שאלה זו של ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, בדבריו בטקס הענקת פרס נובל לשלום בעשרה בדצמבר 1978, פותחת מהדורה מיוחדת של "פרק השלום" שפורסמה ב־1979 לרגל חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים.1 בשאלה זו תכננתי לפתוח את ההקפה השביעית בקהילת ציון בירושלים, בשמחת תורה התשפ"ד, לזכרה של פרופ' אליס שלוי שהלכה לעולמה כמה ימים קודם לכן.

לא עשיתי זאת. בבוקר שמחת תורה, השבעה באוקטובר, נפתחה עלינו מתקפת הטרור האכזרית בתולדות מדינת ישראל ובתולדות העם היהודי מאז השואה. בבית הכנסת נפרדנו מחברים שיצאו לקרבות ההצלה וההגנה, ומאותו הרגע נקראנו כולנו לימים שבורי־לב וקשים מנשוא, ימי טראומה נמשכת, שבה נפלו ונרצחו 1,748 אזרחים וחיילים, 251 אזרחים וחיילים נחטפו לרצועת עזה, ובהם תינוקות, ילדים, נערות וקשישים, 143 אלף תושבים מהדרום ומהצפון התפנו מבתיהם, מספר הפצועים בגוף ובנפש עומד על 23,800 לפחות.

פרק השלום נשאר מונח בקרן זווית.

זמן רב אחרי, באמצע הלילה, באחד מרגעי התפילה והתחינה הרבים למען החטופים והלוחמים, המשפחות השכולות, המפונים וכל הסובלים כולם, נזכרתי בשאלתו של בגין ובתשובתו:

"כן. אנו חייבים ומסוגלים להאמין בכך […] השלום הוא יפי החיים. הוא אור השמש, חיוכו של ילד, אהבת אם, שמחת אב, אחדותה של משפחה […] יש ימים שהמאבק למען מטרה צודקת בעלת ערך כה עילאי הוא הציווי האנושי העליון, שאין נעלה ממנו. הינך קם, הינך נאבק. הינך מקריב קורבנות להשיג את הסיכוי והתקווה לחיות בשלום. ולערוב לו – למענך ולמען בני עמך. למען ילדיך וילדיהם, ועם זאת, צריך להכריז ולהודיע. להדגיש ולציין, כי לוחמי החופש שונאים מלחמה. הכלל והאמונה שלנו הם שאם אתה זוכה, תוך מאמצים וקורבנות, בַּחֵירוּת, ובאמצעותה גם בסיכוי לשלום, אזי עליך לפעול למען השלום משום שאין שליחות קדושת מזו בחיים״.

נזכרתי בדברים אלה מתוך נאומו וחשבתי מייד על אורן מקיבוץ חולית, שאותו פגשנו כשהתייצבנו – חברות וחברי הרבנות הישראלית – בכל מקום שבו יכולנו כדי לתמוך בניצולים בדרכם, על פי רצונם והשקפתם. באחד ממוצאי השבתות ישבנו על הדשא בקיבוץ עין גדי שאליו הם פונו, ודיברנו על מילים שאי אפשר לומר עוד. הרב יורם גלילי שאל אם עדיין אפשר לומר את המילה "אלוהים", והמשיך: "ומה עם המילה שלום?" באותו הרגע קם אורן, חבר הקיבוץ, ואמר לנו דבר־מה שלעולם לא אשכח – שלעולם לא ייקחו ממנו את המילה "שלום". היא אור ושמש. היא קדושת החיים. היא הנשמה והתקווה. נזכרתי באורן ובדבריו של בגין שהדהדו מתוכם: "השלום הוא יפי החיים. הוא אור השמש, חיוכו של ילד, אהבת אם, שמחת אב, אחדותה של משפחה". באותו לילה פתחתי מחדש את פרק השלום.

