תמכו בנו
פרדוקס הרבנות: יותר תלמידי חכמים, פחות שכל ישר
החיים במרחב הציוני-דתי בישראל מאופיינים בפרדוקס שבו ככל שהרבנות מתמקדת בהלכה והחמרותיה - כך היא פוגעת בפן הרוחני של הדת. המסורתיות האתיופית יכולה להציע דרך אחרת

בעת שהכנתי שיעור לכנס "אנכי אערבנו" של בית המדרש לרבנות ישראלית נתקלתי במקרה ברשת בקטע מטלטל ומשמעותי שהופיע תחת הכותרת "הפרדוקס של זמננו":

הפרדוקס של זמננו הוא
שיש לנו בניינים יותר גבוהים, אך אופי קצר רוח.
כבישים מהירים יותר ורחבים, אך נקודות מבט צרות יותר.
אנו מבזבזים יותר, אך יש לנו פחות,
קונים יותר אך נהנים פחות.
יש לנו בתים גדולים יותר, אך משפחות קטנות,
יותר מחויבויות ופחות זמן.

יש לנו יותר תארים, אך פחות שכל ישר,
יותר ידע ופחות שיקולי דעת,
יותר מומחים, אך יותר בעיות,
יותר תרופות ופחות בריאות.

הכפלנו את רכושנו, אך צמצמנו את ערכינו.
אנחנו מדברים הרבה, אוהבים פחות ושונאים יותר מדי.
למדנו לבנות חיים לעצמנו, אך איננו חיים אותם במלואם.
הגענו לירח, חזרנו ממנו ואיננו סובלניים כלפי הזולת.

הקפנו את החלל החיצון אך לא את הפנימי.
ניקינו את האוויר אך זיהמנו את הנפש שלנו.
אנו בעלי הכנסות גבוהות אך ללא מוסר.
הגברנו את הכמות וצמצמנו באיכות.

אלו זמנים של אנשים יותר גבוהים, עם אופי יותר חלש.

עם יותר דרור, אך פחות מאושרים.
עם יותר אוכל ופחות תזונה.

אלה ימים ששתי משכורות נכנסות הביתה, אך יש יותר גירושין.
אלו זמנים של בתים יותר יפים, עם משפחות מופרדות.
זהו זמן שמבלים מול חלון ראווה ופחות מאחורי דלת.

בערב תשעה באב, האזנתי להרצאתו של האלוף במילואים גרשון הכהן שעסקה בנושא "אגדות חז"ל כשיח חתרני כנגד המודרנה". ההרצאה הבהירה לי שאופן החשיבה ההלכתי הוא לבוש מודרני לפרדיגמת המחשבה היוונית הקלאסית, העומדת בבסיס הפרדוקס של זמננו המודרני.

דומני, לפיכך, שהן ההלכה והן המודרנה מעוגנים בחשיבה לינארית, בקווים ישרים, בחשיבה של סיבה ותוצאה. שניהם מבוססים על ניסיון להבין את העולם בסדר לוגי. חשיבה זו יוצרת  עולם שאין בו ספקות לכאורה, עולם מתמטי ברור, אלא שהמציאות אינה כזו. מכאן נובע פרדוקס של ממש: עולם ודאי בעולם חסר וודאות. 

על משקל "הפרדוקס של זמננו" כתבתי את הקטע הבא, שבו הוספתי מרכיבים שנכונים במיוחד לחיים הדתיים שלנו במרחב הציוני-דתי. קטע שאותו אני מבקש לכנות "פרדוקס הרבנות של זמננו":

מתיימרים לבנות בניין רוחני גבוה יותר, אך בקוצר רוח.
מתיימרים להציג השקפה התורנית מקיפה, אך נקודת המבט צרה.
מחמירים יותר בהלכה, אך זוכים לפחות סיפוק בעבדות ה',
עומדים מול חלון ראווה של בית המדרש ופחות בתוכו.

יותר מחויבות הלכתית ופחות זרימה טבעית.
יותר תלמידי חכמים אך פחות שכל ישר.
יותר ידע הלכתי ופחות שיקול דעת.
הגברנו את העיסוק בפרטי המצוות, אך צמצמנו את איכותן.

יותר מומחים בהלכה, אך הם סובלים יותר מבעיות רוחניות.
מדברים הרבה, אוהבים פחות ושונאים יותר מדי.
יש תורה אין אדם.
חיים למען עצמם בזכות ההלכה, ולא חיים עם עצמם בגלל ההלכה.
יודעים לצטט את דברי חכמנו יותר טוב, אך אין מבינים יותר מהם.

איש הלכה הנלחם בכופרים עלול להיפך לכופר.
מי שמתבונן ארוכות ביצר הרע, יצר הרע מביט בו בחזרה.
הגיעו להר סיני, אך מתקשים להיות סובלניים כלפי הזולת שקיבל איתם את התורה בסיני.
עושים את "דבר ה'" אבל מפספסים את "רצון ה'".

כיהודי ממוצא אתיופי, העוסק בחקר מורשת יהדות ביתא-ישראל, אני מאמין שמסורת יהודי אתיופיה מציעה חלופה משמעותית: חשיבה לא-לינארית ואפילו כאוטית. לחיות בספק באמונה גדולה. לאור זאת, סיכמתי בקצרה כמה עקרונות יסוד מחשיבה זו – הם אמנם אינם מודרניים באופיים, אך יכולים לסייע לנו להתמודד טוב יותר עם פרדוקס הרבנות בן זמננו:

האדם הוא טוב מטבעו, האמן בו.
"עשה טוב" – להוציא מהאדם את היצר הטוב.
אלוהים במרכז – כולם מתייחסים לקב"ה בצורה שווה.
מסורת בעל-פה – כל אדם הוא ספר חי ולא כל ספר הוא אדם חי.
בין מחויבות לבין דבקות שוכנת הנאמנות בין איש לרעהו, אישה לרעותה.
מי שמתבונן ארוכות ביצר הטוב, יצר הטוב מביט בו בחזרה.
אין יודעים לתאר את דברי קודמיהם טוב יותר, אך חיים אותם במלואם.

יותר הסתגרות ויותר פתיחות.
רמת חיים נמוכה, אך איכות חיים גבוהה.
חיים ביחד באהבה גדולה, אבל בשקט.
לא מדברים הרבה, אך אוהבים יותר.
יותר זרימה טבעית, ופחות מחויבות הלכתית.
יותר שיקול דעת, ופחות ידע הלכתי.
עושים רצון ה' מבלי להיצמד לדקדוקי הלכה.

העולם הזה אינו פרוזדור לעולם הבא, הרקע הוא הנצח.
החיים זה מה שקורה עכשיו, אלוהים פה.
אלוהים נמצא במצבי רוח משתנים.
היום הוא שלנו, מחר הוא של הקב"ה.
אוהבים את אלוהים, לא יראים ממנו.
יש ליהנות מעבודת ה'. יותר טבעית ופחות מלאכותית.

אנו אפסים, אבל שווים הרבה.
לא הכל תולי ביחיד, אלא בכלל.
לא התפללנו, לא נורא. הקס יתפלל עלינו.
החיים קצרים, אבל הרגע הזה הוא הנצח.
הפחד שייך לעולם, האהבה היא של האדם.

אין לי כוונה, חס וחלילה, לפגוע באף אדם. אנו זקוקים לכל צדדי הקיום האנושי, לכולם. חשוב לי לציין שלא כל מי שמקפיד על פרטי ההלכה חי בפרדוקס, כשם שלא כל אדם מודרני חי בפרדוקס. אני רק מבקש להזהיר מפני הפרדוקס.

אני עצמי חי עמוק בתוך שני העולמות הרוחניים, בין שתי קטגוריות של המסורת היהודית: יהדות אתיופיה מצד אחד, וההלכה הרבנית מצד שני, ואני מעיד מניסיוני שההלכה הרבנית מועדת לפרדוקס הרבה יותר ממסורת ביתא-ישראל.

חשוב לי להדגיש את ההבדל התהומי ביותר שקיים בעיניי בין אורח-החשיבה המודרני לבין אורח החשיבה המסורתי של יהדות אתיופיה. מורשת יהדות אתיופיה מתרכזת בהווה: אמירות כמו "יום אחד…" או "אי פעם…" לא קיימות בשיח. עכשיו הזמן, לא מחר, להקשיב להתבונן, וליהנות!

לפיכך היום – ולא מחר – עלינו לומר להורינו, לילדינו, למשפחה ולחברים, לקהילה, לעם, למדינה ולאדם, כמה באמת אנו אוהבים אותם, גם במעשים ולא רק במילים.

אני כותב את המשפט האחרון – שאני רואה בו ממש פסק הלכה של הלב – מתוך תחושת פספוס לאחר מותה של אמי ז"ל בגיל צעיר: הלוואי שאני, וכלנו, נזכה לאמץ יסודות אלו מתוך הגישה המסורתית שעומדת במידה רבה אל מול הרוח המודרנית.

ובא לציון גואל.

השארת תגובה