נגינה על עוגב בבתי כנסת נתפסה כקו פרשת המים בין האורתודוקסים לרפורמים באירופה של המאה הי"ט. אולם, מעטים יודעים שמספר בתי כנסת ברחבי ארצות האסלאם אימצו גם הם את העוגב, מבלי שהדבר יעורר מחלוקת עזה בקרב הקהילות. בתי כנסת אלו שילבו בין הישן לחדש, בין המסורת המקומית למודרניזציה הקולוניאלית. איגרת ששיגר הרב דוד אשכנזי, רבה של אוראן שבאלג'יריה, אל הראי"ה קוק מאפשרת הצצה להווי דתי אחר, בו התערבבו מזרח ומערב, ספרדיות וצרפתיות, קולוניאליזם והלכה.
קהילת יהדי אלג'יריה בתקופה הקולוניאלית הייתה תופעה יחידה במינה בהיסטוריה הארוכה של יהודי ארצות האסלאם. מ-1830, יהדות זו חיה תחת שלטון קולוניאלי-צרפתי נוקשה, ששאף בין היתר, לשחרר את הילידים האלג'יראים מה"פנאטיות" והניוון שלדעתו אפיינו אותם. יהודי צרפת נטלו גם הם חלק במפעל קולוניאלי זה, ובעידודם הוקם ב-1845 הקונסיסטואר היהודי באלג'יריה, כארגון-הגן של הקהילה ששם למטרה לייצר יהדות אלג'יראית פרנקופילית ומודרנית בצלמה ובדמותה של יהדות צרפת.
תהליך ה"תירבות", האקולטורציה, הגיע לשיאו ב-1870, עת העניק "צו כרמיה" אזרחות צרפתית מלאה לכלל יהודי אלג'יריה, ובוטלו האוטונומיה שניתנה לקהילה היהודית כמו גם סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים. עם זאת, האזרוח הניע גם שינוי במארג יחסי הכוח שבין יהודי אלג'יריה ליהודי צרפת, כשהשווה את מעמדם מבחינה משפטית-פורמלית. יחד עם הקניית החינוך והתרבות הצרפתית, התחילו היהודים האלג'יראים לקחת חלק פעיל בעיצוב מוסדות הקונסיסטואר, שנשלט עד אז באופן כמעט בלעדי על ידי יהודים צרפתים.
אולם, השתלבות זו לא הגשימה את חזון האקולטורציוני של מייסדי הקונסיסטואר. גם אם יהדות אלג'יריה לא זנחה כליל את מורשתה, אלמנטים צרפתיים מובהקים חדרו אליה. בדומה לנעשה במערב אירופה באותם ימים, בכירי הקהילה ניסו לקדם שורת תיקונים בחיי הדת, במטרתה להתאים את הפולחן לאסתטיקה המערבית ולנורמות תרבותיות צרפתיות. כך, לאורך המאה הי"ט נעשו מאמצים גדולים לסגור את בתי הכנסת הקטנים והפרטיים שהיו אופייניים לכלל הקהילות היהודיות בצפון-אפריקה.
באלג'יריה, אלו נתפסו על ידי ההנהגה היהודית-צרפתית כמבצרים מסורתיים ו"ילידיים" שפעלו מחוץ לסמכותה ולכן איימו על כלל הפרויקט הציוויליזציוני. אלו היו צריכים להיות מוחלפים בבתי כנסת ריכוזיים, רשמיים ובעלי אלמנטים נעימים לעין המערבית, שיהפכו לסמל של השתלבות היהודים במודרניות הצרפתית. בעשורים האחרונים של המאה הי"ט, החלו להיבנות בתי כנסת גדולים בכל רחבי אלג'יריה, ונסגרו זה לאחר זה בתי הכנסת המסורתיים (לעיתים תחת לחץ וכפייה).
