/ תוכנית בארי

שיעור 1: מה עושה אותנו יהודים?

עמיות כזהות יהודית קולקטיבית
שרגא בר און

שרגא בר און

שרגא בר און


שיעור זה הוא חלק מהקורס "עמיות יהודית" בהנחיית הרב ד"ר שרגא בר-און. לחזרה לקורס לחצו כאן.

לחזרה לסדרת הקורסים המצולמים של תוכנית בארי לחצו כאן.


קישור לשיעור

תקציר

שיעור זה משרטט קווים לאופיה של תודעת הזהות היהודית הקולקטיבית הניצבת בבסיס סוגיית העמיות היהודית. בהשראת הגותם של סולוביצ'יק והרטמן, מציע שרגא בר און ארבע בריתות מקראיות שמיצגות ארבעה דגמים של זהות יהודית קולקטיבית. אלו עשויות לתת תשובות שונות לשאלה "מה עושה אותנו יהודיים?"

1. ברית בראשית
ספר בראשית מספר איך הפכנו להיות משפחה. בני יעקב הופכים להיות בני ישראל. ע"פ ספר בראשית להיות יהודי זה להיות חלק ממשפחה. תנאי ההצטרפות למשפחת היהדות הוא להיוולד לתוכה.

2. ברית גורל בשעבוד מצרים
בתחילת ספר שמות נקראים בני ישראל לראשונה "עם" על ידי פרעה, בעת שעבוד מצרים. הגורל הרע, הבא לידי ביטוי בסבל המשותף בשיעבוד מצרים, הוא ההופך אותנו לעם. 'ברית גורל' היא בעלת עוצמה רבה דווקא בעתות משבר.

3. ברית סיני
בהמשך ספר שמות, במעמד הר סיני, עם ישראל מקבל על עצמו חוקים ומחויבות ערכית ורעיונית משותפת. ברית הגורל הופכת לברית של אמונה ויעוד משותף.

4. ברית פוליטית בספר דברים
ברית זו מתארת את החיים שיהיו בארץ ישראל. ארץ ישראל והחברה שתבנה בה תהווה עוגן לחיים יהודיים ,לזהות יהודית ולמדינה יהודית.

אז מה לפי בריתות אלו עושה אותנו ליהודים? הגורל המשותף, המשפחה, מחויבות משותפת או הארץ והמדינה? במבט רחב הבריתות הללו יכולות להשלים זו את זו. יש שיאמרו שמדובר ברשימה מצטברת של תנאים הכרחיים להגדרת 'יהודי'. אולם שרגא מבהיר שמדובר בגישה 'קנאית' שעשויה להיות הרסנית. מנגד הוא מציע אלטרנטיבה פלורליסטית להגדרת הזהות היהודית לפיה התורה הציגה ארבעה דגמים של בריתות כדי לעודד מגוון זהויות. תפיסת העמיות כוללת תפיסות שונות של זהות, שכולן לגיטימיות בתוך מסגרת הגדרת ה'יהודי'. זאת ועוד, יסודות הזהות הקולקטיבית עשויים להתנגש בינם לבין עצמם: בני משפחה יכולים להיות שונים בדעותיהם, יהודים שונים עשויים לחוות סבל בצורה שונה, האתוס היהודי אינו חד משמעי ונתון לפרשנויות שונות, ונדמה כי גם היחס לארץ ישראל הופך לעיתים לשורש המחלוקת בין יהודי מדינת ישראל, לבין יהודים מחוצה לה.

חלקו האחרון של השיעור מתמקד במחלוקת שעשויה להיווצר סביב הברית הרביעית בהגדרת הזהות היהודיות: האם ארץ ישראל היא חלק בלתי נפרד מהגדרת הזהות היהודית?

שרגא בוחן שאלה זו באמצעות עיון בסיפורם של שניים וחצי השבטים המבקשים להקים את ביתם מחוץ לארץ ישראל בעבר הירדן המזרחי. השיח בינם לבין יהושוע ושאר שבטי ישראל מבטא את המחלוקת בעניין הכרחיותה של הברית הפוליטית (הרואה חשיבות בארץ ישראל) בהגדרת הזהות היהודית. בסיום השיעור שרגא טוען כי סיפורם של שנים וחצי השבטים והקמת המזבח כעדות לשיתוף מספר את סיפור העמיות היהודית הראויה, אשר גם בפיזור גאוגרפי מהווה בסיס איתן להקמת חטיבה מאוחדת של עם שתהיה מושתת על תרבות יהודית משותפת.

