חג הפסח הוא לכאורה החג הפרטיקולרי ביותר בלוח השנה העברי. בחירת ישראל וגאולתו ממצרים מבטאים לפי רבים את האתוס היהודי המכונן של היות ישראל עם סגולה – נפרדים ונבדלים משאר העמים. יציאת מצרים באותות ובמופתים היא הסיפור היהודי הקמאי, הבסיסי, הקדום ביותר. היא מלמדת על לידת אמונת ישראל באמצעות מאבק, ובכוח התערבות האל.
לאור עמדות מקובלות אלו, מפתיע כי דווקא הרב אברהם יצחק הכהן קוק – מן ההוגים שהדגישו את סגולת ישראל הדגשה יתירה – טען כי לחג הפסח משמעות אוניברסלית. לפי דבריו המפורסמים, "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". אינני מבקש לפרש כאן את כוונתו ההיסטורית־התיאולוגית המדויקת של הרב קוק; במקום זאת אבקש להרחיב את הטענה ולבחון את יציאת מצרים גם כאירוע בעל ממד אוניברסלי אפשרי.
כדי להבין זאת יש להבחין בין שני מישורים ביציאת מצרים: המישור ההיסטורי־חברתי, שבו עם זכה בחירותו לאחר שיעבוד בן מאות שנים, לעומת המישור הרוחני־מוסרי. במישור הרוחני־מוסרי, יציאת מצרים איננה רק היפוך ממצב של שעבוד למצב של חירות אלא מעבר תרבותי ורעיוני. זהו סיפור על הופעתה של התרבות העברית המוארת והטהורה מתוך התרבות המצרית הטמאה והחשוכה. מעומק תרבות מצרים – העתיקה והמסואבת – בקעה והופיעה תרבות חדשה: תרבותם של המאמינים באלוהי ישראל ותורתו. אי לכך, כך מדגישים הוגים רבים – החירות שזכו בה בני ישראל איננה רק חירות פיזית אלא גם חירות רוחנית.
עם העבדים זכה לא רק בפדות גופו, אלא גם בפדות נפשו – בהתגלות אלוה טוב, מטיב ורודף צדק; בתורה שבבסיסה השקפת עולם רוחנית ומוסרית. יציאת מצרים היא סיפור של הופעת רעיון חדש לא פחות משהיא סיפור על הפסקת עבודות הפרך. היא סיפור על הופעת האמונה היהודית: האמונה באל אחד, עושה צדק, ישר ורחום - רעיונות היסוד שבסיס היהדות, ומאוחר יותר גם בבסיס הנצרות והאיסלאם.
ההבנה כי יציאת מצרים היא סיפור על הופעת תודעה רוחנית־מוסרית חדשה, מזמינה התבוננות רחבה יותר על מקומה של יציאת מצרים בהיסטוריה של הרעיונות. האם ניתן לראות בה דוגמה מקומית לתהליכים רוחניים מקבילים שהתרחשו באזורים אחרים של העולם העתיק?
נסיבות הופעתה של התרבות העברית ושל תרבויות נוספות בנות זמנה העסיקה את הפילוסוף הגרמני קארל יספרס. בחיבור מרתק שכותרתו "המקור והתכלית של ההיסטוריה" (The Origin and Goal of History), יספרס ביקש לעמוד על נקודת הזמן והנסיבות שהיו להן ההשפעה המכרעת ביותר על ההיסטוריה האנושית בכללה. נקודת זמן זו היא "הציר" שעליו סובבת ההיסטוריה.
מתוך נקודת מבט זו, ניתן לחלק את ההיסטוריה האנושית לשתי תקופות: התקופה שקודם "עידן הציר", והתקופה ה"בתר־צירית". לדבריו, "עידן הציר" היא תקופה שמשתרעת פחות או יותר בין השנים 800 לפנה"ס לשנת 200 לפנה"ס. לפי יספרס, בתקופה זו חל מהפך תרבותי, רוחני ואינטלקטואלי בו־זמנית באזורים שונים בעולם. ביוון ניתן לזהות מעבר מן התקופה הארכאית אל העידן הקלאסי שבו הופיעו כל הזרמים הפילוסופיים המוכרים, הטרגדיות והאפוסים. הומרוס, אפלטון, אריסטו וסופוקלס פעלו כולם בתקופת זמן זו.
