תמכו בנו
"מרן" רבי יוסף קארו

לצד יצירתו ההלכתית של ר' יוסף קארו, שהקנתה לו את שמו ומעמדו במסורת היהודית, היה קארו מיסטיקאי חריף ומשיחי. ד"ר מור אלטשולר סבורה כי את דמותו המורכבת ניתן להבין באמצעות הרקמה הייחודית לו המשלבת הלכה, קבלה ומשיחיות, לצד הקשרים היסטוריים וחברתיים

מרן יוסף קארו הוא הבולט מבין אנשי הרוח והמעשה בתור הזהב של צפת, הרנסנס שפרח בעיר הגלילית הזעירה במאה השש עשרה, דור אחרי גירוש ספרד ושמד פורטוגל. מעטים ראו בייסורי הגירוש והשמד 'חבלי משיח', אות לסיום המעגל האינסופי של גלות ונדודים, ומעטים עלו לארץ ישראל כדי לקדם את פני המשיח. ביניהם היה יוסף קארו; כיאה לזמנו, שילב פנטסיה עם ריאליזם וטווה תכנית פעולה משיחית הנשענת על חישובי קץ ועל בשורות מן השמיים.

קארו, גדול פוסקי ההלכה בדורו ובדורות שאחריו, נודע בעולם הישיבות בכינוי 'הבית יוסף', על שם ספר ההלכות המונומנטאלי שלו. בפי העם הוא ידוע כבעל 'השולחן ערוך', שיחד עם 'המפה' – הלכות לפי מנהג אשכנז שהוסיף רמ"א (רבי משה איסרליש) – עיצב את עולמה ההלכתי של היהדות והפך שם נרדף להלכה עצמה. ספר פסקים זה זכה למעמד של מוסד מחוקק ריבוני הן בשל שיטת הפסיקה, המבססת את הכרעת ההלכה על פי דעת הרוב בסנהדרין השמימית שנגלתה אל המחבר בחזיונותיו המיסטיים, והן בזכות המוניטין שיצאו לו כמי שזכה למתת הנבואה בארץ ישראל. שילוב כזה לא היה עד ימיו של קארו ואף לא אחריו, והוא שהעניק לו את התואר 'מרן' (אדוננו).

בני זמנו הכירו בכך, שמחבר ספר הפסקים המכונן שלהם זכה להופעה של רוח הקודש בדמות מלאך דו-פרצופין (אנדרוגיני) שהיה דובר מפיו. ברם, גילוייו המיסטיים נדחקו בהדרגה מרישומי ההיסטוריה האורתודוכסית. דומה, שעד היום מתעלמים פוסקי הלכה מיוסף קארו בעל החזיונות כדי 'להכשיר' את קארו איש ההלכה, שפסיקותיו אינן נובעות מהתגלות שמימית אלא מכוחה של תורה שבעל פה, מסורת הלמדנות של חכם מפי חכם. 'כלל גדול הוא שאין משגיחין בבת קול' כתב החוקר צבי ורבלובסקי, 'בעיני כל ממסד דתי חבויה סכנה של אנרכיה ושל פריצת גדר בכל הופעה של רוח הקודש'.

בית הכנסת מרן יוסף קארו בצפת
צילום: אלי קובין. באדיבות: "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית"

יוסף קארו היה מודע לבעיה זו ובכתבי ההלכה שלו תרגם את לשון הסמלים של הקבלה למונחים הלכתיים. דומה, כי חפץ להודיע בשער בת רבים שפסיקותיו צומחות מתוך משא ומתן בהלכה. חפצו הקל על הדורות הבאים להתעלם מהתשתית הקבלית של פועלו ההלכתי. אולם, במחקר מעמיק נחשפת המזיגה הפנימית בין הלכה לקבלה בתודעתו. מיזוג זה מבהיר מדוע מיעט גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה, לעסוק בכתביו הקבליים של קארו. לדידו של שלום, הקבלה היא ידע חתרני, המאיים על ההלכה ומערער את עולמה הסדור של היהדות הרבנית. לפיכך, המקובל הכריזמטי, הפועל בחסדי האל, מתנגש תדיר עם סמכותם של חכמי ההלכה. ואולם, יוסף קארו חורג מתבנית זו: הלכה והתגלות השפיעו זו על זו באיחוד הרמוני, וגילוייו הכמו-נבואיים טבועים בחזון אחרית הימים, שבהם תזהיר גדולתו כראש הסנהדרין לעתיד לבוא. עלייתו לארץ ישראל עם רֵעו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט המשיחי 'לכה דודי', מבטאת את אמונתם כי הם חלוצים בתהליך הגאולה, העתיד להקיף במהרה את האומה בשלמותה. בצפת השתתף קארו בניסיון לכונן סנהדרין, שתקבל את פני המשיח בשנת ש' (1540), שמחשבי הקץ חישבוה כשנת הגאולה. האכזבה מכישלונו של המהלך הניעה את הרֵעים לכונן מערך של טקסים קבליים-משיחיים, שהניחו את היסודות לתור הזהב של צפת בקבלה ובפיוט.

האמונה המשיחית שעמדה ביסוד פעלם של קארו ואלקבץ משקפת את ההתעוררות המשיחית במאה השש עשרה, אשר כללה חישובי קץ וחזיונות גאולה ששולבו בהם אירועים ממשיים. אסונות טבע פורשו כאותות משמים ושובצו בתיאורי יום הדין, וחזיונות פנטסטיים פרחו על כיבוש ארץ ישראל, קיבוץ הגלויות ובניית בית הבחירה.

אווירה של קץ הימים ריחפה גם מעל המלחמות בין נוצרים למוסלמים: מלכי ספרד המאוחדת, פרדיננד ואיזבלה, ראו בכיבוש המעוז המוסלמי בגרנדה בשנת 1492 ובגירוש היהודים באותה שנה את תחילתו של מסע צלב, ששיאו יתרחש בירושלים. קרל החמישי, שליט האימפריה ההבסבורגית שזכה לתואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה, תואר כבן דמותו של הקיסר האחרון; מלחמתו בעות'מאנים המוסלמים נועדה להסתיים בהשבת קונסטנטינופול לשלטון הנוצרים ובביאתו השנייה של ישו. יומרותיו של בית הבסבורג האירופי היו מראה מהופכת לשאיפות של אויבם המר ממזרח: הסולטאן סולימן הראשון נתפס כשליט השמימי של העולם, יורשם של אלכסנדר מוקדון וג'ינגיס חאן; נתיניו האמינו שהוא עתיד להכניע את רומא הכופרת כשצבא של מלאכים נלחם לצדו.

'אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח': יוסף קארו זיהה את הצבא העות'מאני עם צבא עשרת השבטים. כדרך מחשבי קץ לפניו, ראה בישמעאל המוסלמי את שבט אפו של האל, העתיד להחריב את 'אדום' – ממלכות הנוצרים באירופה, ולפנות את הדרך למשיח האמת. יתר על כן, מפעל החקיקה האדיר של הסולטאן סולימן, שאיחד את החוק ברחבי האימפריה העות'מאנית, העניק לו השראה בבואו לאחד את החוק העברי בשולחן ערוך.

דמותו החידתית של יוסף קארו עולה מסבך האירועים הכבירים של ימיה, ומכלול יצירתו מבטא את דרכו המיוחדת ללוש את העתיד מתוך מבוכי הזמן. ברם, קארו רשם את האירועים המכוננים בחייו בדרך מוצפנת, ואין להבינם בלי להתמודד עם אתגר זה. פענוח הסודות שהטמין יוסף קארו ביומנו המיסטי ובאיגרות שהחליף עם שותפו לסוד, שלמה אלקבץ, חושף את רגעי השיא בחייו לצד רגעי השפל, שבהם נאבק ביצר הרע הסובב עליו להדיחו. כאשר לגם יין או הפריז באכילה הוכיחו מלאכו השמימי על חטא הגרגרנות; כשנרדם ואיחר לתפילה ייסרו המלאך על עצלותו; חמדנותו עלתה בחיי אהוביו, ואף קנאתו בזולת ותשוקתו לכבוד ויקר נחשפים ללא כחל ושרק. ועל כל אלה, העיוורון, שבגינו הפר את שבועתו לעלות לארץ ישראל והתמהמה בגולה, וכפסע היה בינו לבין אבדן חייו.

סיפור החיים של יוסף קארו, כפי שפורש על ידי גיבורו, נוצק בתבנית של מסע אל הישועה: חטא הפרת השבועה, תהומות העונש והגלות, התשובה, המחילה והתיקון על ידי עלייה לארץ ישראל. בפרשנותו לאירועי חייו מהדהד סיפורה של כנסת ישראל: הרעיה שחטאה בבגידה באל, נענשה בעונש הגלות והיא שבה בתשובה ומייחלת למחילה שתגאל אותה מגלותה ותחזירה לארץ ישראל. זה היה הסוד הגלוי של חייו – הגואל צריך לגאול את עצמו תחילה קודם שיוכל לרפא את שבר בת עמו.

תבנית המסע אל הישועה משרטטת אישיות יוצרת בעלת תעצומות נפש, ששאבה השראתה מדמויות המופת של העבר, משה רבנו, רמב"ם ושמעון בר יוחאי, גיבור ספר הזוהר. מכתביו עולה דמות של מלומד עצמאי, שניחן בכוח יצירה מקורי אשר שפע אליו ממעמקי נשמתו. הזדהותו עם גורל כנסת ישראל המריצה אותו להתמסר לבניית מרכז בארץ ישראל, שבו יתאפשר שיקומה הרוחני והחברתי של אומה פצועה ורצוצה. מכלול יצירתו כמו גם מפעלו הגדול בהנחת היסודות לתור הזהב של צפת מעמידים אותו כחלוץ המנהיגים הגדולים שקמו לעם ישראל בעת החדשה.

השארת תגובה