).

קריאה זו ברמב"ם ובסוגיה התלמודית מעלה כי לדידם מעשה האונס עצמו אינו כרוך בעבירה. שכן אדם האונס אישה נשואה פוגע בגבר אליו האישה נמצאת בזיקה ולפיכך דינו מיתה (דברים כב, כג-כז); אדם האונס או מפתה נערה בתולה, פוגע בבתוליה ולפיכך עליו לפצות אותה (כאמור – על הפגיעה במעמדה החברתי, בערכה הכספי וכן על הכאב הפיזי הכרוך בביאה ראשונה כפויה); אך אדם האונס אישה שאינה בתולה ואינה נשואה – אינו חייב בפיצויים כספיים על מעשה האונס כשלעצמו.

תפיסה הלכתית זו עיוורת למימד הייחודי הקיים בעבירת האונס כאקט חריף של אלימות מינית. היא אינה מקטלגת את האונס עצמו כאלימות, אלא אם כן נגרמו חבלות משניות כתוצאה מן המעשה (ואזי מדובר באלימות "רגילה" גרידא, במסגרתה מחויב הפוגע לפצות את חברו על חבלות שגרם לו). במובן זה, בין מעשה האונס כפי שאנו מבינים אותו כיום לבין האופן בו הוא נתפס על-ידי חז"ל והרמב"ם קיים יחס של שיתוף השם בלבד. התפיסה המודרנית רואה במיניות קטגוריה מובחנת ובעלת משמעות מיוחדת, המהווה רכיב בסיסי ומהותי בזהות האישית. לפיכך, החוק המודרני מגדיר אונס ככזה גם אם הוא אינו כרוך בחבלה או באלימות פיזית (כך למשל במקרה בו אישה קופאת ואינה מתנגדת לאונס באופן אקטיבי). ברוח זו אף שונה החוק הישראלי כאשר הוסרה דרישת ההתנגדות של הנאנסת לשם הרשעה באונס. לעומת זאת, בתפיסת עולם שבה מיניות אינה רכיב משמעותי ועמוק בזהות, ובוודאי בחברה שבה לאישה אין בעלות על מיניותה, לא קיימת קטגוריה של ממש לעבירת האונס עצמה, אם אין היא אינה מלווה באלימות או בפגיעה בבתולי האישה.

(צילום מתוך חשבון flicker של Women's eNews)