בשני ימי ראש השנה ניסיתי להתפלל, ורוב הזמן פשוט לא הצלחתי. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי. ככל שאני מתבגר ומבין עד כמה האמונה בחיים היא בחירה שדורשת אומץ, כך גם התפילה, שתפקידה בשבילי הוא לבטא את אותו אמון, מתקשה לצאת מהלב.
בשלב מסוים עזבתי את בית הכנסת, יצאתי לגינה שליד ביתי והרכבתי אוזניות. הפעלתי בהן ניגונים חסידיים שגדלתי עימם והם חלק מגופי והתפללתי ללא מילים את הכאב של אי-היכולת לומר את מילות התפילה. לאחר החג, בשיחת טלפון עם בן משפחה, תלמיד חכם ואיש אמונה המתגורר בשכונה חרדית בישראל, חלקתי איתו את הקושי. הוא אמר לי בקול מרגיע: "יקיר, כשלא מצליחים להתפלל, כל מה שצריך זה לעמוד בשקט, עם הציבור, ולא להגיד כלום. רק תזכור שאתה עומד בתפילה".
כמה אמונה יש לאותו בן-משפחה בחיים ובקהילה. כוחה של הקהילה בכך, שהיא מכילה גם את מי שלא מסוגלים להתפלל ולומר "אני מאמין בחיים". לאלה מבינינו שזו החוויה שלהם, מאפשרת הקהילה להיות נוכחים בשקט, עם הרצון להאמין, כשתפילת הציבור נושאת אותנו איתה. השקט של אי-התפילה נשזר עם תפילתם של אלה שבאותם רגעים מצליחים להתפלל, והיא מחברת אותנו יחד.
התשובה שקיבלתי הזכירה לי את דבריו של האדמו"ר מוויז'ניץ שעד היום מהדהדים בתוכי את משמעותה של מנהיגות יהודית. הוא נהג לומר כי יהודים שמוצאים את עצמם בשבת במקומות בודדים בעולם, ללא קהילה מחבקת, כל שעליהם לעשות הוא לומר בקול "גוט שאבעס" והוא מבטיח שהוא ישמע ויענה להם בכל מקום שהם נמצאים. אותו צדיק נהג גם לומר כי מי שאינו מרגיש את כאבו של יהודי שנמצא בסוף העולם – לא הגיע למדרגת "אהבת ישראל".
שני סיפורים אלו מקבלים בשנים האחרונות משמעות עמוקה בתפיסת המנהיגות שלי. אנו נמצאים בתקופת חיים שבהם רבים מבני הקהילה היהודית לא יכלו להגיע לבתי הכנסת ולבכות עם הציבור את כאבם. גם עכשיו, כשבתי הכנסת שבו ונפתחו, רבים מאיתנו כבר איבדו את אמונתנו בקהילה ובכוחה לנחם.
כמנהיגי קהילה, ללא קשר לזהותנו הדתית, חובה עלינו להקדיש את עצמנו להיות רגישים יותר. כמו הרבי מוויז'ניץ, עלינו למעט במילים. במקום זאת, עלינו להקשיב לקולות של אלו שכבר איבדו את אמונתם בנו ואינם מגיעים עוד לקהילה לשפוך את ליבם, ולחבק אותם בכל מקום שבו הם נמצאים.
אנו מתקיימים בעולם שבו עודף המידע מסרס את האומץ לצאת מהמחשב ולפעול, לגעת באחרים, ולבקש חיבוק ואהבה. דרוש אומץ רב להתפלל ולהעז ולהכריז "אני מאמין בחיים". כל תפילה שנאמרת בדורנו, כל דמעה וצעקה, היא ביטוי לטיפות אמונה בחיים שנותרו, חרף החרדה הקיומית, ועל אף שלעיתים נדמה כי אין באמונה היגיון. כקהילה עלינו לחבק את המתפללים אך לא פחות מכך, לאפשר לאלו שמנסים להתפלל, ונכשלים, לחוש את החיבוק הקהילתי, ולהבטיח שנישא את אי-תפילתם עימנו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
