סבי מורי, יהושפט הראל ז"ל, לא אהב את חג הפורים. הוא היה יהודי ציוני דתי ועבורו המילים האלו – ציוני ודתי – לא היו הגדרה סוציולוגית וגם לא חיבור בין שני עולמות, הם היו שניים שהם אחד. הציונות שלו הייתה דתית: באדיקות שבה, ובמסורות שונות שהנהיג בביתו ובבית הכנסת, כמו למשל הדלקת נרות בערב יום העצמאות או הוספת המילה "ואותנו" לברכת החודש שבה נאמר "אשר גאל את אבותינו". וכשם שהציונות שלו הייתה דתית, כך גם הדתיות שלו הייתה ציונית: הוא האמין בכל ליבו שזכינו, ואנו חיים במציאות של גאולה, ועל כן יש לחדול מלצום על החורבן – מלבד כמובן תשעה באב, יום האבל הלאומי.
את חג פורים סבי מורי לא אהב כי הוא ראה בו חג של גלויות. חג של החמצה. על מה החגיגה? הרי היהודים, כך היה חוזר ואומר, נשארו שם. הם לא השלימו את ההצלה והפכו אותה לגאולה. הם לא עלו לארץ. לא חידשו את המלוכה. לא בנו את בית הבחירה. "אז על מה כל החגיגה?" חזר והשתומם.
לו היה בחיים כיום, אני מאמין שהיה משנה את עמדתו לנוכח הפרשנות החדשה שמקבל חג הפורים. אני מאמין שאף הוא, כמו רבים אחרים, היה רואה את קווי הדמיון בין סיפור מגילת אסתר התנ"כי למציאות העכשווית: דמיון שמתחיל כמובן בסמיכות התאריכים, וממשיך הלאה אל הדמויות המרכזיות: המנהיג החכם-שיכור שמנהיג את העולם, הצורר הפרסי והשאיפה שלו להשמיד את היהודים – שסופו למות, וכמובן גם סיפור ההצלה הנעשה בזכות ניסים מעשי ידי אדם – כלשונה של ברוריה הולצר ז"ל, אחותה הגדולה של סבתי.
אך סבי גם היה יודע ודאי להצביע על הפער העמוק שבין סיפור המגילה, והסיפור ההולך ונכתב בימינו אנו. שכן צוררי היהודים המודרנים מפרס, שלא כמו המן, לא ביקשו להרוג את היהודים כיוון שזהו עם מפוזר ומפורד בין העמים. ונהפוך הוא, הם מבקשים להשמיד את מדינת יהודים דווקא על שום שעל פי אמונתם הקנאית, אין להם ליהודים את הזכות להתקיים כעם ככל העמים. היהודים, על פי השקפתם, לעולם לא יכולים לשוב אל במת ההיסטוריה כעם שיש לו ארץ וזכות להגדרה עצמית. הם רצו להמשיך ולראות את היהודים כפרטים, כיחידים, כקהילות החוסות בצלם של שלטונות זרים.
ואם זו הייתה מחשבת ליבם הרעה – להשמיד את מדינת היהודים, הרי שגם סיפור ההצלה של ימינו הוא אינו סיפור של יהודים יחידים, משפחות או קהילות העומדות ונקהלות על נפשם, אלא סיפור של עם ומדינה. סיפור ההצלה של המדינה כאומה עצמאית במלחמת על חירותה. ומכאן ש"חג פורים המודרני", שנכתב בימים אלו ממש, שוב אינו חג גלותי כפורים דאשתקד אלא חג ציוני: חג של הצלתה של מדינת היהודים מפני המבקשים לשלול את קיומה ולהחריבה עד עפר.
ועתה, בימים האלו ובזמן הזה ראוי הוא חג פורים לבוא במשפחת חגי ישראל במלואו – ומי יודע אם לעת כזאת הגיע למלכות שנקבע בדברי ימי ישראל.
סבי מורי היה איש מעשה. הוא לא רק הגה, דיבר וכתב על רעיונותיו המהפכניים הרואים את הציונות כחלק מהרוח הגדולה של הדת, ואת הדת כביטוי ממשי של הרעיונות הציוניים, הוא חי את הרעיונות האלו הלכה למעשה וביקש לתרגם אותם לכדי אורחות חיים ומסורות חדשות שייקבעו לדורות.