במקביל, באזור המזרח התיכון מופיעה היהדות ולאחר מכן הנצרות. תרבויות־דתות אלו החליפו בתהליך ארוך את התרבויות הגדולות של המזרח התיכון הקדום: התרבות המצרית ותרבויות מסופוטמיה – האכדית (בבל, אשור) והשומרית. במזרח הרחוק אנחנו עדים להופעה של כיוונים חדשים בדת ההינדואיסטית עם המעבר מתמונת העולם והחברה ההודית לעולמם של מחברי האופנישדות ולאחר מכן מייסדי מסורת היוגה. באותה תקופה פועל הבודהה ומתפתח הבודהיזם. בסין פועלים לאו דזה (מייסד הדאואיזם) וקונפוציוס. במילים אחרות – כל המסורות הדתיות, הרוחניות והאינטלקטואליות הגדולות של האנושות הופיעו לראשונה בתקופת "עידן הציר".
כתוצאה מן ההתפתחות הרוחנית הכלל אנושית הזו, התרבויות העתיקות שהתקיימו בשלושת אלפים השנים שלפני הספירה הנוצרית, ובכללן התרבות המצרית, פינו את מקומן לטובת תרבויות אחרות, מפותחות יותר מבחינה אינטלקטואלית ורוחנית. השינויים שחלו בתקופת "עידן הציר" השפיעו הלאה על כל מהלך ההיסטוריה האנושית. התרבות האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא תוצאה של התפתחויות שהתרחשו בתקופת "עידן הציר": תרבות המערב היא מעשה כלאיים של התרבות העברית ושלוחותיה (הנצרות) ותרבות יוון.
הציוויליזציות של מזרח אסיה – הודו וסין – מושרשות זה אלפיים וחמש מאות שנים בדתות ובזרמים האינטלקטואליים שהתפתחו בהן בחמש מאות השנים שלפני הספירה. מן התרבות המצרית, כמו גם מתרבויות מסופוטמיה ואחרות, לא נותר כיום דבר מלבד מוצגים במוזיאון. לעומת זאת, תרבויות "עידן הציר" עדיין קיימות: היהודים קוראים בתורה והנוצרים סוגדים לישוע; כתבי אפלטון ואריסטו נלמדים באוניברסיטה; נזירים בודהיסטים ויוגים הינדואיסטים מתרגלים ומעמיקים בחיבורי הבודהה והבהגווד גיטה. מזה אלפיים וחמש מאות שנים האנושות כולה חיה בעידן "בתר־צירי".
לפי יספרס, המשותף לכל התרבויות של "עידן הציר" הוא דגש חדש או הבנה מחודשת של מקום האדם מול העולם ומול החברה. המסורות הרוחניות האינטלקטואליות שהתפתחו ב"עידן הציר" שמות דגש חזק על הייחודיות של כל בן אנוש ועל הכוח שלו לפעול על עצמו ועל הסביבה. זאת מתוך הבנה שהוא איננו תלוי בהכרח בגורמים סביבתיים או חברתיים שלתוכם הוא נולד.
מאפיין בולט נוסף של התרבויות הללו הוא הפיחות שחל במעמד הקסם או המאגיה לטובת פיתוח של חשיבה רציונלית או מדעית. תרבות מסופוטמיה ומצרים העתיקות מבוססות על שימוש במאגיה. לעומתן, התרבות העברית (המגולמת בתנ"ך), מתנגדת לשימוש במאגיה. המקרא מבאר את כל המתרחש על פני כדור הארץ כמעשיו של אל אחד, עליון, חורג מגבולות הטבע. ביוון מתפתחת פילוסופיה ומדע רציונלי, לפיהם לבריאה סדר והיגיון. בהודו מתרחש תהליך של הפנמה. במקום פעילות דתית שבמרכזה הקרבת קורבנות, מתפתחת דתיות חדשה שפונה פנימה: עיסוק במדיטציה, תודעה ואינטלקט.
הדת או התרבות "הבתר־צירית" לא נפטרה לחלוטין מהחיים הדתיים הקדומים ולא שינתה בבת אחת את החיים הדתיים של כל חלקי החברה. אך הפער בין העולם הקדם צירי לעולם הבתר צירי ניכר ונעשה בולט יותר ככל שמתקדמים הלאה בהיסטוריה. וחשוב להדגיש: בקווים כלליים, תהליך דומה התרחש במקביל בכל התרבויות האנושיות הגדולות.
"עידן הציר" הוא אפוא התקופה שבה האנושות צעדה צעד גדול קדימה: התנערה מאמונות ישנות ופיתחה מודעות גדולה יותר למהותה ומתוך כך מודעות מוגברת לאופי הקיום האנושי, מהותן של חברות אדם, אלוהים, התבונה והקוסמוס.
אם ביום מן הימים נציג מטעם האנושות יתבקש לתאר את ההיסטוריה האנושית באוזני יצורים תבוניים בני פלנטה אחרת, הוא יוכל לסכמה באמצעות סיפור קצר על "עידן הציר": בעבר הייתה התרבות האנושית בעלת מאפיינים עתיקים מסויימים (מאגיה, היררכיה, אי-מוביליות חברתית), אך בשלב כלשהו בקעה מן התרבות הישנה תרבות חדשה – רוחנית יותר, אינדיווידואלית יותר, תבונית יותר ומודעת יותר. מאז ועד עתה, בגלגולים שונים, תרבויות "עידן הציר" ממשיכות להתקיים.
פרשנות מעמיקה במיוחד לשינויים שחלו ב"עידן הציר", מציע הפילוסוף הקנדי צ'ארלס טיילור. לדבריו, המכנה המשותף של השינוי שחל ב"עידן הציר" בכל רחבי הגלובוס, הוא הופעת העיקרון של "טוב גבוה" – יהיה טיבו אשר יהיה. במה דברים אמורים? טיילור מונה שלושה מאפיינים:
בקיצור, התרבויות הבתר ציריות סבורות כי שגשוג אנושי גרידא איננו תכליתם של חיי האדם. ישנו טוב עליון שעומד ביסוד הקוסמוס והמציאות האנושית כאחד. על בני האדם לשאוף להגיע אל אותו טוב עליון: להתאחד עמו, לסגוד לו, לחיות לפי עקרונותיו. הדרך אל הטוב העליון פתוחה בפני כל בן אנוש.
"עידן הציר", חמש מאות השנים שלפני הספירה, הוא אפוא עידן "אביב העמים". בתקופה זו התעוררה האנושות מאלפי שנות תרבות המתאפיינת במודעות נמוכה ופיתחה תרבות חדשה: מודעת יותר, רוחנית יותר, כזאת שבמרכזה "טוב עליון" נגיש לכל.
אני סבור כי סיפור יציאת מצרים משתלב היטב בנרטיב זה. יציאת מצרים היא המקרה הפרטי של עם ישראל והדת היהודית (ובעקבותיה: המוסלמית והנוצרית) בתוך סיפור כלל אנושי רחב יותר.
לפי נקודת מבט רעננה זו, יציאת מצרים היא סיפור על הופעתה של תרבות "בתר־צירית" מובהקת, תרבות שבמרכזה טוב עליון – אלוהי ישראל. הופעת התרבות החדשה קשורה בהתגלות האל. הטוב העליון החליט להופיע בפני האנושות בתיווך העם הנבחר. זהו נס. אין שום סיבה נראית לעין שיכולה הייתה להסביר את שינוי הערכים הזה או לחזות את קמילת התרבות המצרית ותרבויות מסופוטמיה בנות אלפי השנים. איש לא יכול היה לשער כי דוברי האכדית ייכחדו מן העולם, כי הפירמידות והפרעונים יהפכו לעניין של חובבי היסטוריה.
הופעת התרבות ה"בתרַ־צירית" היהודית כרוכה במאבק. היא מופיעה תוך מאבק אלים בתרבות "קדם צירית" עתיקה, טמאה ואפלה. מצרים אינה ששה ונחפזת להכיר בטוב העליון, רעיון זר ומוזר ומנוגד לתפיסת השגשוג האנושי הרגיל שעומד ביסוד תרבות מצרים. פרעה מקשה את ליבו וממאן לשלח את ישראל מארצו. על כן יש להכות במצרים מכות נמרצות. רק בכוחו הגדול של האל המתגלה ניתן לחלץ גוי מקרב גוי, לחצות את ה"ציר".
אם כן, אני מציע כי יציאת מצרים היא סיפור שעוסק ביהודים, אבל במהותה היא סיפור על ה"אביב של כל העולם כולו": אביב הופעתן של כלל תרבויות האנושות הגבוהות, הכוללות את כל אשר נעשה עלי אדמות באלפיים וחמש מאות השנים האחרונות. אילו לא התרחשה יציאת מצרים – כך מלמדת ההגדה – היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו שקועים עדיין בתרבות ה"קדם־צירית" המצרית. חציית ה"ציר" היא נס וכרוכה בהתגלות האל, הטוב העליון, אשר בחר להוציא את ישראל ממצרים, להקים לו תרבות אנושית חדשה: רוחנית, טהורה ומודעת.
