החברותא הראשון שלי בבית המדרש של מכון הרטמן היה כומר צרפתי מרטיסבון. אני כמובן למדתי בגילוי ראש. אחר כך למדתי עם נשים שכבר קודם לכן למדו בקיבוץ הדתי. אחר כך היה לי חבר ללימוד שמספר עגיליו עולה בהרבה על מספר אוזניו. לצידנו ישב בחור אמריקאי שההיסטוריה המשפחתית שלו מבחינת קשריה ליהדות הייתה סבוכה מכדי שאזכור אותה לפרטיה. הוא היה מצחיק אותנו ביכולת שלו לדבר ארמית שוטפת בענייני היום. במרחב הזה של בית המדרש כל אחד היה שונה מחברו, כל אחד, או כל שניים לכל היותר, היה שם ממניעים שונים ושאף להשיג בכך מטרות שונות, אם בכלל היו לו כאלה. בין כל אלה היה מסתובב דוד הרטמן זכרו לברכה, מתעניין, מתווכח, מתריס ובעיקר צוחק.
עם מותו של דוד הרטמן בוודאי תועלה על נס דמותו כפילוסוף יהודי חשוב, כרב מחולל שינוי עבור יהדות צפון אמריקה ותידון מידת ההצלחה לה זכתה הבשורה שהביא עבור היהדות הדתית-לאומית בארץ. שאלה גדולה בפני עצמה, שאני מניח שעוד תידון בחוגי הדתיים הליברליים של ירושלים (אפשר לארגן את הדיון בשיחת וועידה), מדוע הרטמן לא יצר ממש קהילה שתהווה אלטרנטיבה לקהילות הדתיות השמרניות הקיימות. שאלה גדולה היא אם הציבור הדתי זקוק לדבר כזה, עוד דבר כזה.
אלא שעבור החילונים, המתלבטים, המחפשים את עצמם, הסקרנים, הלא יהודים ולמען האמת גם עבור רוב חובשי הכיפה שלמדו בבית המדרש של המכון במהלך השנים לא זה היה הצד המושך של דוד הרטמן אלא הרטמן האירוני, הספקן, הפתוח, הביקורתי, הרטמן שגם בחדר מלא באנשים צעירים ממנו ידע להיות צעיר מכולם ברוחו ובשאלותיו ובחוסר הנכונות שלו להסכין עם תשובות מוכנות מראש, לפעמים עד כדי ילדותיות אבל כזו שתמיד הציגה תביעה אינטלקטואלית או מוסרית.
עבור אנשים אלה, הרטמן איפשר משהו אחר לגמרי מקהילה נוספת שבונה אורח חיים ומרחב ציבורי משותף שההנחות המאפשרות אותו מוסכמות מראש. הוא איפשר לדון ביסודות השפה והמחשבה של התרבות והזהות היהודית, בקשיים שהן מעוררות בעולם בו אנו חיים ובמה שייחודי להן ומרחיב את הנפש. לשם השותפות לא הייתה נחוצה הסכמה על תכנים אלא על פתיחות לשאלות ולא הייתה נחוצה הסכמה על תשובות אלא על מחויבות למתן הצדקה לתשובות שכל אחד נותן לעצמו. הרוח שהשרה עלינו דוד הרטמן הייתה זו של שאילה בלתי פוסקת על המובן מאליו התרבותי והזהותי שממנו מורכבים חיינו. זו אינה רוח של הקמת קהילה התרה אחר מסגרת המספקת את הנוח והמוכר, אלא רוח שאינה מאפשרת לאף מסגרת להיוותר סגורה בתוך עצמה.
אי אפשר לתאר את התנועה התרבותית הלא-דתית לסוגיה המתחוללת בארץ שלושים-ארבעים השנה האחרונות, ללא תרומתו המכרעת של דוד הרטמן. עקבות חותמו של רוח בית המדרש הלא רגיל שהקים דוד הרטמן ניכרים בכל מקום שבו קמו מוסדות ובתי מדרש ללימוד והתמודדות עם מטענה של המורשת התרבותית היהודית. גם אם קמו לעתים קבוצות או סמי-קהילות בעקבות פעילות זו הייחודי שבבית המדרש היה דווקא האופן שבו איפשר צמיחה ליחיד. אכן, דוד הרטמן לא ייסד עוד קהילה קטנה ומרוצה מעצמה אלא עשה הרבה מעבר לכך: ברוחב שאפיין את ליבו ואת אופקיו, פתח את שערי בית המדרש, ללא תנאים מוקדמים, לכל דורש ודורשת, ובלהט שאפיין את חשיבתו כפה על כל אחד ואחת לעמוד מול עצמו ולחשוב מחדש.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו