אברהם אינפלד קבע כי "ליהודים אין היסטוריה, ליהודים יש זיכרון". ההבדל בין היסטוריה לזיכרון הוא מהותי: היסטוריה היא התבוננות אובייקטיבית על אירוע שהתרחש בעבר, בעוד שזיכרון הוא הדרך שבה חברי הקהילה בוחרים לחיות שוב ושוב את האירועים המרכזיים שהשפיעו ועיצבו אותם. החגים הם כלים עבור חברי הקהילה היהודית לזכור את האירועים המכוננים בחייהם כאומה. כשם שבליל הסדר אנו נדרשים "לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים", כך חג פורים מזמין אותנו לא רק לספר את מה שאירע, אלא לחוות מחדש את הניסיון לפגוע בקהילה היהודית ואת הדרכים שבזכותן נמנע האסון. הזיכרון היהודי עיצב את חג הפורים בעזרת שלוש תימות מרכזיות.
לפי חז"ל, הייתה זו אסתר שביקשה מהקהילה היהודית לכתוב את המגילה, כדי שיזכרו אותה: "אמרה אסתר לחכמים: כתבוני לדורות, שיהיו זוכרים נס שנעשה על-ידי" (ילקוט שמעוני). בשונה מהקהילות היהודיות בכל מדינות המלך אחשוורוש, שניצלו מניסיון ההשמדה של המן והמשיכו לחיות חיים יהודים שלווים, אסתר נדרשה להקרבה ממשית לטובת הנס ההצלה של פורים.
עד סוף חייה היא המשיכה להיות נשואה למלך אחשוורוש, שיחסו לנשים בכלל ולנשותיו בפרט העמיד אותה בסכנת חיים בכל רגע. לפי פרשנות אחת בתלמוד, היא המשיכה במקביל לקיים מערכת יחסים גם עם מרדכי, אולם לא הקימה משפחה יהודית מסורתית. אם היו לה ילדים, יש לשער כי הם הפכו למלכים ולנסיכות של פרס.
התלמוד (בבלי חולין, דף קלט) מציע כי המשמעות היהודית לשמה אסתר לקוחה מהפסוק "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא יח). בשונה מהקהילות היהודיות, אסתר לא זכתה לנס של הצלה מלאה. אפשר אף לשער שלקהילה היהודית היה קל "להקריב" את אסתר למלכות, שהרי היא הייתה יתומה, ודודה מרדכי הוא זה שדחק בה להיות המלכה.
בשעת סעודת פורים, החסידים נוהגים לציין את ההקרבה של אסתר עבור הקהילה היהודית. הם מקדישים לה שיר המחבר שני חצאי פסוקים, האחד מהמגילה והשני מספר תהילים (כב ב):
וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ: אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי?
עבורי, פורים הוא חג של הבטחה לאסתר, ולכל אדם הנמצא בסכנה, כי אנו נסרב להפקירם. הקרבתה של אסתר מלמדת אותנו על החובה לזכור את מי שנשארו מאחור גם אחרי שהקהילה ניצלה.
מגילת אסתר היא הספר המקראי היחיד שבו האל אינו מופיע, ובוודאי אינו הגיבור. חסרונו של אלוהים כל כך זועק, עד שבמהלך הדורות התהוותה קריאה מיסטית של המגילה, לפיה בכל מקום שבו כתוב במגילה "המלך" (מבלי ציון שמו), אין הכוונה לאחשוורוש אלא לאלוהים (מדרש אסתר רבה, ג: י).
הזיכרון היהודי בחר לציין חג אחד שבו אלוהים אינו מוזמן למסיבה. יתר על כן, בשונה מחג הפסח בו אלוהים הכה את מצרים וקרע את הים במגילת אסתר, הנס נעשה על ידי בני אדם.
אסתר מעזה להתל מינית במלך אחשוורוש ולגרום לו לקנא בהמן. היא פונה אל המלך ומבקשת ממנו "דייט" רומנטי ואינטימי, רק עבורה ועבורו, ללא משרתים, ללא שרים – רק היא, המלך, והמן. אנחנו יכולים לתאר עד כמה המלך היה מופתע מבקשה זו. כאשר במהלך אותה פגישה רומנטית, הוא שואל את אסתר בשנית 'מה אוכל לעשות עבורך, עד חצי המלכות', יש לשער שכל מה שהוא מבקש ממנה לומר הוא; בוא ניפגש שוב, אבל הפעם רק אתה ואני. אסתר אמנם מבקשת פגישה נוספת, אולם גם הפעם: רק לה, למלך ושוב גם עם המן. כאשר בפגישה השניה, אסתר אומרת שמבקשים להרוג אותה – ומפנה יד מאשימה להמן – המלך אחשוורוש, שעמוס בקנאה אירוטית כלפי המן נותן בקלות את הפקודה לחסל את המן.
