/ תוכנית בארי

שיעור 3: ציונות ללא שלילת גלות

שרגא בר און

שרגא בר און

שרגא בר און


שיעור זה הוא חלק מהקורס "עמיות יהודית" בהנחיית הרב ד"ר שרגא בר-און. לחזרה לקורס לחצו כאן.

לחזרה לסדרת הקורסים המצולמים של תוכנית בארי לחצו כאן.


קישור לשיעור

תקציר השיעור:

בשיעור זה שרגא פורש את עקרונותיה של התפיסה הציונית הראויה בעיניו ומותאמת למאה ה21: ציונות ללא שלילת גלות, ציונות הרואה בקיום היהודי בתפוצות הכרח ומכירה בקיומם של שני בתים לאומים (בישראל ובתפוצה).

חלקו הראשון של השיעור מדגים כיצד עמדה זו מהדהדת בחוק הלאום (ראו מקור 1). הקדשת שני סעיפים בחוק לעמיות יהודית מדגישה את החשיבות שראה המחוקק בסוגיית העמיות כמרכזית לתפיסה הציונית. זאת ועוד, כותרתו הרשמית של החוק, "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", מכירה בישראל כבית השייך לכלל יהודי העולם ולא רק ליהודי ישראל. בנוסף, סעיף 6, העוסק בקשר של יהודי ישראל עם העם היהודי, מדבר על פעולת ישראל בתפוצות. השינוי הסמנטי משימוש בביטוי "גולה" לביטוי "תפוצה" מבטא לטענת שרגא שינוי בעמדה הציונית, הרואה את הקיום היהודי בתפוצה באור חיובי.

חלקו השני של השיעור מוקדש להבנת המשמעות החיובית וההכרחית של קיום תפוצה יהודית בעולם עבור הציונות. בפתיחתו נזכרת העובדה שאפילו הרצל, אבי התנועה הציונית וחוזה המדינה, חלם על בית לאומי ליהודים, אולם לא הניח שכל יהודי העולם יעלו לישראל ויהיה זה ביתם היחיד. הציונות הגדירה מחדש את הזהות היהודית הקולקטיבית כזהות לאומית (לא רק תרבותית או דתית) וראתה במדינת ישראל כבית לאומי עבור כלל יהודי העולם. ביטוי לכמיהה ההיסטורית של כלל יהודי התפוצות לריבונות משותפת בישראל מצוי מצוי בהמנון המדינה הרשמי, שנכתב כ70 שנה לפני קום המדינה (ראו מקור 2).

אולם על אף שהתפוצות אפשרו את הקמת מדינת ישראל, אין זה אומר שכולם חייבים לגור בה. ניתן להיות קשורים לציון באמצעות פיתוח תודעת עמיות יהודית (בהתבסס על תפיסה 2 של הגלות – ראו שיעור 2). שרגא מציע כי גורם מרכזי לכך שישראלים רבים מתקשים לאמץ גישה זו ודבקים בתפיסה הרואה בישראל כמקום היחיד עבור יהודי העולם, קשורה לאמונה כי ראוי שהיהודים יחזיקו בנאמנות מוחלטת למולדת אחת בלבד. אולם שרגא מערער על תפיסה זו וסבור שיש לאמץ תפיסה אלטנרטיבית, המוותרת על נאמנות חד ממדית ומחליפה אותה בתפיסה של שותפות וברית מלאה עם יהודי התפוצות. לחיזוק והדגמת עמדתו הוא מצטט את השופט ברנדייס שמדבר על החיים היהודים באמריקה כבעלי נאמנות הרמונית לשני מוקדי זהות: הזהות היהודית, והזהות הלאומית. כאומה הפתוחה לעמים רבים וזהויות שונות, אמריקה מעוניינת בשמירת הזהות היהודית של אזרחיה (ראו מקור 3). ביטוי מובהק לרעיון הזה מצוי בדבריו של אלי ויזל, בדבר הסינתזה הראויה בין יהודי ישראל ויהודי התפוצות (ראו מקור 4).

חלקו האחרון של השיעור מתייחס להכרחיותה של הציונות ביחסי העמיות היהודית כמרכז לחיים יהודיים משותפים. הוא מתמקד בשיתוף הפעולה ההכרחי הקיים במדינת ישראל בין זרמים שונים בחברה הישראלית הרב תרבותית (בניגוד לפלורליזם הזרמי הרווח בקהילות יהודי צפון אמריקה שאינו מוביל לשיתוף פעולה בין קהילתי בחיי היומיום).
בסיום השיעור שרגא מבהיר כי עתידה של מדינת ישראל ועתיד העם היהודי, הרואה בישראל עוגן מרכזי בזהות היהודית הקולקטיבית, מחייבים אותנו להכיר את יהדות התפוצות ולהעמיק את טיב יחסינו עמה. השראה למערכת יחסים ראויה, המכירה בקיומם של בתים שונים לעם היהודי, הוא מוצא במשנה ממסכת תענית, המתארת כיצד התחשבו יהודי ישראל ביהודי בבל, כאשר דחו את מועד התפילה לגשמי ברכה בארצם עד שאחרון יהודי בבל יעבור את נהר הפרת וישוב לביתו מבלי שינזק בדרכו מהגשם (ראו מקור 6).

מקורות:

  1. חוק הלאום, סעיפים 5+6
    סעיפים 5+6 בחוק הלאום עוסקים בעמיות יהודית ומדגישים את מרכזיותה של העמיות היהודית בתוך ההשקפה הציונית. כותרת סעיף 5 היא "קיבוץ גלויות", אולם כותרתו של סעיף 6 היא "הקשר עם העם היהודי בתפוצות" ובכך מבוטאת עמדה שאינה שוללת את הגולה.
  2. ההמנון הלאומי, "התקווה"
    כל עוד בלבב פנימה
    נפש יהודי הומייה
    ולפאתי מזרח קדימה
    עין לציון צופיה.
    עוד לא אבדה תקוותינו
    התקווה בת שנות אלפיים
    להיות עם חופשי בארצנו
    ארץ ציון וירושלים.
  3. לואיס ברנדייס
    כשם שאומה יכולה להתפתח אפילו כשהיא מורכבת מעמים רבים, כן יכול עם להתפתח אפילו כשהוא חלק מאומות אחרות – העיקר בכל אחד משני המקרים האלה הוא הכרה בזכויות השוות של כל לאום […]
    לאמתו של דבר, נאמנות ואמריקה דורשת רק זאת – שכל יהודי אמריקאי ייעשה לציוני. כי רק על ידי השפעתן המרוממת של שאיפותיה של הציונות נוכל לפתח את המשובח שבנו ולאפשר לארץ זו להפיק את התועלת הרבה ביותר מנחלתנו הגדולה. הרוח היהודי שנשמר זמן רב כל כך, האופי שפותח על ידי מאות שנות הקרבה עצמית, יש לשמור עליהם ולהוסיף לפתחם, כדי שגם באמריקה כבמקומות אחרים יוכלו בני העם הזה לחיות ולעשות מעשים שיהיו ראויים לשם אבותיהם.
  4. אלי ויזל
    עמדתי היא שעבור היהודי היום מובן מאליו שהוא יכול לאהוב גם את ישראל וגם את יהודי התפוצות, הוא לא מוכרח לבחור במחנה אחד על פני האחר, כמו שיהודי – על פי הגדרה ועל פי המסורת מחובר ליותר מתקופה אחת, כך הוא יכול לקשור את עצמו ליותר מקהילה גיאוגרפית אחת. מי שמנגיד בין ישראל לבין התפוצות או בין התפוצות לבין ישראל יהרוס בסופו של דבר את שתיהן. אף אחד משני המרכזים האלה לא יכול להחליף את השני או להוות תחליף לשני. למרות האהבה הבלתי מותנית שאני חש כלפי ישראל, אני לא מוכן להקריב את התפוצה עבורה. ואם ישראלים כלשהם דורשים הקרבה מעין זו, הם טועים.
  5. נשיא המדינה ראובן ריבלין, נאום G.A
    מדינת ישראל הייתה ותמיד תהיה הבית של כל יהודי – חרדי, רפורמי, קונסרבטיבי, חילוני, מסורתי, אשכנזי, ספרדי – יהודים. אנחנו עם אחד ומדינת ישראל יקרה לכולנו. היהודים בעולם, ובמיוחד בארצות הברית, הם שותפים מלאים שלנו. אתם עומדים לצדנו ברגעי השבר והשמחה, אתם חולמים איתנו, מאתגרים אותנו ושומרים אותנו חזקים – ואנחנו חזקים.
  6. תענית, פרק א, משנה ג:
    בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת.
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics