תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

גאה להיות יהודי-אמריקאי

הרב מישאל ציון מתארח לראשונה בבלוג וכותב על זהות יהודית בכלל ועל זו שבצפון אמריקה בפרט
הרב מישאל ציון הוא חבר סגל בתוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית והיה מנהלה הראשון. הוא הוסמך לרבנות בישיבת "חובבי תורה" האורתודוקסית בניו יורק, ובוגר התוכנית לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים. הוא למד ולימד במכון הרטמן בירושלים ובעבר שימש כמנהל שותף ורב תוכנית ״עמיתי ברונפמן.״ יחד עם אביו, נעם ציון, חיברו את הספר "הלילה הזה: הגדה ישראלית." מישאל ציון הוא ממייסדי קהילת קלוזנר – מניין הלכתי שוויוני בירושלים.

לכל אחד שלל זהויות בכיסו. אני נוטה להצניע את זו האמריקאית. הרי ממילא רואים עלי. שנים על מגרש המשחקים לימדו אותי שעדיף להזכיר את זה שאני דור שני בירושלים, או אם כבר זהות אתנית, אז אני בכלל הולנדי. אבל יהודי-אמריקאי, זה לא דבר שמתגאים בו.

ובכלל, זה לא דבר שישראלים אוהבים לחשוב עליו ברצינות, יהדות ארצות הברית, בוודאי לא זו הליברלית. עד שהם נהרגים בגלל שהם יהודים, ובגלל שהם ליברלים. ולכן מתוך הצער, ולמרות שהאבל טרי, זה רגע חשוב לעצור ולחשוב בו רגע על קהילת יהודי ארצות הברית הליברלית, שחבריהם נפלו בשבת האחרונה על קידוש השם.

קידוש השם. מונח שלא עולה על שפתינו בקלות. הוא שייך ליהודי אירופה תחת חרב הנוצרים הימי ביניימית או למקרי הרדיפה בארצות האסלאם. הוא מצוטט בתפילות על מיליוני הנשחטים בשואה. מתערבב בדמעות על ההרוגים בפיגועים בארצנו הקטנטונת.

אבל לא בצפון אמריקה. בארצות הברית יהודים לא מתים על קידוש השם. לא שזה לא קרה מעולם, אבל ככלל, זה לא קרה. בהר נוף כן, בלוס אנג'לס לא.

והנה נפל דבר.

בשבת הקרובה נתכנס שוב בבתי כנסיותינו, יהודים ברחבי העולם, וכשיגיע הרגע להשיב את ספר התורה אל הארון, רגע נוגה ומתוק של פרידה, נשיר: "עץ חיים היא למחזיקים בה". ואחד אחד יעלו לנגד עינינו המתפללים בבית הכנסת עץ חיים-אור לשמחה בפיטסבורג, פנסילבניה, שמצאו את מותם בשעת התפילה. שבעל כורחם, על בחירתם ללכת לבית כנסת, ודווקא לבית הכנסת הזה, בעל ערכים מסוימים, מסרו נפשם על קידוש השם.

ולצערנו, בסיפור היהודי על שלושת אלפי שנותיו, כשקהילה נרצחת על קידוש השם, היא עולה למעמד של קהילה קדושה: "אָב הָרַחֲמִים שׁוֹכֵן מְרוֹמִים. בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקֹד בְּרַחֲמִים הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים, קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם".

ואולי דווקא בשל כך הזהות היהודית האמריקאית לא זכתה למעמד של קהילה קדושה בעיני רבים. לא כמו קהילת מגנצא, ווהלין או צנעא. לא כמו קהילות אנדלוסיה ומשהד. תודעת קהילה קדושה מניחה שערכיה של הקהילה היא היא יהדות אותנטית, יהדות שראויה לשמה, יהדות שאותה דמיין הקדוש ברוך הוא כאשר בחר מכל האומות אותנו, הקטנים, להיות לו לעם. יהדות שאדם גאה להיות נמנה עליה.

ולכן אולי זהו רגע מתאים לומר, על רקע החור האדיר שנפער בלבבות בשל מעשיו של איש הימין שוצף השקר הקרוי 'עליונות לבנה' ימח שמה, שקהילת עץ חיים-אור לשמחה בפיטסבורג קהילה קדושה היא, וערכיה קדושים, וראוי לנו להיקרא על שמם ולהתברך במעשיהם. שהם, כפי שנכתב בפרשת השבוע שלא זכתה להיקרא השבוע בקהילת "עץ חיים", מבני אברהם אשר "ציווה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". בזכותם אנו גאים להיות יהודים. וגם אם מצער שנדרש מעשה שכזה בכדי שנשים על ליבנו את מעשיהם, הרי שטוב לומר זאת מאוחר מאשר לעולם לא:

אני גאה להיות יהודי אמריקאי

כשנוכחים לראות אנשים שעמלו משך עשרות שנים (תשעים ושבע שנה!), חסכו וטרחו ותרמו והשקיעו, והקימו במו ידיהם ובלא תמיכה ממשלתית, בפרבר אקראי בעיר אפרורית, מרכז קהילתי בו יוכלו להמשיך את מסורת אבותיהם ואמותיהם ולהעבירה "מדור לדור" (כפי שנוהגים לומר במבטא אמריקאי), אז אני גאה להיות יהודי-אמריקאי.

כשמתוודעים לעובדה שהרצח בוצע עשר דקות אחרי תחילת התפילה, כלומר כשנמצאים רק הגרעין הקשה של המתפללים, ה'מניין-מייקרס', עושי-המניין, הגבאים והמתנדבים, ולצידם החוליות החלשות ביותר בקהילה שאחרים דאגו שיימצאו שם מוקדם בכדי לתומכם, וכשחושבים על כל הקהילות בה אנשים קמים מוקדם בכדי להתחיל תפילה בזמנה, וכמה מאות שנים אנו נוהגים כך, וכמה קהילות כאלה קמו במאה השנים האחרונות בארצות הברית, אז אני גאה להיות יהודי-אמריקאי.

וכשרואים אשה בוכיה עומדת מחוץ לבית הכנסת וכיפה לראשה, ונזכרים בתרועת שוויון הזכויות שהעניקה ומעניקה יהדות ארה"ב לעם היהודי ולעולם כולו, אזי גם אם הסגנון הישראלי בענייני שוויון אחר הוא במנהגים כאלה, ומאידך לאור עקומת הלמידה החדה שמתפתחת כאן בקהילה הדתית בנושאים כאלה, אז אני גאה להיות יהודי-אמריקאי.

וכשרואים את ההקלטה של ארוע הזכרון המשותף, הבין-דתי, האזרחי, הכל כך פיטסבורגי-מקומי, וכל כך יהודי, וכל כך אמריקאי, שבו בחרו יהודי הקהילה לזכור את נופליהם, לצד אמריקאים מכל הגזעים והדתות והאמונות, ומבינים שזוהי הארץ המובטחת עליהם חלמו עבור עצמם ועבור ילדיהם, חלום אמריקאי שהוא כה יהודי, אז אני גאה להיות יהודי-אמריקאי.

וכשמבינים שהקש ששבר את גבו של האנטישמי הנלוז היה העובדה שמשפחות הקהילה התנדבו להגן על פליטים ומסתננים לארה"ב, בעזרת ארגון מפואר כמו היא"ס, ושהם ביקשו לקיים בכך את לשון המצווה הנפוצה בתורה – מצוות אהבת הגר; כשמבינים שהם אמרו "כיוון שאנו היינו גרים בארץ מצרים ובארץ אמריקה, לכן עלינו לעזור לגרים ולמהגרים, למסתננים ולפליטים שסביבנו, ומה בכך שהם אינם מבני עמנו; ומה בכך שהם דוברי ספרדית ולנו יש שאריות מבטא ידישאיי, ומה בכך שנשיא ארצות הברית רואה בהם איום כפי שהוא רואה גם בנו…", וכשמבינים שבשל כך נחרץ דינם למוות על ידי אותו רוצח, אזי אני גאה להיות יהודי-אמריקאי.

וזאת עלינו לדעת, ואם לא נכתב בצורה ברורה על לבותינו קודם, אזי נכתב כעת בדמם של הנרצחים על קידוש השם: מי שנהרגו הם יהודים אמריקאים ליברלים. קהילה קדושה בעלת מסורת של מעל שלש מאות שנה של אהבת אדם ותיקון עולם לצד אהבת עם ומסורת ישראל סבא (וסבתא). קהילה שיש לה לעיתים מחלוקת עם יהודים אחרים, בארה"ב ומחוצה לה, אך תמיד זו מחלוקת לשם שמיים. קהילה בעלת עבר מפואר ובעלת עתיד שלדעתי עוד יפתיע את כולנו. קהילה שלנו, בתור ישראלים, יש הרבה מה ללמוד ממנה.

אז בעידן זה של זהויות ישראליות-יהודיות מורכבות, של יוצאי מרוקו ויוצאי כורדיסטאן, יוצאי ברית המועצות ויוצאי הולנד, בה כל אחד תורם את המתוק והמר שבו לקלחת היהדות הישראלית, אני גאה להימנות על עדת יוצאי אמריקה, הקהילה הליברלית גדולה, ומקווה להמשיך ולהחזיק בעץ החיים שנטעו אבותיי על אדמת ארה"ב, וממקום מושבי בירושלים להמשיך ללכת בדרכיה, כי דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום.

המאמר פורסם לראשונה בחשבון הפייסבוק של הרב מישאל ציון וכן באתר ynet

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics