לפני שנה וחצי חזרתי עם משפחתי משליחות בת שנתיים בארצות הברית. החזרה לארץ הביאה עמה קשיים של הסתגלות מחדש לסגנון החיים בארץ, כשהמורכב שבהם היה החזרה למערכת החינוך הישראלית. השקענו מחשבה רבה בבחירת בית הספר בארץ עבור שלושת ילדינו, אבל גם חודשים רבים לאחר תחילת שנת הלימודים המשכתי להשוות בין שתי מערכות החינוך שילדיי עבור בהן. בישראל זוהי מערכת חינוך ציבורית, זולה, המאפשרת שוויון הזדמנויות בחינוך, ובארצות הברית זו הייתה מערכת חינוך פרטית (יהודית), איכותית, שבה זוכים הילדים לתשומת לב וללמידה משמעותית במיוחד. כאמא לילדים תאבי ידע, לא יכולתי שלא לייסר את עצמי על הירידה באיכות החינוך.
בתלמוד הבבלי, במסכת בבא בתרא (דף כ ע"ב) מופיעה סוגיה העוסקת בתקנת בן גמלא. זו אחת הסוגיות המקיפות ומעוררות ההשראה בנוגע לחינוך יהודי – כולל בשאלת היחס שבין חינוך ציבורי לחינוך פרטי. הסוגייה מתארת את ניסיונותיהם של החכמים לתקן תקנה בעניין לימוד התורה לילדים: "שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד… התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים … ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד… עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".
כפי שאני דואגת וחושבת על חינוך ילדיי הפרטיים, וכפי שאני מרגישה חובה ואחריות על חינוכם, כך גם ההורים בתקופת הגמרא. חכמינו רצו לייסד מערכת חינוך ציבורית כדי לעשות צדקה עם היתומים שאין להם מי שילמד אותם, ולכאורה נגזר עליהם להישאר חסרי ידע. יש לשים לב כי חכמים לא הסתפקו במימון מורה ליתומים, אלא מתעקשים על הקמת מערכת ציבורית שתתאים לכלל הילדים בישראל. מהי המוטיבציה להקמת מערכת שכזו? לכאורה ניתן היה להקים מערכת חינוך של צדקה, שתתקיים במקביל למערכת החינוך הביתית, ולהותיר את הילדים שאינם זקוקים לצדקה להתחנך אצל הוריהם.
יתר על כן, סוגיית בן גמלא נובעת מתוך דיון אחר שעוסקת ביחסי שכנים ובשאלה מה הוא הדין כאשר אחד מהם הופך את האזור המשותף לאזור מסחרי, המפריע לשכניו. ככלל, המשנה מצדדת בשכנים הסובלים מן הרעש, אך מונה כמה מקרים שבהם יכול האדם בכל זאת לעשות את מלאכתו בתוך ביתו. רבא טען כי המקרה ההיתר של המשנה מתייחס לתקנת בן גמלא ואינו מאפשר לשכן למחות על רעש מלימוד תינוקות של בית רבן. אם כן, גם מכאן עולה כי קיימת אחריות ציבורית לחינוך: על השכנים לשאת בעול הלימוד של הילדים ו"לסבול" את הרעש הנגרם ממנו.
אני מעוניינת להעמיק בהבנת הקשר בין החינוך והציבור: מדוע מוטלת חובה על הציבור בכל הנוגע לחינוך הילדים?
תשובה לשאלות אלו ניתן למצוא בתחילת הסוגיה שלנו, שם מציינת הגמרא את חשיבות תקנתו של יהושע בן גמלא, שאלמלא תוקנה "נשתכחה תורה מישראל". שכחת התורה היא שכחת המסורת. לא מדובר בעניין פרטי של כל אחד ואחד מן ההורים, אלא בשמירה על הצביון הכללי של עם ישראל. החינוך מאפשר העברה של המסורת והידע מדור לדור, וכך הוא שומר על התורה ומפתח אותה.
ייתכן שמכאן גם נובעת נטייתם המובהקת של חכמים להטיל את חובת החינוך על הציבור. לציבור יש אינטרס לשמור על זהותו, לפיכך מחובתו לדאוג לחינוך הילדים ולהעברת המסורות לדורות הבאים, ואת זאת ניתן להשיג באמצעות מערכת חינוך פתוחה לכל ושוויונית.
מצד שני, האינטרס האישי של כל אחד מן הפרטים אמנם מתכנס ומשתתף בתוך האינטרס הכללי, אך לא באופן מלא. לצד רצונו של ההורה להקנות לילדיו את היכולת להיות חלק פעיל בחברה, קיים גם האינטרס לפתח את כישרונותיו האישיים של כל ילד וילד. כשהחינוך מוטל על ההורים, הוא נעשה לפי התאמה אישית – חנוך לנער על פי דרכו – אך כאשר החינוך הופך להיות ציבורי עולה השאלה אם אפשר בכלל לתת מקום גם לכישרונות והנטיות השונות של על תלמיד ותלמיד.
ואכן, סוגית תקנת בן גמלא לא נעצרת בתקנת שוויון ההזדמנות בחינוך, אלא מוסיפה ומתבוננת במערכת החינוך ברמת המיקרו. הנחייתו של רב בנוגע לפערים בין תלמידים שונים היא: "דקארי – קארי, דלא קארי – ליהוי צוותא לחבריה". כלומר, ובהתאם לפירוש רש"י, מי שיודע לקרוא – קורא. ומי שאינו קורא – יישב עם האחרים בצוותא, וסופו שישים לב ללימוד.
פערי כישרונות בין תלמידים עלולים לגרום למורה להשקיע את כל מרצו בתלמיד המתקשה, או לחילופין לסלקו. במילים אחרות, פתיחת הדלתות לכולם עלולה להתהפך לרעה. אלא שהצעתו של רב היא לאזן את הכיתה באמצעות מערכת נוספת, רכה, המותאת למידותיו של התלמיד: מי שקורא יוכל "לרוץ קדימה", ללא פיקוח צמוד, ומי שלא – יישב עם חבריו עד שהאווירה והסביבה יגרמו לו לבסוף להבין ולהתקדם.
אחד היתרונות הגדולים בבית הספר שבו למדו ילדי בארצות הברית היה מספר הילדים הנמוך בכל כיתה: כ-15 בלבד, כשבכל כיתה שני אנשי הוראה – מורה ועוזר. בית הספר היה ידוע כמכיל ותומך במיוחד, ולכן למדו בו ילדים בעלי צרכים מגוונים. היחס בין אנשי ההוראה לבין התלמידים איפשר למורים "לראות" כל התלמיד ולעזור לו באופן אישי, אך האם ניתן לדרוש זאת ממערכת חינוך ציבורית?
הסוגייה מתייחסת אף לשאלה זו: "ואמר רבא: סך מקרי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי, ואי איכא חמשין, מותבינן תרי. ואי איכא ארבעין, מוקמינן ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא". ובתרגום חופשי: כל מורה מלמד 25 תלמידים. אם יש 50 תלמידים – מביאים שני מורים, אם יש 40 תלמידים – מביאים מורה ועוזר הוראה.
ערך של שוויון הזדמנויות בחינוך הוא חשוב מאוד, אך יש גם להקפיד על חינוך איכותי כדי לשמור על האפקטיביות של המערכת: תנאים נאותים למורים ולתלמידים, כמו יחס מספרי הולם וגישה מאפשרת וגמישה המתאימה את עצמה לנפש האדם, הם שני כלים שיכולים לאפשר למערכת החנוך הציבורית להיות גם איכותית.
יש לשים לב שמתן המענה לכלל יצליח לאפשר גם לפרט להתקיים בתוכו, שאם לא כן – הוא עלול להירמס ובכך תישמט הקרקע תחת המערכת כולה. בהתלבטות בין חינוך פרטי לחינוך ציבורי, עלינו לשאוף לחינוך ציבורי, אך לדאוג ככל שניתן שיהיה איכותי ועל פי מידת התלמיד.
הזמן שעבר עשה את שלו ואני כבר לא מסתובבת עם מועקה גדולה בלב. אני מודה על ההזדמנות שהייתה לי ולילדיי לגלות שאפשר גם אחרת. ידיעה זו מאפשרת לנו לא להתייאש אל מול הקשיים שמציבה בפנינו מערכת החינוך הציבורית. למעשה, בחרנו בבית ספר שמנסה לאפשר חינוך איכותי יותר בתוך המערכת הציבורית. ביחס לבתי ספר אחרים בארץ, אני יודעת שהם זוכים להרבה מאוד. אני גם שמחה על כך שילדיי זוכים להיפגש עם מגוון רחב של ילדים – ועדיין יש עוד לאן לשאוף.
בארצות הברית בית הספר היה מקום של התקדמות, של השראה ושל לימוד עבורם, ואילו כעת הוא פשוט חלק מסדר היום. חדוות הלימוד שהניעה אותם קדימה נשארה ברוב המקרים מחוץ לכותלי בית הספר. אולי זו הסיבה שסוגיית תקנת בן גמלא נוגעת כל כך לליבי. היא רואה את הילדים לא רק ככלל, אלא גם כפרטים. האיזון הדק והמחשבה המעמיקה שבה מפליאים אותי. הלוואי שנזכה גם אנחנו להלך על חבל דק זה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
