הקדמה

מאז קום המדינה ועד העשורים האחרונים, הפרדיגמה השלטת באשר לזהות המסורתית הייתה שמדובר בזהות קדם-מודרנית, שקיומה בתוך החברה הישראלית הינו מצב אנומלי הנובע מן המעבר המהיר והחד של קהילות מסורתיות לישראל המודרנית. השיח על הזהות המסורתית פרץ כאשר הוגים אחדים, ובראשם מאיר בוזגלו, ניפצו לרסיסים את הפרדיגמה הישנה והציגו את הזהות המסורתית כמתהווה באופן מודע. מאז, העיסוק בזהות המסורתית זכה לעדנה מחודשת ולהתעניינות גוברת מצד האקדמיה, קובעי המדיניות, הוגים ואמנים. על אף הדיון הער, כמדומני שרוב המשתתפים בשיח נמנעו מלדון בקשר הראוי או המצוי בין עולם הרבנות העכשווית למסורתיות.^{1עם זאת, יש להדגיש שמספר חוקרים והוגים עסקו בהרחבה ברבנות המסורתית דאז (עד שנות השבעים של המאה העשרים) וביחסה לציבור. ראו, למשל, את מחקריהם של צבי זוהר, דוד ביטון, יהודה מימרן ואת הפרוייקט "החכם היומי" מבית "כל ישראל חברים". כמו כן, התכניות ובתי המדרש מבית "ערבות – נשים מחברות מסורות", ישיבה מזרחית, אלול מן המזרח וממזרח שמש נותנים כולם מקום של כבוד לשאלת הקשר בין המנהיגות הרבנית למסורתיות הספרדית.}  בשורות הבאות, אטען שלזהות המסורתית אין עתיד ללא שיקומה של רבנות חדשה-ישנה שתפעל בהווה מתוך זיקה והמשכיות לרבנות המסורתית של הדורות הקודמים. אנסה לשרטט קווים יסודיים לכינונה של רבנות מסורתית עכשווית שתפעל עבור הציבור היהודי כולו, ובפרט זה הישראלי.

מסורתיות בעידן של פילוג

בתודעה הציבורית, ובפרט בזאת הדתית, המסורתיות עדיין נתפסת כזיקה חלקית ומעורפלת לדת ולהלכה. על פי דעה קדומה זו, האדם המסורתי נמצא במתח לא-יציב בין הדתי לחילוני, מפאת עצלותו או חששו לחיות בהתאם לצו מצפונו הפנימי. בניגוד לתמונה מוטעית זו, בספרו 'שפה לנאמנים' תיאר מאיר בוזגלו את המסורתי כמי שרואה את עצמו נאמן לעולם של הוריו, ולכן דוחה באופן מודע את האפשרות של כינון עצמי על בסיס הרס תפיסת העולם שמסרו לו. בניסוח משלים שהציעה יפה בניה (במאמרה בבמה זו), "לא מדובר כאן בנאמנות ל"מסורת" כאל מושג כללי ומופשט, אלא בנאמנות לאנשים יקרים ואהובים המוסרים לי ומוסרים בידי את המסורת". במילים אחרות, המסורתיות איננה כפופה לאידאולוגיה מנוסחת היטב אלא נובעת בראש ובראשונה מיחס בין-אישי ומרצון להמשכיות שרשרת המסירה. לפיכך, אורח החיים של האיש או האישה המסורתית אינו נגזרת של אמת או שקר אלא של נאמנות ואמונה. בהתאם לכך, בצירוף המילים "רבנות מסורתית" אין הכוונה לרבנים המקפידים באופן חלקי על אורח חיים הלכתי, אלא לרבנים המנהיגים את קהילותיהם על פי סולם ערכים שאינו אידאולוגי ונוקשה אלא מבוסס על תחושה של מחויבת כפולה – כלפי בנות ובני הקהילה וכלפי המסורת.

בניגוד למסורתיות הקדם-מודרנית, שהייתה תפיסת עולם דתית רווחת, לעתים אפילו הגמונית, המסורתיות של זמננו פועלת בתוך מרחב חברתי-פוליטי שעוין אותה. נאמנות למוסרי המסורת כמו גם אתוס של שותפות מתוך ריבוי-דעות נוגדים את הפרדיגמה המודרנית שמקדשת פיצול וזרמיות ואת תפיסת העולם של פרט אוטונומי המכונן את עצמו באופן ביקורתי. במסורתיות של ימינו יש אפוא מימד של גבורה; זוהי תרבות-נגד שאיננה מתריסה ומבטלת את תרבות הרוב אלא מבקשת זכות קיום בתוך עולם יהודי שעבר תהליכים מואצים של אידאולוגיזציה ופירוד. האתגר קשה כפליים, כיוון שהמסורתיות אינה סטטית ואינה אטומה למתרחש סביבה אלא  נמצאת בהתהוות מתמדת ומנסה לקיים דיאלוג ער ורגיש בין העבר לבין ההווה, בין הפנים לבין החוץ. ספק אפוא אם מסורתיות המבוססת על נאמנות לדור ההורים ותו לא תוכל לשרוד זמן-רב בעולם אידאולוגי. נכון לעכשיו, סקרי עומק מצביעים על ירידת המסורתיות בישראל, לטובת זרמים או הגדרות זהותיות אידאולוגיות, מימין ומשמאל.^{2שמואל רוזנר וקמיל פוקס, יהדות ישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית, ירושלים 2018, עמ' 29-28.}

ניתן לתאר בקצרה את תהליך השחיקה של הזהות המסורתית בימינו: בשלב הראשון, האדם המסורתי מקבל את מה שמסרו לו הוריו ומתוך התפתחות והמשכיות טבעית מוסיף להם נופך משלו. אלא שבעידן של יהדות אידאולוגית וכיתתית, תכונות אלו סוחפות לתוכן גם את האידאולוגיות הסובבות, דבר הגורם אט אט לגסיסתה של המסורתיות. בתוך אותה משפחה, אלו ואלו ינסו לשלב את מסורתיותם עם תפיסות אידאולוגיות שלא שיערו אבותיהם. המבנה המסורתי הבסיסי ישרוד כל עוד ההורים ישמשו כדמויות מארגנות, המחזיקות את ריבוי הדעות. לאחר פטירתם, יפרוץ ריב על מורשתם ועל הנאמנות לה. בן אחד יטען שמרכיב מרכזי בנאמנות למסורת ההורים הוא שמירת מצוות ומכאן 'ידלג' לזהות אורתודוקסית-הלכתית, שומרת מצוות וגם בעלת דפוסים אידאולוגים מדירים. בת אחרת תטען שאצל הוריה כבוד האדם קדם תמיד לקיום מצוות, ומכאן תאמץ אידאולוגיה אוניברסלית, הרואה בזהות דתית-פרטיקולרית פגיעה בשוויון ובחירות האדם. דור הנכדים כבר יקוטלג לפי המגזרים הישראלים העכשוויים, לא יכיר זה את את זהותו של זה ולא יבין דבר מהמסורתיות של סביהם וסבתותיהם, מלבד אלמנטים פולקלוריים או רומנטיים.