באוראן, בעידודם של הרבנים הראשיים הצרפתים ותחת ניהולו של נשיא הקונסיסטואר שמעון אלקנווי, החלו לבנות בית כנסת מונומנטלי בשנת 1880. בית הכנסת הגדול של אוראן נחנך רק בשנת 1917, והיה בעת ההיא בית הכנסת הגדול ביותר ברחבי צפון-אפריקה.
בית כנסת זה היה רווי סמלים ואיתותים של מנהיגי הקהילה אל עבר החברה הצרפתית. גובהו של הבניין כמו גם הצבתו ברחוב ראשי סימל את השוויון בין כל הדתות בתוככי הרפובליקה ואת ביטול חוקי הד'ימה שאסרו על היהודים לבנות בניינים גבוהים. הסגנון הנאו-מורי, ספוג אוריינטליזם, סימל את החזרה הסימבולית לאנדלוסיה של תור הזהב כמו גם את השורשים הספרדים הממשיים של חלק מבני הקהילה. השינוי לא היה מבני בלבד אלא נגע גם כן לצורת התפילה. על אף שנשמרו אלמנטים צפון-אפריקאים אחדים, דוגמת הישיבה סביב לתיבה ולא בשורות, בית הכנסת ביטא את הנורמות הצרפתיות החדשות. חזן מקצועי ומקהלה, מלווים בעוגב, החליפו את התפילה המסורתית הנאמרת בקול על ידי כל הקהל. עזרת הנשים הרחבה אפשרה השתתפות מלאה של נשות הקהילה בחיי הדת, ונוספה בימה קדמית בה יכול היה הרב לדרוש בצרפתית.
בית הכנסת הגדול של אוראן לא היה תופעה יחידאית בנוף הצפון-אפריקאי. באלג'יריה בלבד ניגנו בעוגב גם בבית הכנסת הגדול של אלג'יר ובעוד מספר בתי כנסת בערים הגדולות. תעודות נוספות מאפשרות לקבוע שהיו עוגבים גם בבתי כנסת אחדים במרוקו, בתוניסיה, במצרים ובטורקיה. לרוב, נראה שהנגינה לא הייתה בשבת. במקרים בודדים בלבד ניגנו בשבת על ידי גוי (וכך משתמע שנהגו באוראן מאיגרתו של הרב אשכנזי). בניגוד לאירופה, העוגב לא נתפס כסמל של עזיבת ההלכה ולכן לא נקרעו הקהילות סביבו. אין זה אומר שרבנים ספרדים תמכו בו. רובם העלימו העין מהתופעה השולית יחסית – שנגעה בעיקר בשכבות המתמערבות ביותר של יהודי ארצות האסלאם. המעט שהתבטאו בנידון, נטו להתנגד.
באלג'יריה עצמה, ההתייחסות הרבנית היחידה שהתפרסמה עד כה הייתה זו של הרב יוסף משאש, אז רבה של תלמסן שבמחוז אוראן. הרב נשאל על ידי "צורבא מרבנן החפץ בעילום שמו" האם ניתן לעשות שימוש בכלי זמר במהלך התפילה, ולא מופרך להניח שהנמען היה לא אחד מרב דוד אשכנזי עצמו. תשובתו הייתה חד-משמעית ושלילית.
כך ענו גם פוסקים ספרדים אחרים שנשאלו בנידון, וביניהם הרב חזקיהו מדיני בעל ה'שדי חמד', הרב חיים פלאג'י והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. איגרתו של הרב דוד אשכנזי היא אפוא כתב-הגנה חריג של רב צפון-אפריקאי על השימוש בעוגב. באיגרת, מעיד הרב אשכנזי שזכה לתמיכה רבנית נוספת – חשובה ומפתיעה: תמיכת הרב רפאל אנקאווא, אז רבה הראשי של מרוקו ומגדולי הפוסקים הצפון-אפריקאים. עם זאת, הרב אנקאווא לא צירף את תשובתו לספרי שו"ת שלו ונראה שמדובר היה בהיתר נקדותי לקהילת אוראן.
בשנות השלושים, שהה באוראן יהודי מזרח-אירופאי בשם חיים לשץ. בתקופה זו, הוא שימש כמורה בבית הספר היהודי בעיר. שנים לאחר מכן, עלה לארץ, עברת את שמו ללשם, והותיר אחריו מספר מאמרים במדעי היהדות. ככל הנראה, לשץ לא היה יהודי אדוק, עם זאת ידע שהטיל החתם סופר חרם בלתי-מעורער בקרב העולם האורתודוקסי על שימוש בעוגב בבית הכנסת. לאור זאת, הוא הופתע לגלות שבבית הכנסת הגדול באוראן התפללו גם רבנים אדוקים – הרב דוד אשכנזי, רבה של העיר, אך גם הרב דוד הכהן-סקלי, דיין הקהילה ובכירי הפוסקים הצפון-אפריקאים של זמנו.
לשץ פנה אפוא לרבני העיר ואלה השיבו שהחרם היה אולי נכון לשעתו בקרב קהילת יהודי בודפשט, אך לעולם לא אומץ על ידי היהודים הספרדים ברחבי צפון-אפריקה. לשץ פנה אז אל הרב קוק ושאל – ספק בסקרנות, ספק בהתרסה – האם יתכן שהעוגב נאסר על האשכנזים בלבד והותר לספרדים. תשובת הרב קוק, שהתפרסמה בספרו 'אורח משפט' (סימן ל"ו), הייתה כמובן שלילית.
לשץ מיהר להביא את תשובתו אל הרב דוד אשכנזי, שיצא בשצף קצף נגד דברי הרב קוק. איגרתו של הרב דוד אשכנזי נשמרה בכתב-יד מאוסף של הרב פרופ' מאיר בניהו ז"ל בספרייה הלאומית (Ms. TEU 43.1). היא הועלתה לאחרונה באתר הספרייה, כחלק מפרויקט כתיב, האוסף הבינלאומי של כתבי יד עבריים דיגיטליים.
הרב דוד אשכנזי (1983-1897) היה אז רב צעיר שהתמנה שנים בודדות קודם לכן לרבה הראשי של העיר. על אף שלא נולד למשפחה אדוקה, הוא התקרב לדת בנערותו, אצל מורו וחמיו לעתיד הרב חיים טויטו. תעודות ארכיוניות רבות מאפשרות לתאר את הרב דוד אשכנזי כרב מלא מרץ, שפעל רבות כדי לשפר את שמירת הדת בקרב בני קהילתו ולשמר את המסורות המקומיות.
כבר בשנות העשרים הקים הרב אשכנזי מוסד להכשרת מוהלים, חזנים, שוחטים ותלמידי חכמים. במקביל, ניהל ביד רמה את מוסדות החינוך היהודיים בעיר, חיזק את לימודי הקודש והביא לעלייה משמעותית במספר התלמידים. עם זאת, הרב דוד אשכנזי היה גם ספוג תרבות צרפתית והותיר אחריו מספר נאומים פטריוטים במיוחד, בו הילל את צרפת ושיבח את ערכי הרפובליקה.
כפילות תרבותית זו הפכה אותו במהרה לדמות אהודה הן על החלקים המסורתיים יותר של הקהילה והן אל החלקים המתמערבים שבה. בזכות אהדה זו נבחר הרב אשכנזי ב-1930 כרב הראשי של העיר. היה זה אירוע חריג, מכיוון שמאז 1846 כיהנו רק רבנים ממוצא צרפתי על כס הרבנות הראשית של אוראן. ב-1960, נבחר הרב אשכנזי לרבה הראשי של אלג'יריה. גם הפעם, הוא היה לרב אלג'ירי הראשון שכיהן בתפקיד זה. זאת, עד לעזיבה ההמונית של היהודים את המדינה שנתיים לאחר מכן, עקב הכרזת העצמאות של אלג'יריה והיחס העוין של הרשויות החדשות אל הקהילה.
הרב דוד אשכנזי היה אפוא מנהיג בולט של היהדות האלג'ירית במהלך המאה העשרים. עם זאת, אין ספק שבישראל הוא מוכר יותר כאביו של ההוגה היהודי הנודע הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו). הרב יהודה אשכנזי פעל יחד עם אנדרה נהר, עמנואל לוינס ואליענה אמדו לוי-ולנסי כדי לשקם את יהדות צרפת לאחר השואה. בשנות החמישים, נפגש הרב צבי יהודה קוק, התפעל מאישיותו ותורתו, ונהפך לתלמיד-חבר.
הגותו הייחודית נהפכה בשנים האחרונות לפופולרית מאוד בחוגים הציונים-דתיים, עקב השפעת חלק מתלמידיו שנהפכו אף הם לרבנים בכירים בציונות הדתית. האיגרת הקשה של הרב אשכנזי האב אל הראי"ה קוק מקבלת רובד נוסף לאור הערכה העמוקה שהתפחתה שנים לאחר מכן בין ילדיהם.
איגרתו של הרב דוד אשכנזי לרב קוק מהווה ייחודית מכמה בחינות. ראשית, זוהי התשובה ההלכתית היחידה המצויה בידינו, בו רב ממוצא לא-אירופאי מתיר את הנגינה בעוגב בעיצומה של המאה העשרים. שנית, זוהי תעודה חשובה להבנת תהליכי המודרניזציה שהפכו על חלק יהודי ארצות האסלאם בחסות הקולוניאליזם הצרפתי. המכתב פותח צוהר למודרניות היהודית באלג'יריה, כשילוב חריג בין עולמות יהודיים זרים, שחוברו זה לזה נוכח המציאות הקולוניאלית הייחודית.
באיגרת בולטים אלמנטים השאולים מעולמות מנוגדים. מחד, זהו כתב-הגנה על השאיפה היהודית-צרפתית לשנות את סדרי הפולחן כדי להתאים אותם למודרניות האירופאית; מאידך, המוגרביות באה לידי ביטוי הן בעברית הפיוטית האופיינית לחכמי האזור והן בהזדהות העצמית של הרב אשכנזי כרב ספרדי, הרואה את תפקידו כמגשר בין כל חלקי הקהילה, גם במחיר של פשרות הלכתיות.
לאורך מכתבו, הרב אשכנזי מפרק את עצם ההגדרות "רפורמי", "ספרדי" או "אורתודוקסי". במקומן, הוא מציע מרחב חדש בו טיעונים ושפות הקשורים לכל אחד ממרחבי שיח הללו משתלבים זה עם זה. לאורך האיגרת, הרב אשכנזי נע בחופשיות בין המרחב היהודי-מערבי לזה הספרדי. עצם הנגינה בעוגב והניסיון להגן עליה היו סממנים בולטים של היהדות הליברלית ממערב אירופה וצפון-אמריקה.
אשכנזי מודע לכך לחלוטין ומדגיש פעמיים שאם הנגינה בעוגב מצדיקה חרם, אזי "אנחנו בדידן כמו שאר קהילות צרפת, אירופא ואמריקא". כלומר, מבחינה זו הרב אשכנזי רואה את קהילתו כחלק מהקהילות הליברליות שהתפתחו במערב כולו, ואינו מעלה על דעתו האפשרות שיחרימו קהילות כה רבות בגלל חילוקי דעות הלכתיים. לדידו של הרב אשכנזי, גם אי-הסכמות חריפות בין קהילות יהודיות על שמירת המצוות ועל פולחן בתי הכנסת אינן צריכות להוביל לקרע ולהחרמות.
הרב אשכנזי שמע על סובלנות הרב קוק כלפי החלוציות החילונית ולכן הופתע במיוחד מגישתו הקנאית כלפי הקהילות הליברליות. לאחר דין ודברים על עצם האפשרות להחרים קהילות שלמות בזמנינו, הוא שאל אותו בעוקצנות: "אמור נא לי אתה, שהקולר תלוי עליך בגלל ארץ הצבי, החרמת כל קבוצות של אחינו האשכנזים אשר באו על הארץ ויטמאוה במעשיהם ובשקוציהם?"
למעשה, הרב אשכנזי שלל את הרעיון של הטלת חרם בזמן הזה: "ומי הוא זה ואיזהו שיש מוח בראשו המרחיב עז בנפשו בזה הזמן להחרים ולנדות קהלה אחת או אפילו איש אחד אף על גופי תורה ?" תפקיד הרב, טוען אשכנזי, איננו במלחמת קודש אלא בחינוך קהילתו על ידי ביקורת בונה משולבת בגישה מכילה – "ותמיד תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת בחזקה." על הרב לדעת לבחור את מלחמותיו ולוותר על דקדוקי עניות כדי לחזק את המצוות העקרוניות יותר: "ומה היא חומרת העוגב אצל תלמוד תורה כנגד כולם : שחיטה, גטין, חליצות, גמילות חסידים, קופת עניים וכו'".
לצד אותם מאפיינים של רבנות ליברלית בנוסח אירופאי, כתיבתו של הרב אשכנזי חושפת צדדים קרובים יותר למחנה האורתודוקסי. עצם הניסיון להגן על העוגב על ידי טיעון הלכתי מפורט, בהתאם לנורמות המקובלות בספרות השו"ת, הוא חריג בעיצומה של המאה העשרים וממקם אותו לתוך במסורת ההלכתית. זאת, על אף שממחצית השנייה של המאה הי"ט נוצרו באירופה מרחבי שיח שונים בקרב מצדדי העוגב והאורתודוקסים.
הכתיבה של הרב אשכנזי חותרת אפוא תחת ההגדרות המקובלות בזמנו. הרב אשכנזי מגדיל לעשות ומכנה את עצמו ואת עמיתיו רבני אלג'יריה במונח "חרדי" ("מה ראינו אנחנו החרדים על דבר כבוד שמו לשתוק על העוגב?") שבעשורים הראשונים של המאה העשרים היה מזוהה באופן ברור עם האורתודוקסיה, על שלל גווניה.
כל זאת אינו מונע ממנו לשלב טיעונים שהעלו מצדדי הרפורמה ממערב אירופה בדורות הקודמים לתוך הכתיבה ההלכתית שלו. למשל, הוא טוען שהעוגב משפר את האסתטיקה של התפילה ובכך מחזיר קהל מתבולל לתוככי לבית הכנסת: "ונמשך לבם [של יהודי העיר] ובאו מדי שבת בשבתו לשמוע אל הרינה ואל התפילה". שנית, טוען אשכנזי, העוגב אינו מהווה סטייה מהמסורת אלא דווקא חזרה למצב הקדום שהיה נהוג במקדש.
טיעון אחרון זה, שהיה נפוץ במיוחד בקרב מתקני הדת של המחצית הראשונה של המאה הי"ט והתבסס על הפסוק "הללו במינים ועוגב", זכה לביקורת חריפה של החת"ם סופר שטען שדוד ניגן בכלי זמר בביתו בלבד. הרב אשכנזי היה מודע לכך אך קבע שטיעון זה "נגד התרגום ונגד האמת". לא זו בלבד, אלא הרב אשכנזי מצטט שורה של מקורות כדי לדחות את הטענה שהעוגב נופל בקטגוריה ההלכתית האסורה של 'חוקות הגויים'.
הוא מזכיר שרבי יוסף קארו תיחם את גבולות האיסור לדבר שאין טעמו נגלה או לדבר מגונה, ומוסיף "הרי אתה הוספת מדעתך ומסברתך… ולנו הספרדים אין לנו אלא דברי מרן הקדוש ולחכימא די ברמיזא." סניטתו גלוייה למדיי ונותנת רובד עדתי לוויכוח כולו: בעוד הרב קוק – והפוסקים האשכנזים שקדמו לו – המציאו סברות מפוקפקות כדי לאסור את העוגב בטענת "חוקות הגויים", הרי שהספרדים המשיכו עם ההיגיון הבריא שאפיין את פסיקת מר"ן.
מלבד משא ומתן הלכתי, מבטא הרב אשכנזי ביקורת עקרונית כלפי הרב קוק, ביקורת על עצם התעוזה לכתוב פסק הלכתי על קהילה אחרת מבלי לפנות קודם לכן לרבניה. הרב אשכנזי תולה את תעוזתו של הרב קוק בגישה פטרונית כלפי הספרדים, סוג של אימפריאליזם דתי שנוטה לבטל כלאחר יד את יכולתם של הרבנים הספרדים לפסוק בסוגיות הלכתיות רגישות ולהנהיג את קהילותיהם לפי ראות עיניהם.
ניכר שהרב אשכנזי ניסה להבליט את ההון הסימבולי של יהדות אלג'יריה, על ידי ריבוי ציטוטים ועברית מליצית, רווית רמזים תורניים. מאותה סיבה, הרב אשכנזי מדגיש את הפסקים של רבי שמעון בן צמח דוראן (רשב"ץ) -שאותו הוא מכנה "הגאון האמיתי הספרדי" – ובנו רבי שלמה בן שמעון דוראן (רשב"ש), שניהם מגדולי הפוסקים ומגדולי רבני אלג'יריה במאה הט"ו. את עירו הוא מכנה בעקביות "אור[א]ן של חכמים", קרי עיר מלומדת דייה, שאינה זקוקה לחסדי הרב קוק.
תשובתו של הרב קוק חושפת כי הוא ייחס סגולות אוניברסליות לפסיקה האשכנזית-אורתודוקסית והעניק סמכות חוצת-גבולות לרבניה. הרב אשכנזי היה בוודאי רגיש לכך, שכן המנגנון הקולוניאלי באלג'יריה פעל גם הוא על פי ההנחה הסמויה שהמערבי הוא האוניברסלי. לפיכך, עוד בפתח מכתבו דאג לצרף לרב קוק את התואר "ראש הרבנים לעדות האשכנזים". המתח העדתי שוב נוכח ומצמצם מראש את סמכותו של הרב קוק לקהילות האשכנזיות. בהמשך דבריו, הרב אשכנזי מתנגד לרעיון שחרם שהוכרז על ידי חכם אירופאי בתוך ההקשר הקהילתי שלו, בזמן נתון ועל פי נסיבות נתונות, יחול באופן אוניברסלי על כלל הקהילות – "החתם סופר ז"ל החרים בדורו את קהילות האשכנזים ורבותינו הספרדים עדיין לא החרימו את בית הכנסת באוראן של חכמים".
חוסר ההתעניינות של הרב קוק בדעתם של רבני אלג'יריה ותחושת העלבון שחש הרב אשכנזי כלפי המסורת הספרדית, מזכירים לכולנו שהמתחים העדתיים לא נולדו עם הקמת מדינת ישראל. נכון יותר לראות את שורשיהם ביחסים הקולוניאליים בין המערב למזרח שהתפתחו מסוף המאה הי"ח והגיעו לשיאם בראשית המאה העשרים. במודע או שלא במודע, אלה חלחלו גם אל היהודים, אף אל ההנהגה הרבנית, ויובאו לאחר מכן למדינת ישראל בתקופת המנדט וביתר שאת לאחר הקמת המדינה. ממרחק של קרוב למאה שנה, נראה שרוב תלונותיו של הרב אשכנזי אל הרב קוק ממשיכות להדהד בעת לעת בקרב רבנים ופעילים מזרחים כלפי הציונות הדתית: גילוי סובלנות והכלה כלפי צד אחד, תוך הדרה של צד אחר, בורות ביחס למסורת הספרדית, חוסר התחשבות בדעת הרבנים הספרדים ופסיקה המעדיפה את ההחמרה ההלכתית על פני אחדות הקהילה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
