דמותו הייחודית והצבעונית של הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", היתה מורכבת מדי עבור התלמידים והרבנים שבסביבם פעל. פרופ' דב שוורץ סבור שזוהי הסיבה לפער בין תפיסתו העצמית, לפיה נועד להגותו תפקיד מכריע בהיסטוריה היהודית, לבין השפעתו המועטה בפועל על הזירה הציבורית ועל העשייה הציונית-דתית

הרב דוד כהן (1887- 1972), שכונה גם "הרב הנזיר", היה מתלמידיו הבולטים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מי שערך את כתביו ולמעשה יצר את חיבורו המפורסם של הרב קוק "אורות הקודש". הרב הנזיר נולד למשפחה רבנית ליד העיר וילנה, ומסלול חייו נע בין עולם התורה והישיבות לבין עולם מדעי הרוח והאקדמיה. בילדותו ובנערותו נדד בין ישיבות שונות באירופה, אך לא מצא בהן את מקומו: ישיבתו של "החפץ חיים" (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין), ישיבת וולוז'ין וישיבת סלובודקה. במקביל, הושפע מהלכי רוח ציוניים, בין היתר מספריו של הרב ריינס מייסד "המזרחי". בהמשך דרכו פנה ללימודים אקדמיים, בין השאר באוניברסיטת פרייבורג ולאחר מכן באוניברסיטת בזל. בשנים אלו רכש גישה מחקרית ועסק בפילוסופיה של ימי הביניים ושל העת החדשה ובלימודים קלאסיים. בשנת 1916 פגש ברב קוק, ובעקבות פגישה גורלית זו החליט לדבוק בו ולהקדיש את חייו ללימוד וליצירה במחשבת ישראל כתלמידו. הרב הנזיר עלה ארצה בעקבות הרב קוק, לימד בישיבת "מרכז הרב" אותה הקים הרב קוק והתמסר לעריכת כתבי רבו.

הרב הנזיר נחשב כרבם של מנהיגים רבניים לא מעטים שצמחו בישיבת מרכז הרב וכדמות ייחודית ומסקרנת. עם זאת, את ההגות המורכבת שפיתח לא הבינו תלמידים רבים, והשילוב שהציע בין לימודים תורניים לבין מתודה מדעית נתפס כזר ומוזר. השפעתו בפועל על המאורעות הגדולים שיצאו מבית מדרשה של ישיבת מרכז הרב בשנות השבעים, במיוחד – פעילותו של גוש אמונים, היתה יחסית מינורית. דומה שבעיני הרבנים והתלמידים מילא הרב הנזיר מעין תפקיד ייצוגי בהנהגה הרבנית. המנהיגים המובהקים של גוש אמונים, כמו הרב צבי יהודה קוק ואחרים, היו אנשי מעשה ופעלו במישור הציבורי והפוליטי, והמחיר על כך היה השטחת כתיבתם ההגותית. בתוך הקשר זה מילא הרב הנזיר תפקיד אחר, של פילוסוף מעמיק המפתח הגות בעלת שורשים, ומספק מעין מעטפת הגותית למפעל כולו. מבחינה זו, המאבקים שהתגלעו לעתים בין הרב צבי יהודה ותלמידיו לבין דרכו של הרב הנזיר, מתגלים בדיעבד יותר כהשלמה הדדית – בעוד הרב צבי יהודה העניק את ההיבט הפרקטי והאידיאולוגי, הרב הנזיר סיפק את ההיבט הפילוסופי המעמיק. עם זאת, כאמור, בפועל לא ירדו התלמידים לעומק דמותו של הרב הנזיר. הם לא הוטרדו מן המתחים וההתלבטויות שהעסיקו אותו ולא הכילו את השילובים שהציע.

כך למשל, חיבר הרב הנזיר תוכנית לימודית מקיפה לישיבת מרכז הרב, שבה ילמדו לצד לימודי קודש גם פילוסופיה כללית ובכלל זאת הוגים כמשה מנדלסון ונחמן קרוכמל. תוכנית זו לא יצאה לפועל מעולם, שכן היא היתה חריגה מדי לזמן ולמקום שבו פעל הנזיר. התלמידים לא לגמרי הבינו לאן הוא חותר ולא התלהבו כמוהו מן השילוב הזה.

