תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

"אחד העם" וכותבי ההגדה של פסח מסכימים: מי בעצם כופר בעיקר?

"אחד העם" דרש מהציונות החילונית לחזק את שייכותה למורשת היהודית - ומתוכה לעצב את היהדות המתאימה לה. לאור זאת, הרב רגב בן דוד בוחן במה חטא הבן "הרשע" | שכחו אותי בהגדה, סרטון ראשון
רגב בן דוד הוא בוגר מחזור ג' של בית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים. הוא חוקר בתחומי יחסי יהדות ומדינה בישראל, זהויות יהודיות מודרניות בישראל, ויחסי ישראל והתפוצות. בן דוד מלמד בתוכנית חברותא במכון ועובד עם נשיא המכון על כתיבתו הפונה לחברה הישראלית. בנוסף, הוא משתתף בקבוצת הדיון העוסקת בחוק השבות במסגרת המרכז ליהדות ומדינה במכון. (זאת בין היתר בעקבות נייר העמדה שפרסם בנושא בשנת 2018 במסגרת מרכז מציל"ה, בעריכת פרופ' רות

איזה טקסט חסר היום ב"הגדה של פסח"? בסדרת הוידאו "שכחו אותי בהגדה", חוקרות וחוקרים ממכון הרטמן חוזרים לרעיונות וכתבים שבעיניהם היו יכולים להתווסף לטקסט הקאנוני של החג.

בסרטון הראשון, הרב רגב בן-דוד, מציע את התפיסה היהודית-חילונית של אשר צבי גינצברג, הלא הוא אחד העם.

חג הפסח, בתודעה הציונית הקלאסית, מציין שני סוגים של שחרור: הראשון הוא שחרור מעבדות, ממעמד נחות במצרים; והשני הוא התגבשות של תודעה לאומית גאה.

כלומר, יש כאן גם חופש מעבדות, וגם חופש להגדרה עצמית.
אבל מה קורה אם הם לא באים ביחד? למשל, כשהאמנציפציה פרחה באירופה, השחרור ממעמד נחות התבטא בהשתלבות בחברה הכללית, אבל הותנה בדרך כלל בהצנעה של הזהות הלאומית היהודית.

זו הייתה נקודה שאחד העם, אשר צבי גינצברג, אבי הציונות התרבותית-רוחנית, לא יכול היה לסבול, וכינה אותה "עבדות בתוך חירות." הוא מתח ביקורת חריפה על היהודים שאמנם התברגו במשרות נחשקות, אבל צנזרו את השייכות שלהם ללאום היהודי. "המקנא אני בזכויותיהם של אחינו אלה?" הוא שואל, ועונה, "לא ולא! לא הן ולא שׂכרן. אני, אם זכויות אין לי, לא נתתי גם נפשי תמורתן."

אבל אחד העם בונה על גבי זה קומה נוספת של חירות, וכותב: "אני יודע 'מפני מה אשאר יהודי', או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי; אני יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי."

מבחינת אחד העם, להיות יהודי זה בדיוק כמו להיות בן לאביו. זו ודאות מוחלטת. וכשהבסיס הלאומי כל כך מובהק, יש גם הרבה חופש ביחס אליו: חופש מ-אמונות, דעות, אורח חיים – אלה שיכולים להיות שונים מהחינוך שקיבל.

אפשר לחשוב על זה כמו מחוגה, או "רגל ציר" בכדורסל: כשמחזיקים בכדור, רגל אחת חייבת להיות קבועה במקום, ואז אפשר לזוז עם השנייה לאן שרק רוצים – ושמצליחים. אבל כדי להשלים את התמונה, אחד העם דרש מכל יהודי לאומי, ציוני, חילוני, להרגיש בבית במסורת ובמורשת היהודית, כדי להשיג גם את החופש ל-עיצוב יהדות כרוחו.

את הדברים האלה של אחד העם אני מציע להכניס לקריאה בליל הסדר, כפרשנות לארבעת הבנים שבהגדה, וליתר דיוק – ל'בן הרשע', שעליו נאמר "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר".

נשים לב: אם האמונות והדעות היו העיקר ביהדות, וקבלתן או כפירה בהן היתה מגדירה מי בפנים ומי בחוץ – אז הניסוח היה צריך להיות הפוך: "לפי שכפר בעיקר – הוציא את עצמו מן הכלל". אבל באופן מאוד מעניין, ושתואם את מה שאמר אחד העם, לא זו ההכרעה של כותבי ההגדה. גם לדעתם – העיקר הוא ההשתייכות לכלל.

עוד בסדרת "שכחו אותי בהגדה":

מדוע ההגדה של פסח לא קוראת לביטול העבדות מן העולם?
לאן נעלם משה מההגדה של פסח?

סדרת "עושים סדר" מפסח תשפ"ב

ד"ר כוכב אלקיים לוי:  מי זו "היא" שעמדה לאבותנו?
שירה בן סימון שיינפלד: לפעמים השאלה חשובה יותר מהתשובה
ד"ר אילון אדלשטיין: מצה זו שאנו אוכלים היא מכונת זמן יהודית
אביטל כהן-ברנר: לפעמים הקול הפשוט הוא העיקר
הרב דני סגל: עוד קושיה אחת

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics