למרות דימויו ה"עתיק" של הפיוט, מסתבר כי הרחק מעין הציבור ממשיכים להכתב גם בימינו פיוטים חדשים, העוסקים בין השאר באירועים מרכזיים בהיסטוריה הישראלית. בשיחה עמו עומד ד"ר מאיר בוזגלו על מאפייניהם של הפיוטים הללו, שנכתבו בין השאר על-ידי אביו, ר' דוד בוזגלו, ותוהה מדוע שום זרם דתי אחר לא הצמיח מתוכו יצירה דומה

כשאנחנו חושבים על פיוט אנחנו מדמיינים בדרך-כלל טקסט עתיק, כזה שנכתב בצפת במאה ה-16, בספרד בימי הביניים או באשכנז לפני ארבע מאות שנים. האם הפיוט הוא אכן תופעה ישנה או שהוא חי ומתחדש גם היום?

ראשית כל אני מבקש להבחין בין החיים והחיוניות של הפיוט לבין שאלת כתיבתם של פיוטים חדשים. קהילה יכולה לחיות את הפיוט ולהנכיח אותו כל הזמן אך זאת מבלי להוסיף פיוט אחד חדש לקורפוס הפיוטים. בשירת הבקשות למשל, ישנם כ-500 פיוטים, שהחדשים ביותר שבהם נכתבו לפני מאה שנה. עם זאת, זהו קורפוס שחי גם היום; קהילות יהודיות המשיכו לשיר ולבצע את הפיוטים, וכך הם נותרו רלוונטיים גם בדורנו. דוגמא אחרת היא תחייתו של הפיוט בתרבות הישראלית העכשווית; מדובר במגע מחודש עם פיוטים ישנים: ביצוע מודרני שלהם, הלחנה מחודשת, התכנסות קהילתית לקריאה ושירה שלהם. אין ספק שמדובר בדרכים שונות שמרעננות את הפיוט, ולפעמים גם מעניקות לו נופך חדש של משמעות, וכל זאת ללא כתיבה של פיוטים חדשים.

במקביל, קיימת תופעה נוספת, פחות מוכרת, של כתיבת פיוטים – גם במהלך המאה ה-20 וגם היום. ישנה שורה מכובדת של כותבי פיוטים במאה השנים האחרונות, שפיוטיהם הודפסו והם מבוצעים היום בקהילות שונות. אבי, ר' דוד בוזגלו ז"ל, שהיה גדול פייטני מרוקו במאה ה-20, חיבר מאות פיוטים; לצדו ניתו להזכיר פייטנים כמו ר' דוד אלקיים, מגדולי הפייטנים במרוקו (נפטר ב-1941) ור' חיים לוק, בכיר הפייטנים החיים כיום, וגם יוצרים מדור צעיר יותר כמו דוד מנחם. גם יהודי תימן ממשיכים לכתוב פיוטים, אם כי נדמה לי שהם אינם נדפסים ומתפרסמים. ועם זאת, צריך לומר שהימים הגדולים של כתיבת הפיוטים כנראה מאחורינו. הפיוטים הגדולים, המפורסמים והמרהיבים ביותר – כבר נכתבו; אלו שנכתבים היום הם המשך מינורי למסורת עצומת מימדים.

מה מגדיר שיר שנכתב היום כפיוט? מה משותף לפיוט של המאה ה-12 ושל המאה ה-20?

קשה לתת הגדרה מדוייקת של פיוט, שהוא מטבעו דבר קצת חמקמק. הפיוט הוא חלק מרצף של יצירה יהודית, ולפעמים קשה לקבוע מתי נגמר הפיוט ומתחיל משהו אחר. יש למשל כמה שירים שנכתבו על אבי ז"ל, שאני לא יודע להגיד האם הם פיוטים או לא; גם שיר כמו "רחוב האגס 1" של אהוד בנאי יושב על גבול מעניין בין שיר פופולארי לבין פיוט.

עם זאת, הייתי מציין שני עקרונות כלליים הקשורים לפיוט: ראשית, בניגוד לכתיבת שירה, פיוט הוא יצירה הקשורה לקהילה; יש לו תפקיד בחייה של קבוצה מסויימת, שהיא הנמענת שלו. אם פיוט לא מתפרסם ולא נכנס למעגל הפיוטים המבוצעים בבתי הכנסת ובקהילות השונות – קשה להגדיר אותו כפיוט. חלק מהתפקיד האינהרנטי של פיוט הוא הנוכחות החיה שלו בתרבות הדתית של קהילה.

שנית, פיוט הוא חלק ממוסד תרבותי שמקיים דיאלוג תמידי בין החיים של היחיד או הקהילה לבין ההוויה היהודית. הוא קושר באופן טבעי ואורגני בין עולם המקורות והמסורת לבין הקיום הפשוט של עולם החול. בעבר, אם קהילה מסויימת הוכתה במגיפה קשה – פיוט היה נכתב להנצחת האירוע הטראומטי; שיטפון, חתונה, מלחמה – כל אלו היו עילות לכתיבת פיוטים חדשים. מאידך, לצד הקישור לחיים, הפיוט הוא מוזיקה של קודש, שבאה מתוך השראה רוחנית; יצירה הקשורה לעולם המסורת היהודי. את השילוב המיוחד הזה קשה למצוא היום – קהילה שממשיכה להיות בדיאלוג עם ההיסטוריה ועם ההוויה היהודית, עם הקודש ועם החול, ויוצרת מתוכו פיוטים. יהודי מרוקו מיוחדים בכך שהם כן שמרו על הדיאלוג הזה, ולכן פיוטים רבים שנכתבו במאה ה-20 הגיעו דווקא מיוצאי צפון אפריקה.

דוב אברמסון, יה, 2011, הדפס על נייר

מהם הפירות של מפגש כזה, בין עולם המסורת והפיוט לבין החיים היהודיים במדינת ישראל המודרנית?

המפגשים הללו הולידו פיוטים מיוחדים, יצירות מסוג נדיר שאין דומה להן היום. אבי ז"ל, שעלה לארץ בשנת 65', כתב פיוטים בעקבות אירועים לאומיים גדולים – פרשת אלי כהן, טביעת צוללת דקר, ועוד; תלמיד של אבא בשם צבי תורג'מן כתב פיוט על מבצע אנטבה. רק חלק קטן מהפיוטים הללו נכנס לתוך מעגל הפיוטים המבוצעים בקהילות שונות, בעיקר פיוטים של אבי על מלחמות ישראל. כך למשל, הוא כתב פיוט נפלא לאחר הנצחון במלחמת ששת הימים ששורותיו הפותחות הן: "אוֹרוּ בַּת צִיּוֹן עֵינַיִךְ יוֹם בּוֹ שִׁמְשֵׁךְ עָלְתָה / וּכְשׁוּלֵי פָּארוּר נֶהֶפְכוּ, פְּנֵי חוֹבְלֵנוּ / תּוֹחֶלֶת צָרִים חוֹנַיִךְ, נִכְזְבָה וְכָלְתָה / כֹּל עֻמַּת שֶׁבָּאוּ הָלְכוּ, מִקּוֹל יוֹבְלֵנוּ." זה שיר ניצחון יהודי שורשי, שנכתב על אירוע לאומי הסטורי ונכתב על-פי לחן אנדלוסי.

מפגש מיוחד אחר נמצא בפיוט שכתב אבי בשם "בִּינוּ נָא מוֹרְדִים". הפיוט קורא לאויבי ישראל לנטוש את דרך המלחמה ולבחור בשלום: "בִּינוּ נָא מוֹרְדִים רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח / לֹא לָתֵת בְּקוֹל עַל עָם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ". הוא מתאר את האנושות העסוקה בשפיכות דמים וחורבן, וקורא לבני האדם לזכור את המטרה שלשמה נוצרו – לבנות ולתקן את העולם. הדבר המפעים בפיוט הזה הוא שהוא נכתב כמעין שיחה עם שירו של חיים גורי, "באב אל ואד"; אבי כתב אותו ללחן של 'באב אל ואד' וכך הוא מבוצע. בהתכתבות הזו עם סמל ישראלי כל-כך מובהק, הוא רצה להגיד משהו על זכרון השכול הישראלי, אולי להאיר גם את החסרונות שלו. כך, בעוד השיר של חיים גורי נטול כל הקשר יהודי, הפיוט שזור כל כולו מרמזי פסוקים ומדרשים. בשורה המקבילה למילים האלמותיות של גורי: "באב אל ואד, לנצח זכור נא את שמותינו" הפיוט מעמיד זכרון מסוג אחר: "זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לִיְּצִירָה" – הוא מבקש מבני האדם לזכור את יום בריאתם, בו התנגדו המלאכים לבריאת האדם בטענה כי "הֲלֹּא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה". זכר הנופלים עומד כאן מול זכר בריאת האדם והתפקיד שהוטל עליו בידי אלהים; מול הדרישה של גורי לא לשכוח ולהנציח מגדיר הפיוט את האדם כ"בן חלוף".

איך אתה מסביר את התופעה יוצאת הדופן הזו – פיוטים שיונקים מעולם המסורת אך נכתבים על אירועים ישראליים, עכשוויים כל כך?

אני חושב שהשאלה צריכה להיות הפוכה – איך לא ייכתבו? לדעתי מפליא הדבר שבכל המרחב הדתי לא נכתב שיר ניצחון אחרי מלחמת ששת הימים; לא הציונות הדתית, לא החרדים, לא זרמים חסידיים מתחדשים – אף אחד לא כתב שיר. הדבר נכון לא רק למלחמת ששת הימים אלא לכל המהלך הלאומי הציוני. הציונות הדתית, למשל, הלחינה פסוקים וחידשה אותם, כמו "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה", אבל לא כתבה בעצמה יצירה שירית שתגיב לאירועים הדרמטיים שפקדו את העם היהודי. אמנם היום ישנה התחדשות יצירתית ותסיסה אמנותית בציבור הדתי, אבל היא מגיעה אחרי תקופה ארוכה מאוד של יובש. אני רואה זאת כעדות לכך שהציונות הדתית הצטרפה אל המהלך של תחיית העברית כ"שחקן שני", לאחר המחנה החילוני שלקח את הבכורה והאפיל עליה; אלו תהליכים עמוקים שאי אפשר להרחיב עליהם כאן, אבל הם קשורים לשאלת השירה האמונית.

אני סבור שהפיוטים שכתבו אבי ותלמידיו הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל ומעלים שאלה נוקבת כלפיו. דווקא בפיוט העכשווי אני רואה דבר מובן מאליו, המשכיות של היחס הבריא של האדם המאמין אל עולם בית הכנסת ואל הקהילה והעם שבתוכם הוא חי.