הרב דוד כהן הנזיר
מתוך הספר "אור מופלא: מרן הרב קוק זצ"ל", מאת הרב זאב אריה רבינר, תל-אביב תשל"ב, עמ' רמח

המעניין הוא שלמרות כל זאת, בתודעתו העצמית העניק הרב הנזיר חשיבות עליונה להגותו. הוא ראה אותה כפרשנות הסופית והאמיתית של כל המחשבה הפילוסופית היהודית עד תקופתו. לפי התיאוריה שפיתח, סבר הרב הנזיר כי ההוגים היהודיים לאורך הדורות טעו כשעסקו בתכני היהדות ובהגותה. לטעמו, דרכי הטיעון, הלוגיקה, התבניות ודפוסי החשיבה הם החידוש האמיתי שמצוי ביהדות, ובו יש לעסוק. הוא טען כי ייחודו של עם ישראל נעוץ באופי החשיבה שלו, שאינו דיסקורסיבי והיקשי אלא אנלוגי, כזה המשווה דבר לדבר. בעיני הרב הנזיר, זהו החוט החורז את תולדות עם ישראל: הנביאים השתמשו בחשיבה אנלוגית ובדימויים במשליהם הנבואיים; חז"ל פירשו את התורה באמצעות 'המידות שהתורה נדרשת בהן' – כלים פרשניים אנלוגיים; המחשבה האנלוגית המשיכה במחשבת ישראל בימי הביניים, למשל בתפיסת התארים השלילית של הרמב"ם, השוללת אפשרות הבנה דיסקורסיבית של האל, וכמו כן בקבלה שהחזירה את השימוש בסמלים למרכז הבמה. לאור תפיסה זו, סבר הרב הנזיר שכיום ניתן לשוב אל השלב הראשוני של הנבואה באמצעות 'חילוץ' אותו אורח חשיבה אנלוגי מתוך ההגות היהודית. הוא חש כי דורו הוא התקופה המתאימה למפעל זה.

אכן, הרב הנזיר סבר כי הגותו עתידה לחולל שינוי של ממש בהיסטוריה היהודית. באופן אישי, הוא ראה את עצמו כמי שעומד להיות נביא ולהנהיג את ישראל. ביומניו האישיים מתוארות חוויות שונות במסגרתן הוא מצפה לזכות ברוח הקודש, כשהוא מתבודד במקומות שונים בארץ ישראל המתאימים להשראה שמימית, כמו הרי צפת ומדבר יהודה. בפסקאות רבות ביומניו הוא מתאר את ערגתו לנבואה וכן את החוויות המיסטיות להן זכה. כך למשל, הוא כותב על אודות החוויה שפקדה אותו בעומדו מול הכותל המערבי בשנת תרפ"ב:

"לנדוד, להפקיר עצמי כולי לה', לגילוי דברו וכבודו… אולי ירחם ה' כי יגלה כבודו על ידי, בקרבי, ברוח הקודש…
אמנם הדיבור אצל הכותל, דביר קדשנו, בשביעי של פסח אחרי תפילת המנחה היה אלי: 'לך נחה את העם הזה!'. ולא ידעתי אם לתפוס לשון אחרון, היינו להשתתף בפועל בהנהגת העם, כמו בשיעורים… אבל עכשיו מטה אצלי לתפוס לשון ראשון, 'לך' – היינו לך לך ממש, לנדוד, לגלות על פני השדה, באיזה מקום קדוש, במערה".
(מובא בספר: דב שוורץ, הציונות הדתית בין היגיון למשיחיות,
תל-אביב תשנ"ט, עמ' 193- 194)

אם כן, כתיבתו הפילוסופית של הרב הנזיר העולה מספריו, ותחושת השליחותו האישית העולה מן היומנים האישיים, מצביעות יחד על החשיבות שהקנה להגותו ולדמותו שלו עצמו.
אכן, גישתו של הרב הנזיר הינה חדשנית וייחודית. המבנה הפילוסופי-היסטוריוסופי שהציע, שמסביר את כל ההגות היהודית בתבנית אחת גדולה, מספק קווי יסוד לגישה מקורית, מאתגרת ומיוחדת. אין ספק שלא רבים ההוגים היהודיים במאה העשרים שהגיעו לרמת המקוריות והיצירתיות של הרב הנזיר. אך כאמור, השפעתה של הגותו בפועל היתה מועטה ושולית. בנוסף, דומה שהרב הנזיר עצמו לא הצליח לפתח את שיטתו ולצקת בה תוכן מפורט, והוא נעצר לאחר סרטוט קווי היסוד שלה. הדבר נובע בין השאר מהתמסרותו לרב קוק והקדשת חייו למפעל עריכת כתביו של הרב קוק במסגרת "אורות הקודש". באופן מעט טראגי, כיום, עם פרסומם המלא של כתבי הרב קוק ("שמונה קבצים" ואחרים), מתייתר החיבור "אורות הקודש" כאמצעי להכרת משנתו ואישיותו של הרב קוק, והוא משמש בעיקר כגשר להבנת הלך המחשבה של עורכו – הרב הנזיר עצמו.