"ויתייצבו בתחתית ההר" –אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם […]אמר רבא: אף על פי כן חזור וקבלוה בימי אחשורוש, שכתוב: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" – קיימו מה שקבלו כבר.
דרשה תלמודית זו מבוארת בדרך כלל כך: בימי מרדכי ואסתר עם ישראל קיבל על עצמו את התורה מחדש, הפעם לא מתוך כפייה כפי שהיה במעמד הר סיני ("כפה עליהם הר כגיגית") אלא מתוך רצון ("קיימו מה שקבלו כבר"). במובן מסוים, התורה שקיבלו ישראל בסיני לא הייתה שלהם מכיוון שהם לא עצבו אותה.
בניגוד לשאר החגים, את פורים חכמים קבעו מתוך חידוש מובהק, כאשר הם לוקחים לעצמם זכות לשנות את המסורת בהתאם לרוח הדור
החידוש של חג הפורים הוא שבפעם הראשונה חכמים יצרו את המסורת ולא רק קיבלוה כפי שנמסרה להם מאבות-אבותיהם. בניגוד לשאר החגים, את פורים קבעו חכמים לא על בסיס נבואה או התגלות ולא על בסיס מסורת עתיקה, אלא מתוך חידוש ויצירה שלהם, הנשענים על כוחם לשנות את המסורת בהתאם לרוח הדור. קבלת התורה מחדש בימי אחשוורוש אין פירושה הרכנת ראש של עם ישראל והכפפתו למסורת עתיקה שעברה אליו ועתה התקבלה בלבבות, אלא מציאת כוחות של חידוש ויצירה בתוך העם. פורים מציין אפוא יותר מכל את מקומה של התורה שבעל פה, את התורה המתחדשת שאינה רק עוברת במסורת.
אולם היכולת ואולי אף החובה לחדש בתורה ולקבלה מחדש, כפי שעשו מרדכי ואסתר בימי אחשוורוש, מעלה שאלה חשובה: למי מותר לחדש? מי הוא בעל הסמכות? האם אפשר לחדש בכל דור ודור? עיון בדברי התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי בסוגיה התלמודית בראש מסכת מגילה חושף ששאלה זו הטרידה כבר את האמוראים.
שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, פותחים את מסכת מגילה בדיון בשאלה מאין למדו חכמי המשנה את ההלכה לפיה מותר לקרוא את מגילת אסתר גם בתאריכים יא, יב ו-יג באדר, ולא רק בתאריכים שמצויינים במגילת אסתר: יד באדר בערי הפרזות ו-טו באדר בערים המוקפות חומה.
השאלה העקרונית העומדת ביסוד הסוגייה היא בידי מי הכוח לעצב את המסורת היהודית, ואולי באופן עמוק יותר: מה סוד כוחה של המסורת היהודית – האם עתיקותה או יכולתה להתחדש? האם היא נשענת על אדני המורשת שתיקנו דורות עברו או שמא היא הולכת ומתפתחת בכל דור ודור?
בשני התלמודים מובאות דרשות שונות של פסוקים מתוך המגילה, המלמדות כי מותר להקדים את קריאת המגילה לימים שלפני החג כדי להקל על בני הכפרים המגיעים אל העיר הגדולה בימי שני וחמישי. מכיוון שבכפרים בדרך כלל אין אפשרות לקרוא את המגילה, בשנים בהן חל פורים בימים שאינם שני וחמישי ניתן להקדים את קריאת המגילה לימים אלו כדי שיוכלו גם בני הכפרים לשמוע את המגילה בעיר.
הדרשות המובאות בשני התלמודים בהקשר זה שונות זו מזו בעוצמתן ובתפקידן.
בתלמוד הבבלי מופיעה לפני הדרשות הנחת יסוד חשובה בקטע המתורגם להלן[1]
את כולם (כל התאריכים המוזכרים במשנה) תיקנו אנשי כנסת הגדולה (וקבעו שמותר לקרוא בהם מגילה).שאם עולה על דעתך שאנשי כנסת הגדולה תקנו את י"ד ו-ט"ו בלבד, ובאו חכמים ועקרו את התקנה שהתקינו אנשי כנסת הגדולה (והוסיפו על י"ד וט"ו גם את י"א, י"ב וי"ג באדר) –הרי שנינו במשנה: "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין"!.אלא פשוט שאת כולם (כל התאריכים, מ-י"ג ועד ט"ו) התקינו אנשי כנסת הגדולה.היכן רמוז (הדבר)? […]
התלמוד הבבלי תולה את ההיתר לקרוא מגילה בתאריכים המוקדמים בתקנה שתיקנו כבר אנשי כנסת הגדולה עצמם, אותו גוף שקבע את חג הפורים בתאריכים י"ד וט"ו. התלמוד זקוק לטענה זו משום ההנחה החשובה כי כל מה שנאמר בדורות העבר מחייב באופן מלא את הדורות החדשים: "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין" (משנה עדויות, א ה). לדורות האחרונים אין רשות לחדש את ההלכה תוך ביטול דבריהם של חכמים שקדמו להם. על כן הוא שואל היכן "רמוז" הדבר. הוא לא זקוק ל"הוכחה" כדי לקבוע הלכה חדשה, אלא רק לרמזים למה שההלכה היתה תמיד.
הסוגייה בתלמוד הירושלמי מציגה עמדה הפוכה. לאחר סדרת הדרשות מהן מקישים חכמים כי ניתן להקדים את קריאת המגילה מצהירה הגמרא:
זאת אומרת שמגילת אסתר ניתנה להידרש.רבי חלבו, ר' יסא בשם ר' לעזר: נאמר כאן (במגילת אסתר) "דברי שלום " ונאמר להלן (משלי כג) " קנה ואל תמכור". הרי היא (מגילת אסתר) כאמיתה של תורה: […] מה זו ניתנה להידרש אף זו ניתנה להידרש.
התלמוד הירושלמי קובע כי כמו התורה, גם מגילת אסתר נועדה לכך שידרשו אותה ויוציאו ממנה הלכות חדשות. בניגוד לתלמוד הבבלי, התולה את ההלכה שבמשנה במסורת קדומה מימי אנשי כנסת הגדולה, התלמוד הירושלמי מייחס את ההלכה הזאת לחכמי המשנה עצמם, המוסיפים על דבריהם של אנשי כנסת הגדולה.
תפיסת התלמוד הירושלמי היא שכל עוד החידוש נובע מתוך המקורות העתיקים, הוא לא מאיים על המסורת. אדרבה – הוא חלק מהותי ממנה
אם כן, שני התלמודים מצטטים דרשות מהן ניתן ללמוד את ההלכה שבמשנה, אולם תהום פעורה ביניהם ביחס לאותן דרשות. לפי התלמוד הירושלמי, הדרשות הן הכלי שביד חכמים לשם גישור הפער בין המנהגים הנהוגים בימיהם לבין האמור בתורה שבכתב. ההנחה העומדת ביסוד כך היא שלחכמים מסורה החירות הפרשנית לקרוא את התורה באופן שיאפשר להם לחדש הלכות מתוך הכתוב. על פי עמדה זו, החידוש הוא חלק מהותי מהמסורת והוא אינו מאיים עליה כל עוד הוא נובע מתוך המילים העתיקות.
התלמוד הבבלי אמנם מצטט אף הוא את אותן דרשות על מגילות אסתר, אך בניגוד לתלמוד הירושלמי, הוא אינו תולה בהן כל חידוש. עמדתו מוסברת בכך שלא יעלה על הדעת כי חכמי המשנה יוסיפו על מה שקבעו אנשי כנסת הגדולה או יחלקו עליהם, על כן חייבים להסביר שהייתה זו מסורת בידם של חכמי המשנה עוד מימי אנשי כנסת הגדולה. על פי התלמוד הבבלי, מקור ההלכה נעוץ לעולם בנקודת הראשית, תהא זו תקנת אנשי כנסת הגדולה במקרה של פורים, או בדיונים הלכתיים אחרים – מעמד הר סיני עצמו.
שתי עמדות אלו משקפות את הקולות הנשמעים מאז ימי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו ועד ימינו. מחד גיסא ניצבת העמדה המגולמת בדמותו של רבי אליעזר בן הורקנוס, עליו נאמר שהוא "בור סוד שאינו מאבד טיפה" וש"לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו". גישה זו, המהדהדת רעיונות כמו "הלכה למשה מסיני" ו"אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה רבנו בסיני", רואה את כוחה של המסורת כיצירה העוברת מדור לדור. ככל ששנותיה עוברות כן משתבח טעמה וקרנה הולכת ועולה. מאידך גיסא נשמע קול אחר, המגולם בדמותו של רבי אלעזר בן ערך, ה"מעיין מתגבר". קול זה מדגיש את ה"פשטות המתחדשות בכל יום", את כוחו של כל דור ליצור הלכה מחודשת המשקפת את מציאות החיים שלו בהתאם לרוח המסורת.
במובן זה אפשר לראות את דברי התלמוד הירושלמי כהמשך ישיר לפעולותיהם של מרדכי ואסתר, של אנשי כנסת הגדולה ושל חכמי המשנה. אף התלמוד הירושלמי מקבל את התורה "מרצון". חכמי התלמוד מבינים שהתורה היא שלהם ושעומדת להם החירות לעצבה בהתאם לרוחם ולתקופתם, במידה שהדבר שומר על זיקה לאמור במסורת מדורות עברו, באמצעות הדרשה והפרשנות.
רעיון דומה נשמע בימינו מפי הוגים העוסקים בהתחדשות יהודית, כדוגמת פרופסור מאיר בוזגלו בספרו שפה לנאמנים:
אבותינו העבירו לנו את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". אנו מצווים להאמין באחדות האל, ואנו נקראים המייחדים על שום אחדות זו. ואולם מוזר ככל שיהיה הדבר, לא נמסר לנו מה משמעותה של אחדות זו… למסורתי יש אוטונומיה בפירוש התוכן של המילים שירש. בזכות אוטונומיה זו אפשר שיהיו כמה מובנים ל"אחד", ואפשר שמובנים אלו יעמדו בניגוד למה שעשוי להיראות מבחוץ כסטייה מן המסורת וכדומה… הדינמיות של המסורת אינה מתבטאת רק בפירוש למילים ולמושגים אלא גם בכוח שבו הם נטענו, וזה מאפשר חופש רב מאוד.
המשכה של המסורת אין פירושו היצמדות לפירוש מסוים שניתן למסורת בעבר אלא הצעת פרשנות החוזרת אל המקורות וטוענת אותם ברוח חדשה ובמשמעות מחודשת. יש שיראו עמדה זו כעמדה מסורתית, כמו פרופ' בוזגלו, יש שיתארו אותה כעמדה דתית התרה אחר שבעים הפנים שבתורה, ויש שיראו אותה כחילוניות שבמסגרתה שבים הבנים הביתה שלא מתוך רצון לשכוח את אשר אספו בניכר אלא כדי לפתח את פיתוחי החותם שלהם בבית הנושן. עמדה זו משתקפת בטיוטת החזון של פרנץ רוזנצווייג לבית המדרש היהודי החדש:
זאת הפעם תלמוד-תורה בכיוון הפוך. לימוד זה שוב אינו יוצא מן התורה אל החיים, אלא אדרבה מן החיים, מן העולם אשר לא ידע את המצווה… בחזרה אל התורה. זהו סימן-ההיכר של השעה…דרך חדשה של לימוד היא זו: תלמוד תורה שבו כל המרבה בנכסי-ניכר הרי זה משובח. היינו: דווקא לא הלמדן היהודי, לפחות לא הלמדן באשר למדן הוא, אלא אף הוא באשר התנכר, באשר אף הוא בין המבקשים לשוב אל אחוזתם ואל משפחתם.לא זה העיקר לגלות 'יחסים' בין התחום היהודי לתחום הלא-יהודי – מלאכה זו נעשתה מזמן. לא ללמד סנגוריה על היהדות, אלא למצוא את הדרך אל לב חיינו ולבטוח בכך שלב זה לב יהודי הוא, כי יהודים הננו.[2]
החילוני המבקש להתחדש מתוך מקורות היהדות אך בד בבד לשמור על חילוניותו, המסורתי המבקש לצקת משמעות חדשה-ישנה למסורתיות שלו והדתי הפתוח לשמוע שבעים לשון בבית המדרש – כל אלו יחד, על אף ההבדלים ביניהם ועל אף ההקשרים השונים שמתוכם הם פועלים, מסכימים לקריאה העולה מהתלמוד הירושלמי: המסורת תלויה בחידוש, והחידוש תלוי במסורת. חידוש ללא מסורת סופו לעבור מן העולם, ומסורת ללא חידוש – סופה להפוך לכת סגורה ומפוחדת.
[1] מאיר בוזגלו, שפה לנאמנים, כתר 2008, עמ' 36-37.
[2] פרנץ רוזנצווייג, "מדע המקרא היהודי", מתוך נהריים: מבחר כתבים, מוסד ביאליק 1977, עמ' 191.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