אם כן, כיצד תמשיך המסורתיות בדרכה המבורכת ואולי אף תשפיע לטובה על החברה היהודית השסועה? מצד אחד, ברור למדי שריאקציה אשר תהפוך המסורתיות לאידאולוגיה מנוסחת תרוקן אותה מנשמתה. מצד שני, גם עמדה פסיבית המסרבת להכיר באתגרים המאיימים על הזהות המסורתית תוביל לגסיסתה האיטית. לדעתי, פתרון אפשרי לזהות זו תלוי דווקא בתחייתה של רבנות מסורתית עכשווית, שתחזק את המסורתיות כלפי חוץ – במישור הרעיוני-אינטקלטואלי – ותפתור כלפי פנים מתחים אידיאולוגיים שמתגלעים בתוכה ומאיימים לפורר אותה. אמנם דמויות רבניות מסורתיות חשובות חיו ופעלו לאורך המאה העשרים, והן עדיין משיבות נפש עבור הציבור המסורתי, אך אלו הלכו ונעלמו. זאת ועוד, כמובן שלא מדובר כאן בשכפול רומנטי של אותם רבנים אלא בניסיון לכונן רבנות מסורתית שתינק מהעבר, מתוך הכרה ודיאלוג מתמיד עם ההווה ועם צרכי הזמן.

הרב, הסבתא והסב

כולנו מכירים את המשפחה המסורתית הטיפוסית, הכוללת בתוכה גיוונים רבים של דתיות: האחים החרדים, החילונים והדתיים נפגשים בבית הסבתא וכולם מוותרים על דקדוקי עניות לטובת האחדות המשפחתית. נאמנות זו, שמשקפת נכונות לוותר על הנטיות האידאולוגיות האישיות לטובת האחדות המשפחתית, הופכת את כל חברי המשפחה למסורתיים באתוס שלהם, על אף שבחייהם הפרטיים, כל אחד יצהיר על השתייכות אידאולוגית מובחנת (חרדית/דתית/חילונית). אלא שהמתרחש בחיק המשפחה איננו יכול להתרחש במרחב הציבורי-קהילתי ללא דמות בעלת סמכות דומה לזו של הסב או הסבתא, המופקדת על אחדות הציבור.

לרבנות המסורתית תמיד היו פנים רבות. רבנים אחדים היו בעלי נטיות שמרניות ואחרים בעלי נטיות חדשניות; חלקם תמכו בחינוך המודרני בגרסת כי"ח ואחרים התנגדו לו בתוקף; חלקם אימצו הנהגות קבליות ואחרים דחו אותן; חלקם היו ציונים נלהבים ואחרים השתלבו טוב יותר בחוגים החרדים המתונים. אך למרות זאת, הפרדיגמה הבסיסית הייתה שהיהדות אינה אינדיבידואלית אלא מתרחשת בתוך מרקם קהילתי שלם. גם רבנים מסורתיים בעלי נטייה שמרנית ידעו להגיד בפה מלא שיש חומרה מבורכת ויש חומרה מקוללת, שמפוררת את אחדות המשפחה והקהילה.^{3בעניין זה, ראו את הדברים הבהירים  שכתב הרב ברוך טולדנו בקיצור שולחן ערוך שלו נגד חומרות הפוגעות באחדות הציבור: ר' טולדנו, קיצור שולחן ערוך השלם, סימן תכ, סעיף י.} ובעיקר, למרות העמדות הסותרות, הרבנים ידעו להכיל את קיומה של הדעה הרבנית החולקת.

