בשבוע האחרון, בעודי מתחיל לערוך את חשבון הנפש של תחילת חודש אלול, מצאתי את עצמי חוזר לסדרת תמונות: מחלקת טיפול נמרץ ברמב"ם, לילה קשה, לוחם פצוע, אחיו שטוען ליחס לא הולם מ"צוות דובר ערבית", והמולה ברשתות החברתיות שכמובן הפכה להזדמנות פז עבור פוליטיקאים להרחבת השסעים והפילוג.
כמו רובנו, גם אני לא אוהב בתי חולים. אבל כל מי שביקר שם בשעת משבר יודע: בית חולים הוא אחד המקומות האחרונים בישראל שבהם עדיין קורה נס יומיומי של אמון. רופא ערבי מציל חייל יהודי. אחות דוברת ערבית מחזיקה יד של אמא שכולה. ברגע שהדם זורם, אף אחד לא שואל מאיזה מגזר אתה. זו לא אוטופיה תאורטית, זה קורה בפועל כל יום וכל לילה, במסדרונות שלרוב רחוקים מאיתנו.
וזו בדיוק הסיבה שמה שקרה בשבוע שעבר כל כך מסוכן. כי המרקם הזה עדין. הוא לא נבנה על הצהרות אלא על אלפי אינטראקציות קטנות של כבוד הדדי, ומספיק פוסט אחד זועם כדי לסדוק אותו. בית החולים שלם – שבו יהודים וערבים, רופאים ואחים, שהצילו חיים דקה אחר דקה – מצא את עצמו נאשם במשפט ציבורי שעצם קיומו הוא כבר נזק עצום.
אני רוצה להיות זהיר כאן, כי אני לא רוצה לבנות אוטופיה משלי מהצד השני. למשפחה של חייל פצוע יש זכות מלאה, בלתי מתפשרת, לדעת שאחיהם החסר-אונים מטופל במסירות ובזהירות. תלונה על יחס לא ראוי צריכה להיבדק בכל הרצינות. אבל היא לא צריכה להיחשד מראש כגזענית. גם תקלות רפואיות קורות, ולצערנו לעתים בתי החולים לא תמיד מצטיינים ביחס מכבד. זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה.
בסופו של דבר, הנהלת בית החולים רמב"ם בדקה, ולא מצאה בסיס לטענות. חשוב לדעת את זה, וגם לכבד.
אבל בין הבירור הראוי לבין מה שקרה בפועל יש תהום. כי המקרה הזה נוצל מיידית כדי לתרגם אותו למשוואה: ערבי מטפל = ערבי חשוד. וזהו לב הבעיה. הסכנה הגדולה ביותר איננה השאלה אם הצוות טעה או לא. הסכנה הגדולה ביותר היא משוואות של שחור-לבן שמוחקות כל חשבון עדין, בין ביקורת לגיטימית לבין הסתה, בין דאגה למשפחה לבין עלילה על ציבור שלם.
יש בתוכנו, בכולנו, ולא רק אצל "הצד השני", אלמנט של חשד שמחפש רק הזדמנות להתלבש על עובדות, או עובדות שטרם נבדקו. זה מהיר, זה מוכר, זה יושב על נרטיב שקל להתחבר אליו.
סיפור חסידי-עממי ידוע מספר על אדם שהגיע אל הרב ושאל אותו איך אפשר לעשות תשובה על לשון הרע. הרב אמר לו להביא כרית נוצות ועלה איתו לראש הגג – וקרע מולו את הכרית. הנוצות עפו ברוח לכל עבר והתפזרו ברחבי העיר. ואז אמר הרב: "לך אסוף את כל הנוצות והשב אותן בחזרה אל הכרית".
כמו שבלתי אפשרי לאסוף את כל הנוצות שהתפזרו, כך גם את השמועות והלשון הרע שהופצו לכל עבר לא ניתן להשיב. גם אם יש חרטה גדולה ורצון לתקן – זה בלתי אפשרי, ניתן רק לדאוג להתנהגות שלנו מכאן והלאה.
חודש אלול מזמין אותנו לחפש ולפשפש לא אצל האחר, אלא קודם כל אצלנו.
פורסם לראשונה ב"דרכי נעם".
