פסיקותיו ההלכתיות של הרב יוסף משאש, מגדולי רבני צפון אפריקה בדורות האחרונים, משקפות את מפגשו עם התרבות המודרנית על ביטוייה השונים. פרופ' צבי זוהר עומד על היחס הסובלני, המכיל והיצירתי של הרב משאש כלפי גילויים שונים של המודרניות, גם במקומות בהן היא קוראת תיגר על ההלכה

הרב יוסף משאש נולד במרוקו בשנת 1892, וכבר כשהיה בן עשרים חווה את השינויים הדרמטיים – התרבותיים, הציבוריים והפוליטיים – שהתחוללו בעקבות כיבוש מרוקו על-ידי צרפת. התרבות המערבית המודרנית, על חידושיה הטכנולוגיים ועל תפיסותיה החדשות אודות האדם, חירותו ושאיפתו להתפתח, עשו עליו רושם גדול.

בהיותו בן 32 התמנה הרב משאש לרבה של העיר הקטנה תלסמן שבאלג'יריה. שם הוא התוודע מקרוב לציבור יהודי בעל מאפיינים צרפתיים מובהקים, שהתרבות המערבית המודרנית חלחלה אליו באופן משמעותי (בשל תפיסתה של אלג'יריה כחלק ממדינת צרפת כבר עשרות שנים). כאן היה עליו להתמודד לראשונה עם קהילה יהודית שאינה יכולה לכפות על חבריה את קיום ההלכה, ויתרה מזאת, לחבריה ישנה אלטרנטיבה מושכת לשמירת המצוות היהודית – השתלבות בקהילה הלא-יהודית בסטטוס חוקי שווה. כפי שנראה להלן, ההחלטה האסטרטגית שקיבל הרב משאש היתה לראות בתמורות הזמן נתון עובדתי שאיננו שלילי ביסודו, שבמסגרתו יש לבנות את ההלכה ואת החיים היהודיים בעת החדשה. כך, הוא סבר שיש לקבל את הקהילה על כל חלקיה השונים, כולל אלו שאינם שומרים כמעט כלל על קיום ההלכה ואין להם השכלה יהודית משמעותית.

בשנת 1939 חזר הרב משאש מאלגי'ריה למרוקו, ומילא שם שורה של תפקידים רבניים חשובים. בשנת 1964 עלה לישראל ואחרי זמן קצר ניאות לקבל על עצמו את תפקיד הרב הראשי הספרדי של חיפה. בתפקיד זה שימש עד לפטירתו כעשר שנים לאחר מכן.

דרכו ההלכתית הייחודית ותפיסותיו אודות הדרך הנכונה להתמודדות עם תמורות הזמן באות לידי ביטוי בכתיבתו הענפה, בין השאר בפסקי ההלכה הרבים שכתב. דוגמאות מובהקות לכך הן פסיקותיו הדנות ביחס ליהודי שאינו שומר שבת, בחובת כיסוי ראש לנשים נשואות וביחס כלפי הנצרות.

בשנת 1939 נשאל הרב משאש אודות האופן בו יש להתייחס לחברי הקהילה היהודית שאינם שומרי כשרות ושבת, זאת לאור הקביעה של המקורות הקדומים לפיה יהודי המחלל שבת בפרהסיה הרי הוא כגוי, וכך יש להתייחס אליו. בדבריו, דוחה תחילה הרב משאש את האפשרות להקל את היחס ליהודים אלו בשל הגדרתם כ"אנוסים" או כ"תנוקות שנשבו" – כלומר, יהודים שנסיבות חייהם כפו עליהם את הניתוק מהדת ולכן אין להאשימם בכך. לדבריו, מדובר ביהודים שגדלו בחברה מסורתית והחליטו באופן מודע שלא להמשיך ולשמור הלכה, למרות הידע שלהם והרקע המסורתי בו גדלו.

הרב יוסף משאש (מתוך שער ספר תשובותיו 'מים חיים')

עם זאת, הרב משאש סובר שאין להתייחס ליהודים אלו באופן מנוכר כ"גויים" מסיבה אחרת – בשל מרכזיותו ההלכתית של ערך השלום בין חברי הקהילה. הוא מצטט שורה של מקורות מהן עולה שלערך השלום יש חשיבות גדולה ביותר בהלכה היהודית, ושהוא דוחה כל איסור "דרבנן" (כלומר איסור שמקורו בדברי חכמים, בניגוד לאיסור "דאורייתא", מן התורה, שהוא חמור יותר), ואף דוחה קיום מצוות עשה "דאורייתא". במילים אחרות, למען שמירת השלום הקהילתי רשאי אדם להפר באופן אקטיבי ציווי "דרבנן" ואף להימנע, באופן פסיבי, מקיום ציווי "דאורייתא".

לפי הרב משאש, התייחסות מנוכרת ליהודים מחללי שבת תפגע ללא ספק ביחסי האנוש הפנימיים בקרב הקהילה. מדובר באנשים השותפים באופן יומיומי לכל אירועי הקהילה, שמחותיה ואבלויותיה, ואם הם ירגישו שמעמדם בעיני שאר חברי הקהילה הוא 'כגוי', הדבר יערער באופן עמוק את החיים הקהילתיים המשותפים. לפיכך, יש לדחות את הציווי ההלכתי על הדרתם, שתוקפו הוא כאמור מדרבנן, ולהמשיך להתייחס אליהם כחברים מלאים בקהילה, לשם מימוש ערך השלום.

פסיקה נוספת המדגימה את יחסו של הרב משאש לשינויי התקופות עוסקת בחובת כיסוי הראש לאישה נשואה, חובה הנזכרת כבר בספרות חז"ל. הרב משאש נדרש לסוגיה זו בשל שאלה שהפנה אליו אחד מיהודי מרוקו. השואל, שהתגורר באזור כפרי בדרום מרוקו, קיבל משרה בעיר קזבלנקה וביקש לעבור אליה יחד עם אשתו. האישה הסכימה לעבור עם בעלה לעיר הגדולה, אך בתנאי אחד – שהיא תוכל להתהלך בקזבלנקה ללא כיסוי ראש. זאת, משום שבניגוד לאזורים הכפריים, המסורתיים יותר, בהם מקובל שאישה תכסה את ראשה, בסביבת חיים מודרנית נשים שמכסות את ראשן נתפסות כמיושנות וכנחותות.

בתשובתו מצדד הרב משאש בדברי האישה לפיהם ביישובים ובערים המודרניים הנשים אינן מכסות את ראשן והדבר אינו נתפס כפסול או פגום מבחינה חברתית. הרב משאש פונה אל המקורות ההלכתיים שקבעו כי שיער האישה צריך להיות מכוסה, ומגיע למסקנה כי קביעה זו התבססה על הנורמות החברתית שרווחו בעולם העתיק אצל יהודים ולא-יהודים, לפיהן כיסו הנשים את ראשן כביטוי לצניעות. בנסיבות כאלו, גילוי שערה של האישה אכן נתפס כמעשה מגונה שיש בו פריצות מינית. עם זאת, טוען הרב משאש, מכיוון שבחברה המודרנית אין גילוי שער האישה נחשב כפריצות, ממילא אין הוא פוגע בערך ההלכתי של צניעות; לפיכך – לדעתו אין מניעה כי אישה יהודייה נשואה תופיע בציבור עם שיער מגולה.

פסיקה אחרת של הרב משאש נוגעת ליחס אל דתות אחרות, ובפרט לנוצרים, ובה גם נחשף טפח מן האופן בו הגיע הרב למסקנותיו ההלכתיות. הרב משאש נשאל על-ידי יהודים אלג'יריים שיושבו מחדש בתחומי צרפת אחרי 1962 האם באפשרותם להסב בניין כנסייה שאינו עוד בשימוש לבית כנסת. כדי לענות על שאלה זו, נדרש הרב משאש לשאלה האם הדת הנוצרית הינה בגדר "עבודה זרה" (לגביה מחמירה ההלכה ביותר, ולפיכך הסבת הכנסייה תהיה כרוכה בפרוצדורה הלכתית מסובכת) או שמא מדובר בדת ששומרת על אמונה באל אחד, ולפיכך אינה נכנסת לגדר של עבודה זרה. באופן מאלף, מתאר הרב משאש כיצד לפני שנים רבות, בעודו משרת כרב באלג'יריה, ביקש להבין יותר לעומק את הדת הנוצרית ולפיכך יזם מפגש עם כומר נוצרי בכנסייה על מנת לשוחח עמו בעניין זה. בשיחה, שהתנהלה בצרפתית, שאל הרב משאש את הכומר אל מי מתפללים המאמינים בכנסייה, ונענה כי התפילה מופנית לאל האחד שברא את העולם ואת האדם. אם כך, שאל הרב משאש, מה תפקידם של הפסלים והתמונות הממלאים את הכנסייה? הכומר ענה כי מטרתם היא לכוון את המחשבה הדתית כלפי האל, ואין הנוצרים מייחסים להם אלוהות. לדברי אותו הכומר, גם תפקידו של הצלב ושל ישו הצלוב הוא להזכיר למאמינים הנוצרים את החשיבות הדתית הכרוכה בחייו ומותו של ישו, ותו לא. הרב משאש כותב בתשובתו כי לאחר פגישה זו הגיע למסקנה כי הנצרות אכן אינה בגדר עבודה זרה, ומאוחר יותר הסתבר לו שאף רבני העיר אלג'יר סוברים כמוהו. לפיכך, כך ענה לאותה קהילה, אין כל בעיה להשתמש בכנסייה כבית כנסת, לאחר שיוסרו ממנה כל הסממנים הנוצריים.