השלום כמעשה אמונה

פרק השלום, שמופיע בסוף מסכת דרך ארץ זוטא בבבלי, מכיל עשרים ברייתות מתשעה חכמי ארץ ישראל ונפתח בהנחת יסוד: אדם, עם ועולם עלולים להילכד במלחמה לעד. כך מלמד רבי יהושע בן לוי, מגדולי בעלי האגדה, בדור הראשון לאמוראים, במאה השלישית, כשזכר החורבן עדיין חי ומורגש בכול:

אמר רבי יהושע בן לוי: גדול השלום. שהשלום לארץ כשאור לעיסה. אלמלא שנתן הקב"ה שלום בארץ, היתה החרב והחיה משכלת את הארץ.

גדול השלום, קובע ריב"ל, כערך־על אמוני ומוסרי. ישנה אפשרות, הוא מסביר, לחיות לנצח על החרב, לבקש מלחמה וניצחון עד כלות, להנחיל ייאוש ואפלה. למולה הוא מעמיד את השלום כאפשרות שהיא מעשה של אמונה:

אף על פי שדור הולך ודור בא, מלכות הולכת ומלכות באה, גזירה הולכת וגזירה באה ומתחדשת על שונאי ישראל, "הארץ לעולם עומדת", ישראל לעולם עומדין, לא נעזבין ולא כלין.

ישראל לעולם עומדין – כך מוסרים לנו חכמים בתקומתם מן החורבן המורגש בהם כל כך – ושליחותם עומדת, לעמוד נוכח הרוע, גם בגוף וגם ברוח, ולהאיר אמונה ושלום. פרק השלום הוא הזמנה לצאת להגנה כפולה, לא רק על הגוף, אלא לא פחות מכך, על הרוח והנשמה. לא לאבד אותן ואת ייעודן, גם, ובייחוד, במלחמה.

מרגע זה יספר פרק השלום את גודלו הרב של השלום, את חשיבותו המיוחדת, עד כדי כך שמחיר הוויתור עליו מהותי וקיומי כאילו היה הוא כלי הקודש הניצול היחיד, שאותו מילטו חכמים מן המקדש למסור לנו עד שובנו ושובו.

פרק השלום מסתיים בקריאת ריב"ל לתשובה: קריאה לאחריות העם כולו להשיב את השלום על מכונו בתוכנו פנימה ובארץ. בכך הוא ימסגר את השלום כתיקון הכרחי המחכה לעם בימי שיבת ציון:

אמר רבי יהושע בן לוי: אמר הקב"ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בניי, היו שואלים בשלומה ואני מוחל לכם. זה הוא שכתוב: "שאלו שלום ירושלים" (תהלים קכב), ואומר: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה׳ כי בשלומה יהיה לכם שלום" (ירמיה כט), ואומר: "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" (תהלים קכב), ואומר: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב). ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום, הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא, שנאמר: "וענוים יירשו ארץ, והתענגו על רוב שלום"תהלים לז

גבורת הרוח

בימי מלחמה אלה, הקשים מנשוא, אני נזכרת בדברי הרב מיכאל גרץ זכרו לברכה, שנפטר גם הוא השנה, שהיה איש הרבנות הצבאית במלחמת יום כיפור ותיאר ביומנו מאז איך הוא ליקט לא רק את שאריות הגוף, אלא גם את שאריות הרוח השבורה, שאריות ישראל, והסביר שהצלת קדושת החיים לא תתאפשר רק על ידי גבורתו הפיזית של העם, אלא לא פחות מכך בגבורת הרוח הדרושה לשיקום רוחו של כלל ישראל וייעודו המוסרי.

"כלל ישראל" – הוא כותב בשבעה־עשר באוקטובר 1973 –

הוא מושג המתאר את המצפון הקולקטיבי של ישראל […] עם ישראל הפיזי צריך לחתור להתאחד עם כלל ישראל האגדי […] היהודי הוא יצור יוצר־אגדה. האגדה היא כוח החיים הרוחני של היהודי. האגדה – […] היא הפריחה שלנו, הפרי שאנו נושאים.

חיים יהודיים שאין בהם אגדה הם חיים בלי פריחה ופרי, ותפקיד העם היהודי הוא לוודא, דווקא ברגעי המוות, שלא ויתר על כוח החיים האגדי שבו. אגדה מלשון התאגדות – האחריות להיות חלק מכלל המבקש משהו גדול מהישרדותו, המבקש אופק אנושי ערב לכול, המבקש אמונה וקדושה. אגדה מלשון אגד – כלל המצמיח שליחות ציבור של החלמה וריפוי לכול. בעולם שיש בו אלימות וסבל בלתי פוסקים ובלתי נתפסים, היהודי למוד־הטראומה הוא מורה הדרך הנושא תעודה עולמית להאיר מתוך הסבל תמונת חמלה, חזון והחלמה. את זה לימדו אותנו בעלי האגדה, בימים ההם ובזמן הזה. מן החורבן הפנימי הם בנו עולם שלם של שפת מחלוקת, שיתרגל בינינו שוב ושוב הקשבה, כבוד הדדי ואפשרות להשלמה. מן החורבן החיצוני הם בנו שפה אמונית עזה ועמוקה וקבעו ומסרו לימים הקשים הנואשים ביותר: גדול השלום.

***

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.תהלים קכב

בימים כאלה, כשהכול עוד שבור ופצוע, כשלא מקובל להעלות על דל שפתיים את המילה "שלום", ולפעמים אני מרגישה שהמילה עצמה מסכנת את אומרהּ בבוז, בעלבון, בחוסר נאמנות ובניתוק, אולי קשה להעז, אבל העלבון האמיתי למורשת המפוארת שנושאים ישראל זה דורות ולחלומנו לשוב לציון, יהיה אם חס ושלום ניתן לילדינו, לעמנו ולעולמנו אופק שבור של ייאוש שאין מאחוריו אמונה, מעגל דמים שאין לו סוף, חרב וחיה המשכלות לעד את הארץ, ונגרע בימי שיבת ציון אלה שזכינו לחיות בהם את השאור שבעיסה.

העלבון האמיתי למורשת המפוארת שנושאים ישראל זה דורות ולחלומנו לשוב לציון, יהיה אם חס ושלום ניתן לילדינו, לעמנו ולעולמנו אופק שבור של ייאוש שאין מאחוריו אמונה, מעגל דמים שאין לו סוף, חרב וחיה המשכלות לעד את הארץ

בימים אלה דווקא זועק אלינו פרק השלום מן החורבן ההוא אל השיקום והתקומה כעת. הוא דורש מאיתנו להתייצב, כמו מנחם בגין, אחרי מלחמת יום כיפור, כמו אורן מקיבוץ חולית אחרי ששרד. הוא מאתגר אותנו ושואל אותנו: האם עוד גדול השלום? האם בארץ הקודש, עם ישראל עוד מבקש שלום? האם עוד יש בכם אמונה לחלום אור שמש ואחדותה של משפחה?

חכמי ישראל, השבורים מחורבן הבית, הנבגדים מעצמם ומעולמם, הצליחו להתרומם ולמסור לנו את הכלי היחיד שניצל מן המקדש העולה בלהבות – את השלום. שלום לשון של נעליך מעל רגליך. להשיל ייאוש וחשכה. לגשת בענווה. אל מלך מלכי המלכים, שהשלום שלו וממנו, שציווה עלינו לעשות ולהיות שלום בעירו, בארצו ובעולמו. זה שציווה בתורתו הקדושה שלא להילכד במלחמה. שלא לגזור עלינו כרת. וציווה בתורתו לא ניצחון, אלא קדושה ונצח.

אני מתפללת ומתחננת עלינו, בלב ימי הלילה האלה, כדברי מנחם בגין אז. אין כבוד בקשת השלום מגיע לאף אחד ואחת לבדם. הוא מגיע לבני עמנו, העם העתיק והאומה המתחדשת, שלאחר אלף ותשע מאות שנה של ייאוש, השפלה וחורבן פיזי, חזרו אל ארץ אבותיהם ואימותיהם מתוך אהבה ונאמנות. משום שסבלו כה רבות, משום שאיבדו כה הרבה. משום שהם אוהבי שלום ורוצים בו בכל ליבם, לעצמם ולמען שכניהם.