התנהגות זו לא הייתה אפשרית ללא מידה רבה של דעת מעורבת עם הבריות ושל רבנים הפועלים מתוך הכלל ולא ממעל-לו. בעיר הולדתה של סבתי, מקנס, מרכז תורני תוסס במרוקו של תחילת המאה העשרים, כיהנו זה לצד זה שני רבנים הפוכים בנטיותיהם האישיות ובהנהגתם: הרב יוסף משאש (1974-1892) הידוע בחדשנותו ותעוזתו, והרב ברוך טולדנו (1970-1890) הידוע בשמרנותו ובקרבתו לחוגים של 'אגודת ישראל'. על אף הפער המשמעותי ביניהם, הם עמדו בקשרים טובים, התייעצו זה עם זה,^{4ששה מכתבים התפרסמו באסופה 'אוצר המכתבים' שהוציא לאור הרב משאש, ומתוכם שתי שאלות שהופנו מאת הרב טולדנו לרב משאש. ראו אוצר המכתבים, סימנים תשסט, אלף לה, אלף שכא, אלף תרעו, אלף תתז, אלף תתצד.} ובכתביהם הענפים מצאתי רק מחלוקת אחת בלבד, גם היא בדרכי נעם.^{5מחלוקת זו נגעה ללימוד זכות מרחיק-לכת של הרב יוסף משאש בנוגע להוצאה מרשות לרשות בשבת. על אף שמדובר היה בהיתר חריג מאוד ובדעת יחיד, הרב טולדנו השמרן לא מיהר להחרים את עמיתו וביקש ממנו נימוקים. הרב משאש ענה בתשובה ארוכה ומפורטת אך בכל זאת נמנע מלפרסם את פסק דינו, אולי מפאת כבודו של הרב טולדנו. קטעים מהתשובה פורסמו במאמר של משה בר-אשר, "דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב (המגרב)", בתוך: אורפלי וחזן (עורכים), התחדשות ומסורת, ירושלים תשס"ה, עמ' 15-3.} לאחר שגיליתי את כתביהם של הרבנים הללו, שאלתי את סבתא שלי על זיכרונותיה כילדה מהרבנים טולדנו ומשאש. היא ידעה להגיד לי שאחד היה נחשב למיקל והשני למחמיר, אבל בעיקר זכרה ששניהם היו נכנסים לדירה הצנועה והענייה של הוריה, מתיישבים על הרצפה, משוחחים שיחות חולין פנים אל פנים עם אמא שלה, אישה פיקחית אבל אנאלפביתית.

הרבנות המסורתית לא נתקעה במרוקו, וזכיתי לראות אותה מיושמת בפועל בהנהגת סבי יבדל"א, רב מרוקאי שפעל בצרפת וחינך דורות של תלמידות ותלמידים. בארון שלו ספרי הקבלה מצופפים לצד ספרי ש"י עגנון, וכתבי ישעיהו ליבוביץ' עומדים לצד הגמרא. פעם סיפר לי שבקזבלנקה, בעודו צעיר, למד "מחשבת ישראל" בחברותא עם גדול המשוררים של מרוקו, רבי דוד בוזגלו ז"ל. כששאלתי איזה ספרים למדו, ענה בפשטות "אחד העם והפייטן (!) ביאליק". כאשר הפרדיגמה היא שיש יהדות אחת, כלל אחד, אז גם אחד העם וביאליק יכולים לעשות אגודה אחת עם רבי יהודה הלוי והרמב"ם.

בילדותי הייתי עד, מספר פעמים, לריבים בין מתפללים בבית הכנסת בו כיהן סבי כרב. בית הכנסת היה מסורתי להפליא, מורכב בעיקר מיהודים צפון-אפריקאים שהגיעו לצרפת בין שנות השישים לשנות השמונים של המאה העשרים, חלקם שומרים על קלה כחמורה ואחרים מקפידים לחנות במרחק אלגנטי מבית הכנסת, גם אם מפתח הרכב בולט מכיסם. על אף שרוב הריבים היו קשורים לעניינים ארציים של כבוד וקנאה, לא פעם היו המתפללים עושים את ההלכה קרדום לחפור בה ו"מוחים" על מתפלל ששר את הקדושה או התחזן בתפילת מוסף, על אף שהגיע ברכב לבית הכנסת. סבי היה מומחה להעלמת עין. לפעמים עשה את עצמו כמי שאינו שומע ולפעמים ניסה לפשר בין הצדדים. אנחנו, נכדיו, היינו תוהים על הפער בין קביעותיו ההלכתיות בבית לבין הנהגותיו בבית הכנסת. החינוך האורתודוקסי שקיבלנו בבית הספר הוביל אותנו לא פעם לצחוק וללעוג להתנהגות זו, על אף שלעולם לא הצלחנו "לתפוס" אותו בהוראת היתר בלתי-מבוסס. בחלוף השנים, הבנתי שלא היתה זו התנהגות פשרנית אלא בחירה המכוונת כל כולה לערך החשוב ביותר עבורו: אהבת ישראל וקירוב לבבות. בלי סבא שלי, בית הכנסת היה מתפצל מזמן לבית הכנסת מסורתי-חילוני בתפקוד נמוך ובית כנסת חרדי-ספרדי בתפקוד מלא, ובסופו של יום בית הכנסת המסורתי-חילוני היה נסגר וילדי המתפללים בו היו נטמעים בעולם החילוני. כך קרה וקורה לרבים מבתי הכנסת הספרדים בישראל, בצרפת ובקנדה.

לחיות באוהל – רבנות מסורתית עכשווית

הרבנות המסורתית הלכה והצטמצמה לאורך המאה העשרים ובשנים האחרונות נעלמה כמעט כליל. הסיבות נתונות לפרשנויות שונות, אך עובדה היא שלא קם ולו מוסד או ארגון אחד המבקש להכשיר רבנים מסורתיים. בשלב מסוים, באמצע המאה העשרים, בני עדות המזרח שביקשו לכהן ברבנות היו צריכים לבחור בין ישיבה דתית-לאומית לחרדית-אשכנזית. גם מהפכת ש"ס, מבלי לגרוע מכבודה וזכויותיה, לא שינתה מהותית את המצב והציעה מסלול חרדי-ספרדי רך, שאמנם התאים יותר לקהילות ספרדיות רבות אך ניסה במוצהר לחקות את "עולם התורה" הליטאי ולא לשקם את הרבנות המסורתית הנעלמת. עם כל זאת, אני מאמין שרבנות מסורתית עכשווית יכולה לצמוח מחדש, ואף להשתחרר מזיהויה העדתי לטובת הכלל כולו, שכן המסורתיות איננה זרם נוסף אלא מרחב יהודי הפתוח והנגיש לכולם.

אנסה להסביר את תפקידו של הרב המסורתי העכשווי ואת מקומו במרחב המסורתי דרך משל האוהל. המרחב המסורתי דומה בעיני רוחי לאוהל נטוע בשטח פתוח. בניגוד לבית קבע, מרחב האוהל הינו נטול בעלות, הירככיה ואקסקלוסיביות. בית קבע שייך לקבוצה מצומצמת של אנשים, כאשר בין באי-הבית מתקיימים יחסי כוח שונים: אלו בעלים ואלו שוכרים, אלו דיירים ואלו אורחים. מראש ברור מהם הכללים, למי מותר לשהות בבית ולמי אין זכות כניסה. לעומת זאת, האוהל מאפשר מרחב חמקמק יותר, ארעיות פתוחה לארבע כנפות הארץ, המזמנת כניסה ויציאה של עוברי-דרך באוהל. אם תרצו, האוהל הוא דרך החיים של אברהם אבינו ושרה אמנו, הבוחרים לחיות כגרים במרחב שהבטיח האל לזרעם, בעוד אחיינם לוט בוחר להתיישב ישיבה של קבע בסדום – סמל לחברת בעלים הסוגרת את שעריה בפני האחרים.

באוהל הגבולות גמישים יותר והמפגש בין השוהים בלתי-מתווך. הוא מאפשר לכל אחד להשתתף בעיצוב המרחב המשותף מתוך יחס של כבוד לשוהים האחרים אך מבלי להרגיש צורך לוותר על הזהות האישית. יש שוהים שמקדישים את רוב זמנם לטיפוח האוהל ויש אחרים שמקדישים לכך זמן מועט. לאיש או לאישה אין תפקיד רשמי או מחייב בנידון, ומתקיימת הסכמה כללית שהאוהל הוא של כולם ושכל אחד ואחת יתרום את חלקו לפי רצונו ויכולתו באותה העת. לאוהל אין תקנון כתוב ואין רשימת מורשים. לרוב, המתגוררים בו מנהלים אותו באופן אוטונומי, מתוך אהבה למרחב וכבוד לסובבים אותם. זוהי, לדעתי, הנאמנות שעליה דיבר מאיר בוזגלו בבואו לתאר את האיש המסורתי, המחויב בראש ובראשונה למה שמסרו לו הוריו, מתוך תחושה של אהבה וכבוד ולא מתוך תחושה של ציות או אמונה עיוורת.

