ישראל התעוררה בשבוע שעבר להפסקת אש עם לבנון, המסמנת את סיומם של 14 חודשים של לחימה. בחלוף כמה ימים הפסקת האש עוד מחזיקה, אבל בקושי. איננו יודעים כמה זמן השקט יימשך, ואנו רחוקים מתקופה שבה ניתן יהיה להשתמש במילה "שלום" כדי לתאר את המצב באזורנו. עם זאת, כפי שחברה טובה ציינה –  נחמד שיש רגע קטן לחגוג משהו.

@shalomhartmaninst

ידעתם מה מופיע לפני המילים "עושה שלום במרומיו"? הפסקתאש שלום

♬ צליל מקורי - מכון הרטמן

ובכל זאת, צריך לחזור שוב למילה "שלום". אני חושבת שאולי אנחנו לא מדברים יותר על שלום, מפני שההבנה הבסיסית שלנו של המושג היא שגויה. בכל יום ויום יהודים אומרים תפילות לשלום, שהמפורסמת בהם היא תפילת הקדיש, המסתיימת במילים: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". ההנחה היא שהשמים הם מקום של שלום, בניגוד לכאוס, למלחמה ולרשע שאנו חווים כאן על פני האדמה. השורה הזו מופיעה גם בקדיש שאומרים היתומים אחרי מות הוריהם, וזה הגיוני מאוד: בעמידה מול המוות אנו מתפללים למידה מסוימת של שלום ונחמה שמימיים.

אבל מקורו של הביטוי המפורסם הזה הוא לא בתפילה אלא – באופן קצת מפתיע – דווקא בספר איוב (כה, ב): "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו". כאן השמים רחוקים מלהיות שלווים. להיפך, כפי שההקשר מגלה, השמים הם זירה של מאבק מתמיד.

בתרגומים רבים של ספר איוב מובנת המילה "עֹשֶׂה" שבפסוק כ"משית" או "כופה", הצעה פרשנית שמתאימה להקשר הרחב של הפסוק הזה. שכן כפי שהציע חוקר המקרא אד גרינשטיין, הפסוק שלנו הוא הקדמה לתיאור המופיע בפרק הבא, פרק כ"ו, של האל הנאבק באופן מתמיד בכוחות הרשע והכאוס כדי לקיים את העולם: "נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ…" ('צפון' כאן הוא שם למשכן האלוהי בשמים); "חֹק-חָג עַל-פְּנֵי מָיִם עַד-תַּכְלִית אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ" ('חק' כאן הוא גבול); "בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ".

תיאורים אלה מציירים סיפור בעל שתי שכבות. ברובד האחד, אלוהים מרסן את כוחות הטבע, את הימים והשמים. אך ברובד נוסף, תופעות הטבע הללו מתוארות כישויות קדמוניות: ים, תהום (שאינו אלא גלגול של האלה תיאמת), רהב ונחש, המוכרים מתרבויות שכנות כאלי טבע שאותם נדרש האל הבורא לכבוש כדי לברוא את העולם.

אם כן, בניגוד לסיפור הבריאה בספר בראשית, שבו הכאוס נכנע כאשר האל נוקט בפעולה אחת מכריעה, ספר איוב מתאר מאבק מתמשך. ריסון הכוחות ההרסניים אינו אירוע חד-פעמי אלא מאבק יומיומי. עבודתו המרכזית של אלוהים היא להחזיק בכוחות הללו, למתוח להם גבול (גם אם גבול עדין, כמו עננים), כדי לאפשר לעולם להתקיים. ה"שלום" הזה הוא שברירי. הכול תלוי על חוט דק.

פירושו של "שלום" על פי הפסוק מאיוב הוא אפוא מצב שבו אלוהים כופה סדר על הכאוס והרשע באמצעות משילות ופחד, ומחזיק אותם תוך מאמץ מתמיד. חזון השלום הזה שונה לחלוטין מהאידיאל האוטופי שאנו מדמיינים לעיתים קרובות בהשראת ישעיהו, בבחינת "וגר זאב עם כבש". בניגוד לדמיון המהפכני של ישעיהו, שבו טבע האדם והחיה משתנה לחלוטין, החזון בספר איוב אינו מבטיח את קץ האלימות או המלחמה.

במובנים רבים, התפיסה של ספר איוב מציאותית יותר. על פי איוב, העולם תמיד על סף חורבן. כוחות הרשע והכאוס נוכחים תמיד, מוכנים להתפרץ ולהשתלט. המעשה המופלא של אלוהים הוא להדוף אותם תדיר, לשמר שלום שברירי, במידה מספקת לקיום החיים.

ברגע שאנו נמצאים בו, סוג כזה של שלום מרגיש רלוונטי במיוחד. החזונות האוטופיים על שלום נשמעים עתה חלולים ואינם מועילים לנו. ראשית, אנו רחוקים מלתאר לעצמנו סוף מוחלט למלחמה באזור הזה. שנית, היצמדות לאידיאלים אוטופיים עלולה לשמש תירוץ לחדול מקידום בכלל: 'לעולם לא נגיע לזה, אז למה לטרוח?'. לפי גישה זו, השלום הוא חלק מהעידן משיחי, בעוד אחריותנו היא דווקא המשך המלחמה עד להבסת אויבינו באופן חד-משמעי.

חזון השלום של ספר איוב מאתגר אותנו לכוון למשהו צנוע יותר, אך חיוני: שלום המגביל את הכאוס והרשע במידה מספקת כדי לאפשר לחיים לשגשג. יתרה מזאת, חזון זה אינו מוגבל לעם ישראל. הוא מכיר בכך שכוחות הרשע וההרס הם אוניברסליים, ושמוטל על הטוב, המיוצג על ידי האל, לרסן אותם כדי לשמר את החיים.

אני מודה אפוא על ההזדמנות להודות על שלום שברירי וזמני, כזה שעשוי להציל חיים ולאפשר לעוד אנשים לחיות ולשגשג (כדאי לחזור לפרק א' בספר בראשית: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", ציווי שלדברי הרב יצחק גרינברג אינה מורה רק על שליטה, אלא מהווה הצהרה דרמטית על החיים האנושיים כערך עליון). אני מתפללת, ואפילו דורשת, שהשלום הזה לא יוגבל לסכסוך שלנו עם לבנון. מי ייתן ויהיה לנו האומץ להרחיבו הלאה, לרצועת עזה ולאזור כולו, וליצור מרחב שבו כל החיים כאן יוכלו לשרוד. נמשיך להדוף את כוחות ההרס, גם אם באופן שברירי, ונאפשר לחיים לפרוח.