שיעור זה הוא חלק מהקורס "עמיות יהודית" בהנחיית הרב ד"ר שרגא בר-און. לחזרה לקורס לחצו כאן.
לחזרה לסדרת הקורסים המצולמים של תוכנית בארי לחצו כאן.
בשיעור זה שרגא פורש את עקרונותיה של התפיסה הציונית הראויה בעיניו ומותאמת למאה ה21: ציונות ללא שלילת גלות, ציונות הרואה בקיום היהודי בתפוצות הכרח ומכירה בקיומם של שני בתים לאומים (בישראל ובתפוצה).
חלקו הראשון של השיעור מדגים כיצד עמדה זו מהדהדת בחוק הלאום (ראו מקור 1). הקדשת שני סעיפים בחוק לעמיות יהודית מדגישה את החשיבות שראה המחוקק בסוגיית העמיות כמרכזית לתפיסה הציונית. זאת ועוד, כותרתו הרשמית של החוק, "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", מכירה בישראל כבית השייך לכלל יהודי העולם ולא רק ליהודי ישראל. בנוסף, סעיף 6, העוסק בקשר של יהודי ישראל עם העם היהודי, מדבר על פעולת ישראל בתפוצות. השינוי הסמנטי משימוש בביטוי "גולה" לביטוי "תפוצה" מבטא לטענת שרגא שינוי בעמדה הציונית, הרואה את הקיום היהודי בתפוצה באור חיובי.
חלקו השני של השיעור מוקדש להבנת המשמעות החיובית וההכרחית של קיום תפוצה יהודית בעולם עבור הציונות. בפתיחתו נזכרת העובדה שאפילו הרצל, אבי התנועה הציונית וחוזה המדינה, חלם על בית לאומי ליהודים, אולם לא הניח שכל יהודי העולם יעלו לישראל ויהיה זה ביתם היחיד. הציונות הגדירה מחדש את הזהות היהודית הקולקטיבית כזהות לאומית (לא רק תרבותית או דתית) וראתה במדינת ישראל כבית לאומי עבור כלל יהודי העולם. ביטוי לכמיהה ההיסטורית של כלל יהודי התפוצות לריבונות משותפת בישראל מצוי מצוי בהמנון המדינה הרשמי, שנכתב כ70 שנה לפני קום המדינה (ראו מקור 2).
אולם על אף שהתפוצות אפשרו את הקמת מדינת ישראל, אין זה אומר שכולם חייבים לגור בה. ניתן להיות קשורים לציון באמצעות פיתוח תודעת עמיות יהודית (בהתבסס על תפיסה 2 של הגלות – ראו שיעור 2). שרגא מציע כי גורם מרכזי לכך שישראלים רבים מתקשים לאמץ גישה זו ודבקים בתפיסה הרואה בישראל כמקום היחיד עבור יהודי העולם, קשורה לאמונה כי ראוי שהיהודים יחזיקו בנאמנות מוחלטת למולדת אחת בלבד. אולם שרגא מערער על תפיסה זו וסבור שיש לאמץ תפיסה אלטנרטיבית, המוותרת על נאמנות חד ממדית ומחליפה אותה בתפיסה של שותפות וברית מלאה עם יהודי התפוצות. לחיזוק והדגמת עמדתו הוא מצטט את השופט ברנדייס שמדבר על החיים היהודים באמריקה כבעלי נאמנות הרמונית לשני מוקדי זהות: הזהות היהודית, והזהות הלאומית. כאומה הפתוחה לעמים רבים וזהויות שונות, אמריקה מעוניינת בשמירת הזהות היהודית של אזרחיה (ראו מקור 3). ביטוי מובהק לרעיון הזה מצוי בדבריו של אלי ויזל, בדבר הסינתזה הראויה בין יהודי ישראל ויהודי התפוצות (ראו מקור 4).
חלקו האחרון של השיעור מתייחס להכרחיותה של הציונות ביחסי העמיות היהודית כמרכז לחיים יהודיים משותפים. הוא מתמקד בשיתוף הפעולה ההכרחי הקיים במדינת ישראל בין זרמים שונים בחברה הישראלית הרב תרבותית (בניגוד לפלורליזם הזרמי הרווח בקהילות יהודי צפון אמריקה שאינו מוביל לשיתוף פעולה בין קהילתי בחיי היומיום).
בסיום השיעור שרגא מבהיר כי עתידה של מדינת ישראל ועתיד העם היהודי, הרואה בישראל עוגן מרכזי בזהות היהודית הקולקטיבית, מחייבים אותנו להכיר את יהדות התפוצות ולהעמיק את טיב יחסינו עמה. השראה למערכת יחסים ראויה, המכירה בקיומם של בתים שונים לעם היהודי, הוא מוצא במשנה ממסכת תענית, המתארת כיצד התחשבו יהודי ישראל ביהודי בבל, כאשר דחו את מועד התפילה לגשמי ברכה בארצם עד שאחרון יהודי בבל יעבור את נהר הפרת וישוב לביתו מבלי שינזק בדרכו מהגשם (ראו מקור 6).