אלא שמדי פעם נקרעות היריעות או שהמרחב נהיה צר. כאשר פורצת מחלוקת בין השוהים באוהל, או כאשר יש צורך בהתאמה מחודשת של המרחב המשותף, פונים הדיירים לחכם שמוביל את המחנה מכוח היותו הדמות המוסכמת עליהם ובעל המסורת. מטרתו העיקרית של החכם אינה שימורו של האוהל כפי שהוא ואינה נטישת האוהל לטובת בית קבע, אלא דאגה כנה לכלל הציבור הנהנים ממנו. אם האוהל יהפוך צר מדי ומישהו יחליט לעוזבו – החכם נכשל; אם החכם יערוך שינויים מרחיקי לכת בתוך האוהל, עד שחלק מהשוהים בו ירגישו ניכור ואובדן של אוהל ילדותם – החכם נכשל. הסוד טמון ביכולתו לשמור על מרחב ביתי נטול בעלות, בו כל השוהים מרגישים רצויים באותה מידה, מבלי שהכלה זו תהפוך את האוהל למרחב אוניברסלי מנוכר וזר. רק החכם מסוגל לשפץ את האוהל ולהרחיב אותו באופן מוסכם על כל השוהים, בהתאם למסורת החכמים שקדמו לו ומסרו לו הן את האהבה למרחב והן את המחויבות לאנשים המתגוררים בו. ^{6נדב כהן גילה לי שגם פרנץ רוזנזוויג השתמש בדימוי של אוהל כדי לתאר את תפיסתו היהודית: פרנץ רוזנצווייג, מכתב ליוסף פראגר (24.7.1925), בתוך: מבחר אגרות וקטעי יומן (ירושלים תשמ"ז), עמ' 350-351.}

לא חרדית ולא קונסרבטיבית: מסורתיות העומדת בפני עצמה

משל האוהל אינו מושלם, אך הוא מנסה להציג תמונה רחבה יותר של החברה המסורתית ורבניה, המשוחררת מכל תבנית אידאולוגית נוקשה. נדמה לי שהמשל אף מאפשר להסביר מדוע לא ניתן לנכס את המסורתיות לזרם זה או אחר של היהדות.

קיימים שני ניסיונות בולטים לשייך את היהדות המסורתית ואת רבניה לזרמים אידאולוגים מודרניים. הראשון הוא הזיהוי המקובל בין הרבנים המסורתיים לבין האורתודוקסיה האשכנזית, שהופך ממילא את כלל הציבור המסורתי ל"אורתודוקסים חלשים", שכוונותיהם רצויות אך מעשיהם עדיין לא הגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם, בשל חולשת רוחם. אלא שהאורתודוקסיה אינה יהדות מסורתית. היא ריאקציה לתנועות מודרניות שונות שאיימו על המשכיות ההלכה ותבעו כל אחת בעלות על היהדות. כתגובת-נגד, גם האורתודוקסיה טענה שהיהדות כולה שלה וכי לאחרים אין דריסת רגל בבית היהודי שזה עתה החליף את האוהל המסורתי. האורתודוקסיה טענה למקום של קבע, לבית עם יסודות איתנים שכל תזוזה עלולה למוטט אותו. מכך נגזר שהרב האורתודוקסי ממונה קודם כל על שמירת המבנה ועל כן עליו להוציא צו הרחקה נגד כל מי שדורש התאמה או שינוי.

הזיהוי השני הוא בין הרבנות המסורתית לבין התנועה הקונסרבטיבית, שבישראל אף אימצה את השם "התנועה המסורתית". לדעתי, לא אופיה האמריקאי או האשכנזי של התנועה הקונסרבטיבית מנעו ממסורתים להצטרף לשורותיה, אלא בעיקר המסגרת האידאולוגית הנוקשה. הרב המסורתי אינו שואף לקדם הלכה שמרנית או הלכה ליברלית, אלא לתת מענה לפונים אליו. יתכן שכדי לתת מענה הרב יראה לנכון להציע פרשנות נועזת להלכה, להעלים עין מעבירה קלה או להתבסס על דעת יחיד. למרות זאת, הרב המסורתי אינו אקטיביסט ואינו מקדם שינויים הלכתיים שאיש מבני קהילתו לא ביקש. תפקידו אינו בקידום ערכים חיצונים (ליברליזם, שוויון, וכו') אלא בהעברת ברית המסורת מדור לדור. לעומתו, התנועה הקונסרבטיבית תפעל באופן כוללני, תגדיר את הנורמות הרצויות מראש ותנסה לגרום לכלל הציבור להתחבר אליהם. אם תרצו, הגישה הליברלית מחליטה מראש מהן היריעות המתאימות לאוהל ואזי מצפה מכלל המתגוררים בו להמשיך להרגיש שייכים למרחב החדש.

פסיקה מפורסמת של התנועה הקונסרבטיבית בארצות-הברית התירה למתגורר במרחק רב מבית הכנסת לנסוע אליו בשבת. על אף ההסברים המלומדים, בפועל היתר זה פגע במבנה הקהילתי הכולל ובימינו מעטים היהודים הקונסרבטיבים הרואים בשמירת שבת כהלכתה נורמה מחייבת. לעומתם, אינספור יהודים מסורתיים נוסעים בשבת מסיבות שונות ויושבים בבתי כנסת כשווים בין שווים, אך מבלי לשנות את הכללים. מאבקן של נשות הכותל, שזוכה היום לתמיכה בלתי-מסויגת של התנועה הקונסרבטיבית, הוא דוגמה מעניינת נוספת. כבודו של המאבק לשוויון מגדרי במקומו מונח, אך אין לי ספק שרב מסורתי היה נמנע הן מפסיקה ליברלית-אידאולוגית והן משמרנות יתר, מתוך מטרה לשמור על הכותל כמרחב נגיש ומוסכם על כל בית ישראל. לנשים הרוצות להניח תפילין יש מקום ולנשים הרוצות לנהוג אחרת יש מקום, ובלבד שהדיון יישאר ברמה הבינאישית ולא ברמה הפוליטית. הלכה למעשה, במאמרה על נשות הכותל תיארה כך לאה שקדיאל את הנהגתו של הרב יהודה גץ, שכיהן כרב הכותל בתקופה בה החלו נשות הכותל את פעילותן.^{7לאה שקדיאל, "קבוצת נשות הכותל: פמיניזם רדיקלי כהזמנה לשיח ישראלי חדש?", בתוך: יוסי יונה ויהודה גודמן (עורכים), מערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל, ירושלים 2004, עמ' 277-315.}

כשם שהמסורתיות חזרה לקדמת הבמה ונתפסת כיום כזהות חברתית חיובית שבכוחה לאחד וליישב מחלוקות, כך נדמה לי שהגיעה העת לגאול גם את הרבנות המסורתית לטובת העם היהודי כולו. בזכות רבנות מסורתית תוכל החברה הישראלית להתחיל תהליך של ריפוי זהותי, אשר יהפוך אותה מאוסף של פלגים אידאולוגיים לחברה אחת המכילה בתוכה פנים רבות וקולות רבים.