כמותו, גם אני מבקש לבחון ולחשוב כיצד נכון לתרגם את הרעיון האמור לעיל לכדי מעשה: מה צריך לעשות כדי לעצב מחדש ולקבוע לדורות את סיפורו של פורים של ימינו, על הנופך החדש שבו, כ"חג ציוני", בתוככי חג פורים המסורתי?
יכול להיות שאין בידינו בשלב כל כך מוקדם, בסמיכות כה רבה לאירועי השעה, להשיב תשובה שלמה ומדויקת לשאלה זו. ובכל זאת, אבקש להניח הצעה אחת, שלעניות דעתי, יכולה להתקבל על ליבם של רבים בחברה היהודית בישראל, על גווניה השונים.
הפייטן משה אליהו חיבר את הפיוט "שמחה גדולה הלילה" למנגינת השיר הערבי "אלילא לילא לילא". הפיוט נועד ללוות שמחות שונות ובהתאם לכך, בכל שמחה ושמחה ניתן לאלתר ולהוסיף מילים חדשות המתאימות לרגל השמחה. משה אליהו עצמו, שחיבר את הפיוט, ביצע גרסה שבה חיבר את השמחה הפרטית אל השמחה הלאומית לרגל יום העצמאות:
בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתֵנוּ בְּחַג עַצְמָאוּתֵנוּ
נָרִים אֶת דְּגָלֵינוּ וּנְבָרֵךְ צַהַ"לֵנוּ/חַיָילֵינוּ
יַלָּה לִמְחֹא כַּפַּיִם לִכְבוֹד יְרוּשָׁלַיִם,
בדומה לדרכו של משה אליהו, ברצוני להציע גרסה מעודכנת של הפיוט, הקושרת את השמחה הלאומית שבפיוט של משה אליהו אל השמחה הלאומית שבימינו, ואת שתיהן יחד אל חג הפורים. הבתים הראשונים בפיוט הם הבתים שכתב משה אליהו, והבית האחרון – הוא תוספת משלי. ברצוני להציע שהפיוט הזה ילווה את חגיגות חג הפורים, ובסיומה של קריאת המגילה, לאחר ששרים "שושנת יעקב" יוסיפו וישירו ברוב עם גם את הפיוט הזה.
אני מוצא בהצעה זו איזון בין מסורת וחידוש, כאשר מחד היא משתמש בניחוח המיוחד של הפיוט המסורתי ומאידך היא מדברת בלשון ישראלית-עכשווית. כמו כן אני רואה בהצעה זו שילוב עדין בין הווי פורים הפופולרי בחברה הישראלית, על מקצבו החופשי והמשוחרר, לבין הניחוח המסורתי של חג הפורים הנחגג בבית הכנסת. ובנוסף, אני חושב שהצעה זו משמרת את ריבוי הקולות ונותנת מקום לאמונות שונות בדבר מעורבותו או אי-מעורבותו של אלוהים במציאות חיינו, כאשר הביטוי "מן השמיים" משמש בכפל המשמעות של חיל האוויר ומערכות ההגנה של מערכת החץ וכדומה וכן של אלוהים. אישה ואיש יפרשו את הביטוי הזה על פי אמונתם וצו ליבם.
הַלַּיְלָה לַיְלָה לַיְלָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה הַלַּיְלָה.
הַלַּיְלָה אָנוּ בָּאנוּ לַעֲרוֹךְ נֶשֶׁף נָעִים
רוֹקְדִים וְשָׁרִים כֻּלָּנוּ נֶהֱנִים וְגַם שְׂמֵחִים
יַלָּה לִמְחֹא כַּפַּיִם שִׂמְחָה תִהְיֶה כִּפְלַיִם.
יוֹסִיף הָאֵל עָלֵינוּ שִׂמְחָה וְחַיִּים טוֹבִים
תְּחִי מְדִינָתֵנוּ תָמִיד תִּהְיוּ שְׂמֵחִים
יַלָּה לִמְחֹא כַּפַּיִם לִכְבוֹד יְרוּשָׁלַיִם.
נִנְצֹר זֹאת בְּלִבֵּנוּ לָנֶצַח דּוֹר וָדוֹר,
הֻשְׁמַד מִן הַשָּׁמַיִם צוֹרֵר עִם בֹּקֶר אוֹר,
יַלָּה לִמְחֹא כַּפַּיִם נָחֹג פּוּרִים כִּפְלַיִם.
הַלַּיְלָה לַיְלָה לַיְלָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה הַלַּיְלָה.
