שיעור זה הוא חלק מהקורס "עמיות יהודית" בהנחיית הרב ד"ר שרגא בר-און. לחזרה לקורס לחצו כאן.
לחזרה לסדרת הקורסים המצולמים של תוכנית בארי לחצו כאן.
שיעורים 5+6 עוסקים בשאלת טיב היחסים בין מרכזים יהודיים גדולים בישראל ומחוצה לה. הם פותחים בניתוח עכשווי של מורכבות השאלה בימינו, תוך התייחסות לטיב היחסים בין יהדות ישראל למרכז היהודי הגדול בצפון אמריקה. לאחר מכן, נערך דיון בשאלות העקרוניות שעולות ממערכת היחסים הזו, מתוך עיון בסוגיות תלמודיות, העוסקות במערכת היחסים שבין שני המרכזים היהודיים הגדולים בתקופת התלמוד, בבל וארץ ישראל. ניתוח הסוגיות מוביל להתבוננות מעמיקה בשני דגמים שונים של עמיות יהודית (א. דגם העוינות ומשחק ההאשמות, ב. דגם ההכרה ההדדית) כמפורט להלן.
שיעור 5 נפתח בהצגת מורכבות מערכת היחסים שבין יהדות ישראל ליהדות צפון אמריקה. דבריו של הרב פרופ' יעקב ניוזנר, המציג את אמריקה כארץ המובטחת ליהודים, משקפים תפיסה חדשנית, שרווחה החל מן המאה ה-20, המכירה בקיומם של שני מרכזים גדולים לעם היהודי: בישראל ובצפון אמריקה (ראו מקור 1).
דגם עמיות א' – עיונות, תחרות ומשחק האשמות:
דגם העוינות מוצג בשיעור מתוך קריאה בכמה מקורות תלמודיים ומדרשיים המשרטטים יחד תמונה של שתי תפיסות אידאולוגיות מנוגדות ביחס למקומה של ארץ ישראל בעיצוב הזהות היהודית.
תחילה, מוצגת תפיסה המצויה במשנה, לפיה לחיים בישראל חשיבות עליונה, עד כדי כך ש"כל הדר בחו"ל – כאילו עבד עבודת כובים" (ראו מקור 2). לאחר מכן מוצגת מחלוקת תפיסתית ביחס להכרחיותה של ארץ ישראל בגיבוש תודעת זהות יהודית, מתוך עיון בפולמוס אידאולוגי שהתעורר בין שניים מחשובי אמוראי בבל: רבי יהודה ותלמידו רבי זירא.
המחלוקת מתעוררת בעקבות החלטתו של ר' זירא לעלות לישראל והתנגדותו העקרונית של ר' יהודה הרואה בכך עבירה. הם מציגים עמדות אידאלוגיות מנוגדות, בהציעם פרשנויות שונות למדרש שיר השירים רבה המתייחס לשבועה שהשביע אלוהים את ישראל "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". ר' יהודה סבור שהאיסור לעורר את האהבה, מרמז על האיסור לעלות לישראל טרם זמן הגאולה האלוהית. לעומתו ר' זירא סבור שלא מדובר באיסור מוחלט, אלא באיסור החל רק בתנאים מסויימים (אסור לעורר את האהבה לישראל בכח, באמצעות מרד באומות). אולם חלה חובה לעורר את את האהבה באופן אישי וראוי שיהודים יעלו לישראל כבודדים. בסיום הסוגיה מוצגת קביעת ר' יהודה "כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל", המבהירה כי תפיסת עולמו האידאולוגית שאינה רואה בגלות כעונש, אלא כבית מלא הוויה יהודית (ראו מקור 2).
ביטוי נוסף למחלוקת התפיסתית ביחס לנחיצותה של ארץ ישראל בעיצוב תודעת זהות יהודית, מצוי באגדה תלמודית אחרת המתארת מפגש בין ריש לקיש (אמורא ארץ ישראלי) לבין רבא בר חנה (אמורא בבלי). המפגש מתרחש בירדן (מייצג את הגבול בין ארץ ישראל לבבל) כאשר רבה בר חנה רואה את ריש לקיש שוחה במים ומושיט לו את ידו לעזרה. ריש לקיש מסרב להצעה ואף מתריס כנגדו "אנחנו שונאים אתכם". הסיבה לשנאה מוצגת באמצעות פרשנותו למדרש שיר השירים רבה, לפיה עליה לישראל כאומה היא הדרך הראויה (נמשלת ככסף) ואילו עלייה כאנשים בודדים מגונה ("כארז שהרקב שולט בו") (ראו מקור 3).
בחלקו האחרון של השיעור מוצג ביטוי נוסף לאותה מחלוקת תפיסתית, כפי שבא לידי ביטוי בסיפור קליטתו של ר' זירא בישראל. התלמוד מתאר כיצד ר' זירא נתקל ביחס פוגע כשמבקש לקנות בשר והקצב הישראלי מנצל את היותו עולה חדש ומערים עליו באומרו כי המנהג הישראלי הוא לשלם עבור הבשר ולחטוף מכה. בשובו לבית המדרש אומרים לו עמיתיו הרבנים כי לא קיים מנהג מקומי שכזה והם מבקשים להעמיד את הקצב לדין על התעללותו בעולה החדש, ואז מגלים שמת (ראו מקור 4).
מעבר ליחסים הבין אישיים המתוחים, בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, מייצג הסיפור את אותה מחלוקת תפיסתית ביחס למקומה של ארץ ישראל בתודעת הזהות היהודית. מדרש שיר השירים רבה מצביע על כך באופן מפורש כשמתאר את אותו מקרה מזווית שונה. המדרש מוסיף כי ר' זירא בקש מהקצב המקומי שישקול יפה את הבשר, והקצב השיב: "האין אתה הולך מכאן, בבלי, שאבותיו החריבו את בית המקדש?" ומוסיף ומסביר ש"באותה שעה אמר רבי זעירא, מה, אין אבותיי כאבותיו? נכנס לבית הוועד, ושמע קולו של רבי שילא יושב ודורש: אם חומה היא – אילו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה". באמצעות הדרשה הארץ ישראלית לשיר השירים מבטא המדרש את התפיסה הישראלית הרואה את העלייה לארץ ישראל כמרכיב הכרחי ומרכזי בזהות היהודית.
