ביום שלישי, 24.5.22 (כג אייר), בשעה 20:00 ייערך ערב לכבוד הספר "אדם בצלם אלוהים"
את הספר הזה התחלתי לכתוב שלוש פעמים.
בהתחלה רציתי לכתוב ספר על הדת בזמננו ועל תהליך החילון. כבר כתבתי פרק שלם על המשמעות המשתנה של הקדושה ואפילו פרק המשך, אבל הפסקתי. פתאום היה נראה לי שאין מספיק צורך בספר כזה. חשבתי שראוי יותר לעסוק ביהדות בזמן הזה, ולא בחקר הדתות.
הניסיון השני שלי היה לכתוב ספר על היהדות כיום. שוב כתבתי פרק, ושוב משהו לא עבד. הרגשתי שאי אפשר לספר את סיפורה של היהדות כיום, בלי לספר את סיפורה של היהדות בעבר, כלומר, לפני העידן המודרני. וחשבתי שאי אפשר לספר את הסיפור של היהדות בעבר, בלי לספר את הסיפור של התרבות המערבית. כי היהדות, או יותר נכון היהודים, היו תמיד ה"אחר" המיידי של המערב הנוצרי, השכן הבעייתי,
נקודת ההתייחסות לכל אידיאל, התפרצות זעם, או שאלה חברתית. היהודים התעצבו מול ומתוך המערב, וגם ההפך: המערב התעצב מול ומתוך היהדות – והיהודים.
בניסיון השלישי שלי לכתוב את הספר החלטתי להתחיל בעבר הרחוק ובעצם לחבר את שלוש הנקודות האלה –את שלושת הספרים האלה – יחד: הספר על הדת בזמננו, הספר על היהדות בזמננו, והספר על התפתחות המערב.
ועדיין… זה לא היה סגור. הייתי צריך נקודת התייחסות שתשזור את שלושת הנושאים האלה יחד. מכיוון שכבר התחלתי לכתוב, ידעתי שלרעיון צלם אלוהים יש חלק ביצירת העולם הליברלי המודרני, ובוודאי שיש לו חלק בהתפתחותה של היהדות. ואז נשאלה השאלה: האם אפשר להרחיב את העיסוק ברעיון של "צלם האלוהים" גם בנוגע להתפתחות המערב המודרני כולו?
האמת שידעתי שהתשובה חיובית, אבל חשבתי שהיא חיובית במובן הבנאלי. כלומר, ברור שצלם אלוהים קשור. יהדות, נצרות, הומניזם וכל זה. אבל האם יש כאן מספיק בשר? מספיק מורכבות שתהפוך את הספר למעניין, למחדש, למעבר-לסתמי?
לפעמים כשכותבים משהו, קורה נס קטן: הכתיבה עצמה לא רק מלמדת את הכותב או הכותבת, אלא אפילו מפתיעה אותו ואותה לטובה. היא מתעלה מעל עצמה – ומעליהם. ממש כמו שלפעמים, רק תוך כדי ההליכה בנתיב שתכננו על המפה, אנחנו יכולים לראות את הפריחה, את השמיים, את הנהרות שזורמים ליד. רק תוך כדי הליכה אפשר להיות מופתעים מעץ אדיר ממדים שכלל לא ידענו על קיומו, או מהצטלבות דרכים שאחת מהן תיקח אותנו לכיוון קשור, אבל שונה.
במהלך כתיבת הספר הופתעתי בעצמי מהמרכזיות האדירה של רעיון צלם אלוהים בהתפתחות המערב. הוא צץ במקומות שלא ציפיתי להם, צוין על ידי גדולי ההוגים בישירות שפחדתי לקוות לה, וקישר את הנקודות – ואת שלושת הספרים שכלולים בספר הזה– באופן טוב הרבה מכפי שחלמתי.
הנס קרה. ואין שמחה כמו זו שנובעת מהנס הזה, של הכתיבה.
