ר' זלמן שחטר-שלומי, מייסדה ומנהיגה של תנועת ההתחדשות היהודית בארה"ב, פעל מתוך מחויבות לאלהים חיים, תודעה דתית עמוקה, אומץ רב ואהבה גדולה. ד"ר מלילה הלנר אשד משרטטת קווים לדמותו של ר' זלמן, שבאמצעות חידוש פני הדת וייסוד ריטואלים רוחניים חדשים בקש לשמור על הליבה הפועמת של היהדות חיה ורלוונטית לדורנו
לפני מספר שבועות, בשלושה ביולי, נפטר לבית עולמו ר' זלמן שחטר-שלומי, מייסדה ומנהיגה הצבעוני והיצירתי של תנועת ההתחדשות היהודית בארה"ב. אלפי תלמידיו הפזורים בכל רחבי העולם ספדו לו והתאבלו עליו. עם זאת, דומה שבקרב הציבור הישראלי דמותו של ר' זלמן אינה מוכרת דיה, והסתלקותו כמעט ולא עוררה הדים בארץ. אכן, לדאבון הלב הציבור הישראלי כמעט ולא זכה לטעום מן הטעם המיוחד של ההתחדשות היהודית אותה הוביל ר' זלמן. פעילותו התמקדה בצפון אמריקה וכתביו כמעט ולא התפרסמו בעברית (הספר היחיד שפרסם ר' זלמן בעברית הוא "קרבת אלהים: על תיקון עולם ועל תיקון הלב" ירושלים, 2006, שנכתב במשותף עם תלמידתו הרב רות גן קגן). ממילא, גם חידושיו פורצי הדרך במחשבה היהודית, בחסידות ובקבלה ובריטואלים היהודיים – כמעט ואינם מוכרים בישראל. מושגים כמו 'כשרות אקולוגית' ו'זיכר יהודי' (ברוח האסלאם הסוּפי), וריטואלים כמו תפילה בתנועה, תפילה מתוך שמיעת מוזיקה קלאסית, עליות קבוצתיות לתורה ועוד – זרים לישראלי הממוצע.
ר' זלמן נולד בפולין בשנת 1924, וגדל בווינה בבית חסידי. אביו, חסיד בעלז ליברלי, שלח אותו ללימודים ב'חדר' ובמקביל לגימנסיה בעלת אופי ציוני-סוציאליסטי. בימי מלחמת העולם השניה ברחה המשפחה מוינה וב-1941 הגיע ר' זלמן לארה"ב. באותה תקופה החל להתקרב לחסידות חב"ד, למד בישיבה המרכזית של חב"ד, הוסמך לרבנות ושימש כרב קהילה מספר שנים. בסוף שנות ה-40 שלח אותו האדמו"ר השישי של חב"ד, ר' יוסף יצחק שניאורסון, לקמפוסים אוניברסיטאיים ברחבי ארה"ב כדי לעסוק בהפצת יהדות וב"קירוב לבבות" יחד עם ר' שלמה קרליבך. שם נפגש ר' זלמן בסטודנטים הצעירים, "ילדי הפרחים", שרבים מהם היו עסוקים בחיפוש רוחני.
במשך כל הזמן הזה היה ר' זלמן טרוד במחשבות על העולם הדתי ועל הצורך שלו בהתחדשות. הוא ביקש דרכים להגיע לצעירים עמם נפגש, רבים מהם דור שני לניצולי שואה, שלא מצאו את מבוקשם הרוחני בבתי הכנסת המסורתיים שבצפון אמריקה – הן האורתודוכסיים והן הליברליים. אט אט התרחק ר' זלמן מאורח החיים החב"די ונהה אחרי חיפוש רוחני אישי, עמוק ואותנטי, תוך שהוא לומד באופן עצמאי תורות רוחניות שונות. הוא סבר כי תרבויות דתיות ברחבי העולם מלאות חכמה עמוקה, ושיש לנסות ללמוד מהן, לקבלן ולהטמיע את חכמתן (יחד עם חכמת המדע המודרני והטכנולוגיה) בתוך עולמה המסורתי של היהדות. באמצע שנות ה-60 השלים ר' זלמן תואר שני במדעי הדתות ולימד במוסדות אקדמיים. קשריו הרשמיים עם חסידות חב"ד נותקו לבסוף כאשר בשנת 1968 נשא הרצאה על הקשרים בין תורת הקבלה לשימוש בסם LSD.
ר' זלמן שחטר-שלומי, 2005
צילום: Edis Jurcys
ר' זלמן החל לפלס את דרכו ולחפש דרכים לחדש את היהדות כדי שתוכל לתת מענה לצרכיהם הרוחניים של בני הדור הצעיר בארה"ב. הוא זיהה כי אנשים רבים צמאים לעומק רוחני בחייהם, אך אין להם הכלים לשאוב מן היהדות המסורתית מים חיים. המענה לכך היה לדעתו שינוי צורתה החיצונית של הדת באופן שיאפשר ללב שלה, אותו ראה בעיקר בתורות הקבליות והחסידיות, לפעום גם בדור הזה. בר' זלמן האירה ההכרה שהיהדות הולכת וגוועת לאחר השואה ושכדי לשמור על חיוניותה עליה לעבור שינוי פרדיגמטי; אמונות, דעות ומנהגים צריכים להשתנות באופן רדיקלי כדי שיתאימו למציאות החדשה של העולם ולאופקים המתרחבים של התודעה האנושית.
הדברים שאפיינו את הגותו וכתביו, את הריטואלים שחידש ואת האופן בו הנהיג את קהילתו היו מחויבות לאלהים ותודעה דתית חיה ועמוקה, לצד אומץ, בטחון ואהבה. לאלו נוספה נכונות וחדווה בלתי נדלות לעריכת ניסיונות בתחום הריטואלים והדת. ר' זלמן לא חשש שמא חידושים והנהגות שלו "יכשלו" או לא יעמדו במבחן הזמן, ובחר ללמוד תוך כדי ניסוי וטעייה. אולי האומץ הרדיקלי לעשות זאת נעוץ היה בעובדה שר' זלמן היה בן העולם הישן שגדל בבית חסידי, למד בישיבות ושימש כרב קהילה; התחושה הנינוחה של מי שיושב במסורת כבתוך ביתו אפשרה לו חירות עצומה לדרוש וליצור.
שניים מהריטואלים המרהיבים שלו, המדגימים בזעיר אנפין את פעילותו, הם טלית צבעי הקשת והעליות הקבוצתיות לתורה. כמו רבים ממנהגיו האחרים, גם טלית צבעי הקשת נולדה מתוך צורך אישי, כאשר ר' זלמן חיפש דגם של טלית חדשה שיעניק יותר משמעות לחווית ההתעטפות בה. לאחר ניסיונות שונים ומגוונים, יצר לעצמו טלית שלאורכה שזורים שבעה פסים צבעוניים, המסמלים את שבע הספירות התחתונות ואת שבעת ימי הבריאה. כל אחד מן הפסים תוכנן בקפידה: צבעו הותאם לספירה אותה הוא מייצג וליום בבריאה שכנגדה הוא עומד, ורוחבו וגבולותיו נקבעו לפי איכויותיה של אותה ספירה. הסקיצה הסופית שהניחה את דעתו של ר' זלמן התקבעה והפכה לטלית הצבעונית הראשונה, שכיום מיוצרת באופן תעשייתי ונמכרת בישראל ובארה"ב. הטלית מסמלת יותר מכל כמה חש ר' זלמן מחובר לעולם האלוהות ולטבע, ועד כמה לא חשש מלנסות להכניס "צבעוניות" לגווני השחור-לבן של המסורת היהודית.
את העליה הקבוצתית לתורה חידש ר' זלמן לאור העובדה שבדרך כלל עולים אנשים לתורה בבית הכנסת בעקבות שמחות ואירועים חגיגיים, או לחילופין בשל מעמדם הכלכלי (בבתי כנסת בהם נמכרות העליות לתורה). לעומת זאת, אנשים ממעמד כלכלי נמוך או כאלו שחווים משבר, מחלה או קושי אינם זוכים להשתמש בעליה לתורה כדרך לנחמה, לעידוד ולתמיכה. גם אם הקהילה מודעת למשבר שעובר אחד מחבריה, הוא לא ירגיש בנוח לעלות לתורה ולציין את מצוקתו לפני כולם. לפיכך חידש ר' זלמן את האפשרות לעלייה קבוצתית לתורה: לפני כל עלייה נידונים מעט הפסוקים שעומדים להיקרא מן התורה, ולאחר מכן מוזמנים מתפללים המרגישים שפסוקים אלו מתקשרים לחייהם האישיים לעלות יחד לתורה, כאשר כל אחד מהם מכוון באופן אישי למילות הפסוקים.
בהספד שנשא במכון הרטמן הרב פרופ' ארתור גרין, תלמידו וחברו של ר' זלמן, הוא דרש את שורות הפיוט המפורסם הנאמר בתפילת נעילה של יום כיפור: "פתח לנו שער / בעת נעילת שער / כי פנה יום". הוא דיבר על ר' זלמן, פותח השערים, שלא התעייף מלעמוד בפתח השער ולהכניס אנשים אל היהדות, ועל נעילת השערים שחש עם האובדן הנורא של מסורות יהודיות בשואה.
אכן, עם פנות היום, בעולם שבו יש צורך עצום ברוחניות חיה ומתחדשת, עיצב ר' זלמן יהדות פתוחה וחובקת, עמוקה מיני ים ומלאה ברוח אלהים חיים.