האם זהו נס? אם הדבר היה מתרחש כיום, יש לשער שכל הרבנים אותם אני מכיר בישראל היו מטיפים בפני הקהילה דרשות על הלכות צניעות, על כך שאסתר מתנהגת בפריצות, ואל לה, לאף בת ישראל, ללמוד מדרכה. אך הזיכרון היהודי ראה בפעולה של אסתר נס. כמה ניסים מתרחשים ממש היום מול עינינו אך אנו מסרבים להכיר בנס שבהם?
במגילת אסתר מופיעות רק שתי דמויות יהודיות, ושתיהן בעלות זהות היברידית – יהודית ופרסית. למרדכי יש ייחוס ארוך. הוא יודע מי היה אביו, מי היה סבו, עד יכניה מלך יהודה, והוא אינו מסתיר את יהדותו ("כי הגיד להם אשר הוא יהודי"). היינו מצפים ששמו של מרדכי יהיה שם יהודי כשר, אך המגילה זוכרת אותו בשם מרדכי – על שם האל הפטרון של העיר בבל, מרדוך! לצורך המחשה, אם המגילה הייתה נכתבת היום, יש לשער ששמו של הגיבור היה כריס. לא פחות מרתקת העובדה שבשונה מרוב יהודי ארה"ב, שגם אם יש להם שם אמריקאי לא-יהודי, הם גם בעלי שם נוסף, יהודי, השם שבו מעלים אותם לתורה – למרדכי אין שם נוסף. הוא נקרא רק כריס. כמו מרדכי, גם אסתר קרויה על שם האלה אישתהר, אלת האהבה, המיניות והמלחמה בתרבות המסופוטמית.
לאסתר דווקא יש שם נוסף – הדסה – אך גם היא, כמו מרדכי, מזוהה במגילה בעיקר בשמה הלא יהודי. לעומת מרדכי שמכיר היטב את ה"ייחוס" שלו, לאסתר אין ייחוס. היא יתומה. אין לה אב ואם, יש לה רק את הדוד מרדכי שמגדל אותה. את זהותה היא מכירה דרכו.
מרדכי משתמש בכוח שלו ביחס לאסתר וגורם לה לפנות לתחרות מלכת היופי העולמית שכוללת קיום יחסי מין עם המלך אחשוורוש, לצד אלפי נערות אחרות. הוא מבקש ממנה דבר אחד: תזכרי שלא להסגיר את זהותך היהודית. עליה להנכיח רק את היותה יתומה – מאב, מאם, וגם מקהילה. מרדכי מבין שמשהו בתלישות של אסתר יאפשר למלך אחשוורוש לבחור אותה על פני כל הנערות האחרות. העובדה שאין לה סיפור משפחתי מאפשר למלך לראות אותה כאובייקט ולא כסובייקט.
במדרש נאמר שבני ישראל ניצלו מהעבדות במצרים בידי אלוהים כי הם שמרו על שמותיהם היהודים. אך מגילת אסתר מלמדת אותנו שיהודים יכולים להציל את עצמם, בזכות עצמם ובלי אלוהים, גם כאשר זהותם היא היברידית ושמותיהם קרויים על שם אלוהים אחרים. כל עוד הם רואים את עצמם כחלק מהעם היהודי ומגלים אחריות כלפיו.
במסורת היהודית ישנה עמדה לפיה כי חג פורים הוא החשוב בכל החגים, אפילו יותר מיום כיפור. במשחק מילים על שמו של יום הכיפורים, טוען הזוהר כי הוא מכיל את הביטוי – "כ-פורים": יום כיפור מתקרב (אך אינו משתווה) לחשיבות חג פורים (תיקוני הזוהר נז, ב).
אולי חכמים הבינו באופן עמוק שלאחר חורבן בית המקדש, אלוהים לא יוסיף להתגלות כמו במצרים. חג פורים הוא הזמנה לכל יהודי לבחור לראות את הקדושה, את אלוהים, ולקחת על כך אחריות, במרחבי החיים שלו ושלה.
שלוש התמות שהצגתי – הקרבתה של אסתר וחשיבות הזיכרון, הנס שנעשה בידי אדם, והזהות ההיברידית של הגיבורים – מלמדות אותנו שגם אם השמות שניתנו לנו אינם יהודים מסורתיים, גם אם המומחיות שלנו היא במיניות, וגם אם נדרשים מאיתנו קורבנות אישיים – אלוהים מצוי בכל מרחבי החיים, אפילו בהסתרה, כשמה של אסתר.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
