בהסכמים הקואליציוניים של הממשלה הנוכחית נקבע שתוחזר לבתי הדין הרבניים הסמכות לכהן כבוררים בענייני אזרחיים כגון סכסוכי ממון.[1] אם שני הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם, אזי בית הדין יהיה רשאי לדון ולפסוק לפי הדין הדתי.
על פי החוק הישראלי, הפותח בהליכי הגירושין, בין אם זה האיש או האישה, יכול לגרור את הצד השני לערכאה השיפוטית הנוחה לו, בין אם מדובר בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה (מרוץ הסמכויות). אך עד כה הסמכות של בית הדין הרבני היתה רק בעניינים הכרוכים בגירושין כגון מזונות הילדים. ההצעה החדשה מרחיבה את סמכות בית הדין הרבני גם לענייני רכוש.
בשנת 2006 קבע בג"ץ בפרשת 'סימה אמיר' שבתי דין רשמיים של מדינת ישראל לא יכולים לתפקד גם כבוררים. אלא אם כן תקבע זאת הכנסת במפורש בחקיקה. אמנם, אזרחים ישראלים יכולים לפנות לבתי דין לענייני ממונות הפוסקים לפי ההלכה היהודית ולהסמיך אותם לדון בעניינם מתוקף חוק הבוררות, אך זו נעשית אך ורק ביוזמתם וברצונם של שני הצדדים. לעומת זאת, זוג ישראלים הבא להתגרש חייב לעשות זאת בבית הדין הרבני שהוא הסמכת הבלעדית לענייני נישואין וגירושין.
אמנם גם על פי ההצעה הנוכחית, הזוג אינו חייב לקיים את הדיונים בנושאים האזרחיים בבית הדין, אך עצם האפשרות לעשות זאת פותחת פתח גדול מאוד לסחיטה של האישה הבאה להתגרש.
על פי ההלכה היהודית מעמדה של האישה בגירושין נחות מזה של האיש. רק האיש יכול להחליט, ומרצונו החופשי, לגרש את האישה. האישה אינה יכולה לתבוע גירושין (אלא במקרים נדירים ביותר). זאת ועוד, לאישה, בשונה מן האיש, הכרח גמור לקבל גט במקרה של פרידה אם היא רוצה להתחיל חיים זוגיים חדשים. אם תעשה זאת ללא גט היא תואשם בניאוף וילדיה מקשר זה ייחשבו לממזרים. לעומת זאת, איש שאשתו סרבה לקבל ממנו גט, יכול בפועל לקיים זוגיות חדשה (עם אישה שאינה נשואה), במקרים מסוימים[2] אף יתירו לו להינשא לאשה נוספת, ובכל מקרה, ילדיו לא יהיו ממזרים. מצב לא שוויוני זה לוחץ על נשים המבקשות להתחיל חיים חדשים. ענייני הממון שבין בני הזוג המתגרשים הם אחד המרחבים בהם מתרחש מאבק הכח בין האיש לאישה. ידו של הגבר על העליונה והוא תמיד יכול לאיים בסירוב לתת גט אם לא יענו דרישותיו הכספיות. זאת ועוד, ההלכה היהודית אינה מכירה במעמדה השווה של האישה לבעלה בענייני ממון. לעומת זאת, בית המשפט הישראלי פוסק על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. לפיכך, אשה עלולה להפסיד חלק מהרכוש המגיע לה על פי החוק בגלל חוסר נכונותם של חלק מהדיינים בישראל לדון על פיו.[3]
כאשר בתי הדין יקבלו סמכות לדון כבוררים בענייני ממון בין בני זוג צפוי להיווצר לחץ קבוע על נשים לקיים את הדיון דווקא בבית הדין הרבני בתקווה שכך יוכלו להשיג את הגט המיוחל גם במחיר כלכלי כבד. במילים אחרות, אי השוויון ההלכתי בגירושין עשוי להוביל לאי שוויון משפטי בעניינים הכספיים.
אם בתי הדין יקבלו סמכות שיפוט בדיני ממונות לא כבוררים אזי אנחנו נכנסים לבעיה גדולה עוד יותר מפני שיווצר לחץ גדול יותר על הציבור הדתי להביא את ענייניו המשפטיים לבית הדין הרבנים. המחקר מראה שבתי הדין הרבניים נוטים לפגוע בזכויות עובדים מפני שדין תורה אינו מכיר בחלק מהזכויות הקיימות היום לעובדים.[4]
[1] בהסכם הקואליציוני עם ש"ס דובר על סמכות רחבה יותר – סמכות שיפוט ולא רק בוררות. אנו נדון כאן באפשרות המצומצמת יותר של מינוי בית הדין כבורר אך הדברים נכונים כמובן גם להצעה המרחיבה יותר.
[2] היתר זה נקרא "היתר מאה רבנים". במקרים בהם האשה אינה מוכנה לקבל את הגט בגלל מצב של אי שפיות או חוסר הכרה מתיר בית הדין לגבר לשאת אשה שניה זאת בתנאי שמאה רבנים יאשרו זאת.
[3] כך למשל פסק בית הדין הרבני שאשה שבגדה בבעלה לא תקבל את מחצית הרכוש לו היא זכאית על פי החוק. להרחבה ראו כאן
[4] ראו: רון קליינמן, "הכל כמנהג המדינה? – הלכה והשקפה בפסיקת הדיינים בבתי הדין הממלכתיים בישראל בסכסוכי עבודה", מחקרי משפט, לב (תשע"ט – 2019)
