משה רדמן
"במושב שגדלתי בו, שהיה כמו העתק של כפר מהרי האטלס – מרוקאי אותנטי – אם מישהו התנהג כמו דודי אמסלם אמרו לו: אולי תשתוק? אנשים כמוהו לא היו מודל וסמל, הם היו מודל לבורות להתנהגות לא ראוייה. נימוס היה המודל."
ד"ר שגית פרץ דרעי התארחה בפודקסט "כל הקלפים על השולחן" עם משה רדמן. הם דיברו על גיוס חרדים, על ההקצנה הדתית בארץ, ועל נתניהו, שמנציח את הסטריאוטיפים כשהוא מקיף את עצמו בדמויות מזרחיות סטריאוטיפיות.
"נתניהו עשה עוול מאוד לציבור המזרחי במדינת ישראל בכך שבחר להקיף את עצמו במזרחים מהסוג הסטריאוטיפי, שגם מתחזקים את הסטראוטיפ באופן מודע, במטרה לקבע איזשהו דמות של מזרחי, והדמות הזאת רק מתקפת את המבנה החברתי הקיים במדינת ישראל. מה שבאמת יכול לשנות זה מזרחים שמציבים אלטרנטיבה, שאומרים יש פה משהו שהוא טוב, שהוא לוקח אותנו קדימה. אבל זה כבר מפחיד את נתניהו."
דרעי דיברה על האופי של היהדות המזרחית, על אופיה המתון, ועל מדוע במקום להשפיע ממתינותה על החרדיות האשכנזית, שינתה את עצמה לכיוון ההחמרות החרדיות. "הנקודה הזאת כואבת לי במקום הכי אישי, כי אני חושבת שלבני עדות המזרח מהבחינה הזאת היייתה בשורה מאוד גדולה בהיבט של החיבור בין היהדות למודרנה.
"בימי העלייה מצפון אפריקה, היו ארבעה זרמים חינוכיים שמדינת ישראל הגדירה: ממלכתי, ממלכתי דתי, חרדי וערבי. לא היה בהם מסלול מסורתי. המסורתיים נתפסו בעיני הדתיים אבל גם בעיני החילונים כמי שלא סגורים על עצמם, כמי שלא יודעים לאן הם שייכים.
"כשאתה מגיע למקום חדש שהכלל שכללי המשחק בו הם חדשים לחלוטין וזרים מאוד אתה לא מכיר את השפה התרבותית אני אפילו לא מדברת על השפה המדוברת אלא השפה התרבותית ואתה גם אדם חלש בסיטואציה שנוצרה במצוקה הכלכלית והחברתית, היכולת שלך להגיד: יש לי כאן הון תרבותי שאני יכול לשים על השולחן היא מאוד קטנה."
היא הביעה צער על ההקצנה הדתית בישראל היום, וייחסה אותה, באופן מפתיע, דווקא לתרבות השפע:
"סבתא שלי, שהיתה אישה יותר צדיקה ממני, לא היה לה 'ירקות בלי חרקים' – היא היתה שוטפת את הירקות היטב ובודקת אותם, והיו אוכלים. האפשרות הזאת, לחפש החמרה בכשרות, זה תולדה של פריבילגיה. והשאלה צריכה להיות – למה אתה משתמש בפריבילגיה שלך? לדקדוקי עניות? או לפיתוח דתי ורוחני?"
בהקשר זה הזכירה את הרב עובדיה יוסף, שהמוטו שלו היה "כוח דְהֶתֵּירָא עדיף" – היכולת להתיר עדיפה:
"הוא כל הזמן היה אומר 'מי שמחמיר חמור'. אבל למה מי שמחמיר חמור? כי להגיד על משהו שהוא אסור זה קל, אבל להגיד על משהו שהוא מותר ועדיין לא להחטיא אנשים – בשביל זה צריך להבין טוב טוב את ההלכה, ואם אתה אדם שזה חשוב לו, אז אתה טורח בשביל זה.
"זה יושב על תפיסה עמוקה של הומניזם, של כבוד לאדם, של רצון באמת לאפשר לאנשים לחיות חיים טובים. ואם אכפת לך מהאישה העגונה הזאת שבעלה נעלם או נמוג בתוך איזשהו טנק ביום כיפור במלחמה, ואתה לא מצליח לישון בלילה כ כי הצער שלה מלווה אותך, אז אתה עושה הכל כדי למצוא את הדרך להתיר אותה בצורה שהיא גם תהיה הלכתית וגם תהיה אנושית.
"יש קשר הדוק בין הרגישות האנושית לבין העמדה ההלכתית. זה לא במקרה שהמוטו שלו היה 'כוח דְהֶתֵּירָא עדיף'. הוא בחר אותו בגלל התשתית הזאת, שאומרת יש כאן משהו גדול שזה בני אדם בני אדם הם חשובים."
עם זאת, דרעי דיברה גם על ההקצנה הליברלית, עם הדגש לכאורה על שימת האדם במרכז. "הליברליזם התחיל מהתפיסה שהאדם נברא בצלם אלוהים, וזו תפיסה של היהודים," אמרה. "אנחנו הבאנו את זה, בספר בראשית.
"אם האדם נברא בצלם אלוהים אז הוא יצור חשוב. היא חשובה. וכל אדם ראוי לכבוד. אבל הגענו למצב שהאדם החליף את אלוהים לחלוטין. זאת כבר בעיה. זה מביא להתפרקות." בעיניה, חלק מההקצנה הדתית היא ריאקציה גם לדברים האלה.
לקראת סיום שיחתם, ניסו רדמן ודרעי לעמוד על מורכבות הזהויות בחברה הישראלית, ועל האפשרות למצוא חיבורים. דרעי, העידה על עצמה שהיא הוציאה את עצמה "מתפיסה שאומרת שהאמת נמצאת בקיצוניות.
"אני יודעת שהאמת של ריבונו של עולם היא פרו רבו ומילאו את הארץ וכבשוה. יש כאן עבודה שהיא עבודה של בניית העולם, ולבנות עולם – אי אפשר בקיצוניות. וזאת אמת אלוהית."