מקורות נלווים

  1. במדבר לב – בקשת שניים וחצי השבטים לגור בנחלתם בעבר הירדן המזרחי, ותגובת יהושע
    א וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר[…] ה וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. ז וְלָמָּה תנואון [תְנִיאוּן] אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’. ח כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. ט וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’. י וַיִּחַר אַף ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. יא אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. יב בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה’. יג וַיִּחַר אַף ה’ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה’. יד וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה’ אֶל יִשְׂרָאֵל. טו כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה. טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יח לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה. כא וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה’ עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה’ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה’. כג וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם. כד בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר.
  2. יהושע כב – ברכת יהושע לפרידה משניים וחצי השבטים לקראת המעבר שלהם לעבר הירדן.
    שניים וחצי השבטים לא מסתפקים בחזרה לנחלתם אלא בונים מזבח גדול על הירדן והמעשה הזה גורם למשבר עם שאר שבטי ישראל, הנערכים למלחמה כנגדם כדי להוכיח אותם על כך שהם פורשים מישראל. תשובת שניים וחצי השבטים: המזבח לא נוצר כדי לאיים על אחדות הפולחן, אלא כדי לסמל את השיתוף! הוא ישמש כעד לברית שבין שניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי לשאר השבטים המצויים בעבר הירדן המערבי. תשובתם מונעת את המלחמה.
    א אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ, לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי, מַטֵּה מְנַשֶּׁה. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם–אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה; וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי, לְכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִי אֶתְכֶם. ג לֹא-עֲזַבְתֶּם אֶת-אֲחֵיכֶם, זֶה יָמִים רַבִּים, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה; וּשְׁמַרְתֶּם–אֶת-מִשְׁמֶרֶת, מִצְוַת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ד וְעַתָּה, הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר לָהֶם; וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. ה רַק שִׁמְרוּ מְאֹד, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו, וּלְדָבְקָה-בוֹ; וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. ו וַיְבָרְכֵם, יְהוֹשֻׁעַ; וַיְשַׁלְּחֵם, וַיֵּלְכוּ אֶל-אָהֳלֵיהֶם. […] יג וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-בְּנֵי-רְאוּבֵן וְאֶל-בְּנֵי-גָד, וְאֶל-חֲצִי שֵׁבֶט-מְנַשֶּׁה–אֶל-אֶרֶץ הַגִּלְעָד: אֶת-פִּינְחָס, בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן. יד וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים, עִמּוֹ–נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל; וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית-אֲבוֹתָם הֵמָּה, לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. טו וַיָּבֹאוּ אֶל-בְּנֵי-רְאוּבֵן וְאֶל-בְּנֵי-גָד, וְאֶל-חֲצִי שֵׁבֶט-מְנַשֶּׁה–אֶל-אֶרֶץ הַגִּלְעָד; וַיְדַבְּרוּ אִתָּם, לֵאמֹר. טז כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת יְהוָה, מָה-הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָשׁוּב הַיּוֹם, מֵאַחֲרֵי יְהוָה–בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ, לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּיהוָה. יז הַמְעַט-לָנוּ, אֶת-עֲו‍ֹן פְּעוֹר, אֲשֶׁר לֹא-הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וַיְהִי הַנֶּגֶף, בַּעֲדַת יְהוָה. יח וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם, מֵאַחֲרֵי יְהוָה; וְהָיָה, אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּיהוָה, וּמָחָר, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף. יט וְאַךְ אִם-טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, עִבְרוּ לָכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזַּת יְהוָה אֲשֶׁר שָׁכַן-שָׁם מִשְׁכַּן יְהוָה, וְהֵאָחֲזוּ, בְּתוֹכֵנוּ; וּבַיהוָה אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאֹתָנוּ אַל-תִּמְרֹדוּ, בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ, מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֵינוּ. כ הֲלוֹא עָכָן בֶּן-זֶרַח, מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם, וְעַל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, הָיָה קָצֶף: וְהוּא אִישׁ אֶחָד, לֹא גָוַע בַּעֲו‍ֹנוֹ. {ס}
    כא וַיַּעֲנוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד, וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה; וַיְדַבְּרוּ, אֶת-רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. כב אֵל אֱלֹהִים יְהוָה אֵל אֱלֹהִים יְהוָה, הוּא יֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל, הוּא יֵדָע: אִם-בְּמֶרֶד וְאִם-בְּמַעַל בַּיהוָה, אַל-תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה. כג לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ, לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי יְהוָה; וְאִם-לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה, וְאִם-לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים–יְהוָה, הוּא יְבַקֵּשׁ. כד וְאִם-לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר, עָשִׂינוּ אֶת-זֹאת לֵאמֹר: מָחָר, יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר, מַה-לָּכֶם, וְלַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כה וּגְבוּל נָתַן-יְהוָה בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד, אֶת-הַיַּרְדֵּן–אֵין-לָכֶם חֵלֶק, בַּיהוָה; וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת-בָּנֵינוּ, לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת-יְהוָה. כו וַנֹּאמֶר–נַעֲשֶׂה-נָּא לָנוּ, לִבְנוֹת אֶת-הַמִּזְבֵּחַ: לֹא לְעוֹלָה, וְלֹא לְזָבַח. כז כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת יְהוָה לְפָנָיו, בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ: וְלֹא-יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ, אֵין-לָכֶם חֵלֶק בַּיהוָה. כח וַנֹּאמֶר–וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל-דֹּרֹתֵינוּ, מָחָר; וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת-תַּבְנִית מִזְבַּח יְהוָה אֲשֶׁר-עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ, לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח–כִּי-עֵד הוּא, בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם. כט חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּיהוָה, וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהוָה, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ, לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח–מִלְּבַד, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, אֲשֶׁר, לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ. {פ}
    ל וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן, וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה; וַיִּיטַב, בְּעֵינֵיהֶם. לא וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל-בְּנֵי-רְאוּבֵן וְאֶל-בְּנֵי-גָד וְאֶל-בְּנֵי מְנַשֶּׁה, הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי-בְתוֹכֵנוּ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-מְעַלְתֶּם בַּיהוָה, הַמַּעַל הַזֶּה; אָז, הִצַּלְתֶּם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–מִיַּד יְהוָה. לב וַיָּשָׁב פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים מֵאֵת בְּנֵי-רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי-גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד, אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן–אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם, דָּבָר. לג וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְבָרְכוּ אֱלֹהִים, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא אָמְרוּ, לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא, לְשַׁחֵת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד יֹשְׁבִים בָּהּ. לד וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד, לַמִּזְבֵּחַ: כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ, כִּי יְהוָה הָאֱלֹהִים. {פ}
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics