מעטים הם הרבנים שפתחו צהר אל עולמם האישי. ר' יעקב עמדן, מחשובי הרבנים במאה השמונה עשרה, הינו דמות יוצאת דופן: מחד, הוא הגן בתקיפות על המסורת ורדף כל מי שנחשב על ידו כסוטה ממנה, ומאידך, הוא נחשב אחד ממבשרי ההשכלה היהודית. אך ייחודו הנוסף הוא בכך שהותיר לנו אוטוביוגרפיה שבה הוא חושף את חייו האישיים ומצדיק את פעילותו הציבורית
למרות שיש להניח שהוא עצמו היה מתנגד בתוקף לקביעה זו, ר' יעקב עמדן (1775-1698) נחשב בעיני רבים כדמות הראשונה של מבשרי ההשכלה היהודית במאה השמונה עשרה.
עמדן נולד וגם סיים את חייו באלטונה שבגרמניה. אביו, ה"חכם צבי", היה מהרבנים האשכנזים החשובים ביותר בתקופתו. במהלך חייו רכש עמדן השכלה כללית רחבה מאוד (ובכללה – שליטה במספר שפות זרות), וזו באה לידי ביטוי בכל כתביו. הוא מוכר לרבים בעיקר בעקבות מאבקו חסר הפשרות בשבתאות ובאנשים שנחשדו על-ידו כשבתאיים, ולמעשה – בכל דבר שנדמה בעיניו כסטייה מהמסורת היהודית המקובלת.
כבר בדורו שלו נחשב עמדן לדמות יוצאת דופן, ודומה שמנקודת מבטנו היום רק מתחזק הרושם של איש שמהלך חייו ואורחותיו שונים מאלה של רוב הרבנים ובעלי ההלכה בני דורו. על אישיותו הייחודית אנו לומדים מאסופות כתביו הרבים, שבהם חיבורים פילוסופיים, פולמוסיים והלכתיים, פירושים לחיבורים קדמונים, שאלות ותשובות וחיבורים אישיים. עמדן כתב בנושאים שונים ומגוונים, מתוך התבוננות ביקורתית מעמיקה שאינה מאפיינת את שאר בני דורו. הוא היה בעל חוש הבנה הסטורית ויכולת ניתוח ביקורתית הבאים לידי ביטוי בכל כתביו.
כך למשל, הטיל ספק בייחוסו המסורתי של ספר הזוהר לתנא רשב"י (לפחות ביחס לחלקו הגדול של הספר). עמדן עסק באופן חריג גם ביחסי יהודים ונוצרים, ובמיוחד במעמדם של ישו ופאולוס – עיסוק שאין לו אח ורע בתרבות היהודית בת זמנו. יחסו המיוחד לנצרות בא לידי ביטוי גם בכך שהוא לא נמנע מפניה ישירה אל חכמי הנוצרים על מנת להוכיחם, לשבחם, או לבקש את עזרתם במאבקו נגד הכתות הסוטות מדרך היהדות המסורתית. גם גישתו לנושא הפילגשות ביהדות יוצאת דופן; בתשובה ארוכה מפורטת ומנומקת היטב מצדד עמדן במתן אפשרות של חיים עם אישה במעמד של פילגש, מתוך ראייה מפוקחת, לטעמו, של הטבע הגברי.
מצבת קברו של יעקב עמדן בבית הקברות היהודי באלטונה
(צילום: Holgerjan, מתוך אתר ויקיפדיה)
***
לצד כל אלו, עסק עמדן גם בכתיבה אישית של תולדות חייו תוך כדי חשיפה אישית נועזת. ספרו האוטוביוגרפי, "מגילת ספר", מתייחד בכך שעל אף שנכתב בידי תלמיד חכם בן המאה השמונה עשרה מהשורה הראשונה, אין הוא נמנע מלחשוף פרטים אישיים ואינטימיים אודות חייו, או כפי שניסח זאת אחד החוקרים: "ר' יעקב עמדן היה היחיד כמדומה בכל הדורות מבין גאוני ישראל שכתב תולדותיו. במגילת ספר שלו פרש לפנינו את מגילת חייו הפרטיים והאינטימיים בצורה שלא ראינו אותה אצל שום רב בישראל" (בן ציון כ"ץ, "רבנות, חסידות, השכלה").
עמדן החל לכתוב את קורות חייו בערך בגיל 50 וסיים את כתיבת הספר כ-12 שנים מאוחר יותר. ספרו עוסק במגוון רחב של נושאים שהקיפו את חייו: מאבקים מרים עם רבני קהילות ופרנסי ציבור, נסיונות ההישרדות הכלכליים שלו ושל בני משפחתו בעקבות החלטתו להימנע מלהתפרנס מן הרבנות, תיאורים ארוכים ומפורטים של מסחר באבנים יקרות ושל תחומי מסחר אחרים בהם שלטו היהודים בתקופתו, ואפילו מאווים ופנטזיות שלו כלפי בנות המין הנשי. מלבד ההצצה יוצאת הדופן אל עולמו האישי, ספרו של עמדן מהווה גם מקור חשוב להבהרת פרשיות הסטוריות שארעו בתקופתו.
בין הטעמים השונים שהביאו אותו לכתיבת קורות חייו, מונה עמדן את הרצון להשאיר צוואה רוחנית לצאצאיו. אך לצד זאת, הוא מציין כי ישנה סיבה משמעותיות יותר לכתיבה, הקשורה במישרין למאבקים הרבים שניהל בחייו. החיבור נועד להציג משנה סדורה להצדקת פעולותיו ופולמוסיו הרבים, ולהקדים תרופה למלעיזים ולחורשי רעה שכל מבוקשם הוא להוציא דיבתו.
***
דומה שהנושא המרכזי של האוטוביוגרפיה, אשר עשוי גם לשמש מפתח להבנת רבדים רבים באישיותו של עמדן, הוא מערכת היחסים הסבוכה והמורכבת שלו עם אביו. מרכזיותה של מערכת היחסים הזו הינה מופלאה ויוצאת דופן לאור העובדה שעמדן עזב את בית אביו בגיל 16 וחצי ומאז לא שב יותר לראות את אביו. למרות זאת, במשך כל חייו הבוגרים פיעמה בעמדן תחושת שותפות גורל עם אביו – תחושה שכיוונה את מעשיו במהלך כל הקורות אותו. כך, לאורך חייו הוא מזהה אירועים שונים שקרו לו בחייו האישיים כמקבילים לאירועים שחווה אביו, כפי שהוא כותב למשל בקשר לפולמוס החריף שניהל עם ר' יונתן אייבשיץ: "…ולידע ולהיוודע כי כמקרה אדוני מורי הרב ז"ל ככה גם קרני במקרה של אייבשיץ, ממש בדומה לדומה, מה שארע לאב אירע לבן…. לא יאומן כי יסופר שאירע מעולם דוגמתו" (מגילת ספר, עמ' 53).
למעשה, חלק משמעותי מחיבורו האוטוביוגרפי עוסק בדמותו של אביו, אך לא כדי לספר על מוצאו של עמדן ועל ימי ילדותו ונעוריו, אלא כדי להכין את הקרקע לפרשנות הרוחנית הרואה באירועים שעברו עליו הקבלה מדויקת לקורות אביו. עמדן האמין בכל ליבו כי "מעשה אבות סימן לבנים", וזאת במשמעות כפולה: ראשית, הוא ראה עצמו כממשיך דרכו החינוכית של אביו; אך מעבר להיבט של המשכת השושלת והמפעל התרבותי שהתחיל האב, זיהה עמדן במעשי אביו כח מניע ומכשיר של מעשיו שלו ברמה העמוקה ביותר. הקשר הרוחני שלו אל אביו נקשר לתודעתו כי האל שתל אותו ואת אביו בעולם כדי להציל את היהדות ממצבים מסוכנים אליהם היא עלולה להיקלע. עמדן האמין כי אביו טמן בו את היכולת ואת החובה להמשיך במאבקיו לתיקון העולם, ולמעשה, כי המציאות כופה עליו להמשיך במאבקים אלו ואין הדבר נתון לבחירתו האישית.
דוגמה לתודעת שליחותו הרוחנית מצויה בפסקה הבאה מתוך ספרו "שאילת יעבץ" (חלק ב', תשובה טו):
"ותהילה לאל זכו רבים על ידי בכמה גופי תורה ושמירות וסייגות לתורה על ידי חיבוריי, שכל מגמתי בהם לזכות את ישראל ולשפות שלום ביניהם לאביהם שבשמים, ובייחוד מסרתי נפשי והפקרתי חיי וממוני בשביל טובתם ותקנתם ותועלתם האמתית בזה ובבא, וזולת זה כבר אבדה האמונה מפיהם, לולי ה' שהיה לנו, והציגני למשול עמים ולשום רסן על לחייהם".
כאמור, בתודעתו של עמדן, כפי שהיא עולה מ"מגילת ספר", שליחותו זו בעולם לא החלה בו אלא באביו ובאבי אביו. ר' יעקב עמדן הרגיש כי משפחתו אינה ככל המשפחות, אלא היא ענף נבחר שלה, ובהתאם – גם לעמדן עצמו, תפקיד מכריע בהדרכה וחינוך של היהודים הפזורים על פני האדמה.
